בחזרה לתקופת ימי הביניים – שופט העליון חנן מלצר
בהחלטת העליון 8000/07 כתב השופט חנן מלצר פסק דין ארוך שעניינו בהארכת אשפוז כפוי לאדם ע"פ החלטת ועדה פסיכיאטרית, מלצר החזיר התיק להחלטת הוועדה הפסיכיאטרית שהוא רואה בה סמכות מקצועית עליונה שלא ניתן לערער עליה. בפסק הדין מרחיב מלצר על אופן התנהלות ההליך השיפוטי כפי שהוא רואה לתפיסתו בעניין ועדה סטטוטורית כדוגמת ועדה פסיכיאטרית.
מלצר מנסה למכור בפסק דינו מודל לפיו ועדה פסיכיאטרית היא סטטוטורית ועליונה בהחלטותיה המקצועיות, פועלת כבית משפט מנהלי, ובית משפט מחוזי כערכאת ערעור ידון בעניינים טכניים בלבד כגון פגם בהליך, או בהכרעה הרפואית. תפיסתו של מלצר כפי שניסח בסיכום דבריו בסעיף 42.ג "הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה. אף כאשר בית המשפט המחוזי גורס, חרף האמור, כי נפל פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית, הרי שככל שהדבר מתאפשר בנסיבות – על בית המשפט להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה לעיון הוועדה הרפואית בצירוף הוראות לתיקון הפגם, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה".
תפיסתו הדורסנית של מלצר נגד האזרחים בעיקר למוחלשים בחברה בניגוד לחוק אינה חדשה, היא מיושמת מזה מספר שנים הלכה למעשה ולא רק בוועדות פסיכיאטריות אלא גם בוועדות החלטה של משרד הרווחה ובוועדות ערר בביטוח לאומי. הלכה למעשה הוועדות השונות שהפכו להיות סטטוטוריות אינן מחויבות לדיני ראיות, סדרי דין, כפי שמחויב בית משפט מנהלי, מאידך בתי המשפט בד"כ מקבלים החלטות ועדות אלו כסוף פסוק. בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער אימצו גישה דורסנית זאת גם למוצא פיהם של פקידי הסעד ורואים בהם כסמכות סטטוטורית עובדי קודש הקובעים את גורל האזרחים שנקרו בפניהם.
שופט העליון חנן מלצר מוכר פיקציה, תיאוריה ללא כיסוי בחוק, הפוגעת קשות באזרחים, והם היחידים המופסדים ממנה ללא יכולת להגן על עצמם מהרשויות:
1. מלצר מתבסס על רעיון שגוי מיסודו וכותב כי "יש, לדעתי, לראות בוועדה הפסיכיאטרית גוף הכפוף לכללי המשפט המנהלי, לרבות אותם כללים המגדירים את אופי התשתית העובדתית שעליה צריכה להתבסס ההחלטה המנהלית (השוו: ביין, בעמ' 411). על כללים אלה אעמוד להלן" (סעיף 31) – טענה זאת אינה נכונה מבחינה חוקית וכן מבחינה נורמטיבית. חוק חולי הנפש סעיף 25 קובע כי "על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו-27 (ב) לחוק ועדות חקירה" כלומר אינם מחויבים לדיני ראיות וסדרי דין שהם עקרונות בסיסיים לניהול כל משפט. ועדות אלו גם אינן פומביות אינן מפרסמות החלטותיהן ואינן חשופות לביקורת הציבורית.
מעשית וועדות פסיכיאטריות, החלטה של הרווחה, ערר של ביטוח לאומי, אינן מתייחסות לראיות, סדרי דין, פומביות, ואף ועדה לא תיטול על עצמה לעמוד בכללי המשפט במנהלי.
2. מלצר דורש מבית משפט מחוזי לצמצם את תחום השיפוט שלו בניגוד לחוק. חוק חולי הנפש סעיף 29 א קובע: "החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה". כלומר ניתן לערער על כל דבר בחוק האמור ללא הגבלה למעט שתוגש תוף 45 יום.
לעומת זאת מלצר מגביל את השיפוט בדבריו כי (סעיף 42.א): "הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית – ראוי שתהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה". מלצר דורש משופטי הערכאה מעל הוועדה לדון בפרטים טכניים בלבד כגון "פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי".
מלצר גוזר על האזרחים להיות תלויים בוועדות פנימיות, פקידות סעד, שהן הפוסקות העליונות ואין מאחוריהן ולא כלום. כמו במדינה טוטליטרית. על עוול שנעשה לאזרח, הוא יכול לערער רק בפני מי שעשה לו את העוול. למרבה הכאב בתי המשפט פועלים ע"פ הנורמה הפסולה ה"מלצרית" מזה שנים וגזרו עוול לכל החיים לאזרחים ומשפחות רבות מאוד.
דוגמאות:
1. ספטמבר 2011 –בג"צ 4613/11– מדובר באמא אשר ילדיה הוצאו מחזקתה לפני כ- 3 שנים מאחר ופקידת הסעד מלשכת הרווחה גבעתיים (לימים נתברר כי שיקרה בבית משפט נגד האמא) הייתה "סבורה" כי הילדים בסיכון. האמא אינה רואה את ילדיה מזה כ- 3 שנים למרות שהינה אשה עובדת, נורמטיבית, ללא רבב, וזאת בעקבות הליכים ביורוקרטיים בבית משפט לענייני משפחה. – בג"צ בראשות השופטים מרים נאור, אסתר חיות, וחנן מלצר דחו את העתירה והחזירו את העניין לבית משפט לענייני משפחה המשמש חותמת גומי לפקידת הסעד. בג"צ לא התייחס כלל לעובדות ולנימוקים בעתירה ובכך גזר על האמא עוול ובתלות בפקידת הסעד שהיא המשגיחה, המדווחת, המטפלת והפוסקת.
2. אפריל 2012 – זוג קשישים פנה לנשיאת בית דין לעבודה אורלי סלע לערער על החלטת ועדת הערר של הביטוח הלאומי. השופטת ענתה למערערים: "תפקידי הוא לא לקבוע אם בעלך מצוי במצב סיעודי, הסבירה השופטת. זו שאלה עובדתית. בזה עוסקת הוועדה. מה שהיא קובעת, אלה דברי אלוהים חיים. אי אפשר לערער עליהם. תפקידי הוא אחר לחלוטין: אם הוועדה הייתה קובעת שבעלך במצב סיעודי, הייתי צריכה לפתוח את החוק, לראות שכתוב שם: "קשיש המצוי במצב סיעודי זכאי לגמלת סיעוד" והייתי קובעת שבעלך זכאי לגמלה" ובכך סתמה את הגולל על אפשרות לסייע לבעלי מוגבלויות רבים. האם ניתן לערער על העוול של ועדות הערר? מצער ומקומם ככל שזה ישמע – זה בלתי אפשרי.
3. נובמבר 2006 – שמואל בוקובסקי ממנה אפוטרופוס לאישה מבלי שראה אותה או התייחס לטיעונים שכנגד. שמואל בוקובסקי שימש חותמת גומי של פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי – בוקובסקי פתח החלטתו ב"משפט חותמת הגומי" הידוע: "לאחר ששמעתי את כל הצדדים ועיינתי בכל החומר שהונח בפני לרבות בתסקיר פקה"ס מיום 9/11/06 אני מאמץ את ההמלצות בתסקיר". בוקובסקי כאמור שימש חותמת גומי של פקידת הסעד תוך אטימות לראיות שהוצגו בפניו. יצוין כי התסקיר נכתב ברשלנות ללא ניסיון לאמת או להפריך טענות שקריות שנכתבו בו ע"י פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי. משימת "שמרטף" מזיקה וחסרת תועלת ביוזמת שמואל בוקובסקי – בוקובסקי הטיל בהחלטתו (לאחר קבלת התסקיר) את משימת השמרטף על פקידת הסעד שירה שביט אורגד, להכריע בכל מחלוקת בין בעלי הדין בעניין הסדרי הראייה. משימת שמרטף זאת הוסיפה סכסוכים נוספים, ותכתובת שיקרית של פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי לבית המשפט.
סוף דבר
התפיסה ה"מלצרית" המעניקה לוועדות "מקצועיות" סמכויות שלא ניתן לערער עליהם היא בניגוד לחוק, חוקי יסוד, וההיגיון, משמשת קרקע פוריה לשחיתות, סחר בילדים ובני אדם, והופכת את השופטים בערכאות השונות ל"ראש קטן" מעין "חותמת גומי" של ועדות ופקידי ממשל בעניינים הקשורים בכבוד האדם, וענייני נפשות. קרבנותיה של התפיסה המלצרית הם בעיקר אזרחים מוחלשים הנזקקים לביטוח לאומי או שהרווחה והפסיכיאטריה נקרתה בדרכם. יש לדחות ולהוקיע את התפיסה המלצרית ולחשוף את העוול שהיא גורמת לאזרחים.
