יתומי הרווחה – מרב בטיטו, תחקיר ידיעות אחרונות
אף לא סימן אחד היה שם כדי להזהיר מפני ידו הארוכה של המנגנון היעיל מדי של אנשי הרווחה.
יום אחד היא הייתה אימא לחמישה ילדים כזו שמשלחת בבוקר ארבעה ילדים עם הסנדביצ'ים ונשארת עם תינוק. כזו המתנדבת לעזור למחנכת לפני מסיבת כיתה שמפרידה בין ניצים, שמחבקת אחד בכל יד, ויום למחרת כבר הייתה אימא שנחרדת לגלות כי שלושת ילדיה עברו בבית ספרם חקירה על ידי "אישה מבוגרת ששאלה אותנו כל מיני דברים", כפי שסיפרה לה בתה תלמידת כיתה א'.
"הם חזרו הביתה נסערים" היא מספרת, "הם אמרו שאישה שאלה אותם אם מרביצים להם בבית, אם צועקים עליהם. הם סיפרו שהקליטו אותם וצילמו אותם".
תמר (שם בדוי) הרימה טלפון למחנכת של בנה, רועי שהיה אז בן 11, לא מתארת לעצמה שהסיוט רק החל. "המורה סיפרה שבזמן ההפסקה רועי הצביע על מקל גדול ואמר לה: 'בדיוק בכזה ההורים מרביצים לי', המחנכת הסבירה שמחובתה לדווח לפקידת הסעד ואנשיה מיהרו להתייצב בבית הספר ולתחקר את הילדים."
העובדה שבבית הספר מכירים אותה היטב לטובה מארבע מילדיה לא עמדה לזכותה, העובדה כי ילדיה כולם במיוחד רועי הינם תלמידים מצטיינים הממלאים את חובותיהם לא הייתה רלוונטית. העובדה כי תמיד נחשבה לאם נפלאה בעיני חברים שכנים ובני משפחה, לא נחשבה כלל וכלל.
שיחת טלפון שקיימה המחנכת עם אנשי הרווחה בעטה אותה אל טריטוריה אחרת, לעולם שבו הפכו היא ובעלה לחשודים ולמתעללים, להורים שיש לפקוח עין על כל צעד שיעשו. למרות שרועי נחשב להיפר אקטיבי וטופל בריטלין, מעולם לא נזקקו לאנשי רווחה, ואף פעם לא הצטרכו לייעוץ או סיוע, לא נקלעו לתסבוכת שאי אפשר לצאת ממנה בכוחות עצמם.
יומיים לאחר מכן זומנה תמר למחלקת הרווחה בעירייה
"ביקשו שאגיע והודיעו שהם יאספו את רועי מבית הספר, יחד איתי היו התינוק והבת בכיתה א' חיכיתי שם שעה וחצי ואיש לא טרח לעדכן אותי אבל התחלתי להבין שמשהו לא בסדר".
כשהגיעה לבסוף פקידת הסעד, ביקשה תמר לדעת היכן בנה. היא אמרה :
"'לקחנו אותו' ואני הרגשתי איך סוף העולם מגיע התאבנתי ואמרתי לה: 'רק אתמול ביקשת שאגיע לשיחה איך הפכה פגישה לסיוט כזה?',
"התחננתי שתיתן לי לראות אותו, שתגיד לי איפה הילד אבל היא אמרה שאסור לה. כשעתיים לאחר שחזרה הקישו על דלת ביתה שני נשים שהציגו את עצמן כפקידות הסעד, וביקשו שאכין תיק קטן עם בגדים עבור רועי.
הן הראו מכתב שבו הוסבר כי רועי יישלח למרכז חירום במרכז הארץ, וכי אם אביע התנגדות כלשהי הן רשאיות להזמין משטרה. התחלתי לבכות, הילדים עמדו בצד בפה פעור.
באותו הרגע הבנתי שהילד שלי שהריתי וילדתי הוא כבר לא הילד שלי. הוא הילד שלהם. רק הם יכולים להחליט מה יקרה איתו."
מלכודת הפקידים
לפי הערכות 75 אלף ילדים בישראל חיים כיום מחוץ לבתיהם. כ- 35 אלף מתוכם הם ילדי פנימיות צבאיות, תלמידי ישיבות, בנות אולפנה, מצטיינים כבעלי מוגבלויות ועוד.
40 אלף לערך 2.6 אחוז מכלל הילדים היהודים במדינה הם ילדי לרווחה למיניהם.
כלומר כאלה שעובד סוציאלי היה מעורב בהוצאתם מהבית. מדובר בשיעור הגבוה פי חמישה מהממוצע במדינות העולם המערבי ושם נעים המספרים סביב חצי אחוז בלבד .
רוב הילדים הללו חיים בפנימיות הנמצאות באחריות משרד החינוך או משרד הרווחה ועלות החזקתם מגיעה למיליארדים בשנה. בזמן שהסכומים המושקעים בטיפול בילדים בקהילה הוא מזערי.
עבודת פקידי משרד הרווחה הכרחית ולא פעם מצילה חיים, אולם יותר ויותר מתקבלות טענות כי המערכת שעובדת בעזרת צווי חירום , ועדת החלטה וחוות דעת של ממונים מטעמה, שבאה לגונן ולסייע ולתמוך ולקדם, הפכה בשנים האחרונות למערכת דורסנית בעלת מדיניות מיליטנטית בה הפך המוצא האחרון –הוצאת ילד מרשות הוריו – לפתרון הקל הזמין והנוח.
נתון מדויק אודות מספר הילדים שהוצאו מבתיהם לא קיים. ממומחים שונים מדברים על 5,000 בשנה. דובר משרד הרווחה מעריך את המספר ב-1,500 בשנה, אולם טוען שאין מאגר נתונים המרכז מידע בנושא. מדובר בדבר מדהים, כיצד יכולה המערכת לבחון ולבקר את עבודתם חורצת הגורלות של פקידיה? להשוות את שיטת פעולתה אל מול הנעשה במדינות אחרות?, ובעיקר לבדוק ברצינות את הטענות הקשות שנעשות לאורך שנים אודות קלות הדעת שבה מוצאים ילדים מרשות הוריהם?
"להוציא ילד בגיל חמש או שש מחוץ לבית זה הדבר ההרסני ביותר, ואם הוא שגוי אלף פסיכיאטרים לא יעזרו אחר כך".
אומר אודי (שם בדוי) פקיד סעד בכיר שפרש מתפקידו לאחר כ- 20 שנה בעקבות חילוקי דעות עם הממונים עליו. במסגרת תפקידו היה אחראי על 15 פקידי סעד.
אחת התלונות נגדו, הוא מספר הייתה שאינו מוציא מספיק צווים (צווי אשפוז, בדיקה, השגחה, חירום) באזור עליו היה ממונה.
"הרגשתי כי המדד לעבודתי הפך להיות מספר הצווים שהוצאתי ביחס למספר האנשים בהם טיפלתי ולא איכות העבודה. עד לפני כעשר שנים עבדנו בשכנוע, בהסברה, ובטיפול. בהנחה שכפייה לא תקדם אף אחד. היום המדיניות היא כוחנית הרבה יותר ובמוצהר.
זה לא שהחל גידול במספר הילדים המוכים, או במספר ההורים שאינם מטפלים כראוי בילדיהם . לא! תבדקי בכל מדינה מערבית המספרים דומים.
פשוט מוציאים יותר צווים. אף אחד כאן לא גדל על עצים באי בודד, למה אתם ממהרים להוציא את הילד ולשלוח אותו לפנימייה? מה הוא אשם? שם הוא לא יהיה במצוקה?"
חברת הכנסת מרינה סולודקין לא מהססת להשוות את המתרחש כיום לפרשת חטיפת ילדי תימן.
"שם", היא אומרת, "לקחו את הילדים ממשפחות מרובות ילדים והעבירו אותם למשפחות אחרות. כאן מוסיפים חטא על הפשע ולוקחים ילדים מהוריהם, למשל רק משום שמצבם הכלכלי גרוע, אצל עולים לוקחים את הילדים ממשפחות נורמטיביות.
פונים אליי והם רבים ואינם נרקומנים או עבריינים. יותר ויותר אנשים פוחדים לפנות לרשויות הרווחה בבקשת סיוע כלכלי מחשש שיקחו מהם את הילד".
על שולחנה של סולודקין מונחים 16 תיקים פתוחים, אצל כל הפונים המצב דומה:
"כולם עומדים בפני הוצאת ילדיהם מהבית שלא בצדק. פונות אליי אמהות ,אחיות ,סבתות, 'מדוע לא להעבירם לקרובת משפחה?', פנתה אליי מישהי בת 45 מהדרום, עומדים להוציא את נכדה מרשות בתה היא אישה משכילה עובדת כמורה וביקשה להיות משמורנית של הילדים.
פקידת הסעד אמרה לה : 'יש לי תור לאימוץ, את לא תקבלי אותו.'
המסכנים האלו שאין להם כסף לאוכל, ולכן איבדו את הילדים שלהם, צריכים עכשיו להוציא כסף על עו"ד".
כזה בסופו של דבר היה סיפורה של תמר:
"כל אותו הלילה לא ישנו חיפשנו מישהו שיעזור להחזיר את רועי הביתה", היא מספרת.
תמר ובעלה פנו לעורכי דין עמיקב הדר וחדווה שפירא: "הסברנו לתמר כי בסמכות פקידת סעד להוציא ילד מביתו מיד, אם היא סוברת שהילד בסכנה", אומרת עו"ד שפירא: "היא לא נזקקת לצו שופט, ויש לה כוח גדול משל שוטר. תוך שבוע ימים מהרגע שהילד הוצא, פקידת הסעד חייבת לקבל אישור מבית משפט. לשם היא מגיע עם תצהיר שכתבה, החתום על ידי עורך דין". עו"ד הדר: "אין סיבה ששופט לא יאשר בקשה כזו, אם אין התנגדות מנומקת, וההורים חייבים לפעול מיד להוציא הצעה לשופט, כיצד יטפלו בילדם. אם השופט יראה שהמשפחה רצינית הוא יענה", אלא שהצו אושר על ידי השופט עוד לפני שהוריו של רועי הגיעו לעו"ד. "כל אינסטינק הורי במקרה הזה יהיה שגוי", אומרת עו"ד שפירא: "הורה נורמלי ירוץ לרווחה , ידרוש בתוקף את ילדיו ואז יואשם באלימות. מה שיוכיח לשיטת פקידי הסעד כי צדקו שהוציאו את הילד מרשותו".
אז מה אמור ההורה לעשות במצב כזה?
"ללכת לעורך דין ולגייס עשרות אלפים עבור פסיכולוג בעל שם שייתן חוות דעת, או כל בעל מקצוע רלוונטי.
התחנה הבאה היא וועדת החלטה שתמליץ אם הילד יחזור לבית הוריו או יוצא ממנו.
המלצות הוועדה יקבלו גושפנקה רשמית על ידי בית משפט שסומך על ההמלצות שלה. אם אין להורים כסף לא יהיה להם כוח להילחם בהחלטות הוועדה ובית המשפט"
תמר ובעלה זומנו לבקר את רועי במרכז החירום רק לאחר שבוע וחצי.
"כשהוא ראה אותנו התחבקנו שלושתנו ולא היינו מסוגלים להפסיק את הבכי. אחרי שנרגע, התחנן שניקח אותו משם, מנהלת המקום אמרה שאנחנו דוגמה קלסית להורים שילד שלהם לא צריך להיות במקום כזה".
אלא שמצבו של רועי החל להידרדר "בהתחלה הוא לא רצה לראות אותנו" ממשיכה תמר "אחר כך הודיעו לנו שהוא ניסה להתאבד".
שלושה שבועות היה רועי מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. תמר שהתה איתו שם יום יום.
"החזרנו ילד בן 12 שלא ישן בלילות ורוצה כל הזמן את אבא ואימא לידו. 110 אלף שקל עלה לנו להחזיר אותו הביתה. 60 אלף מהחיסכון ששמרנו להרחבת הבית ועוד 50 אלף ממשכנתא שלקחנו".
גם היום נמשך הפיקוח ההדוק על תמר ובעלה. הם זוכים לביקורים קבועים של אנשי משרד הרווחה, מטופלים אצל פסיכולוג כפי שהתחייבו בוועדת החלטה. זאת למרות שמעולם לא הוכחה שום טענה שהועלתה נגדם. לפני כחודש קיבלה תמר הודעה מהפרקליטות כי התיק הפלילי שנפתח בעקבות התלונה שהגישה פקידת הסעד בהסתמך על דברי הבן נסגר בשל העדר ראיות.
עו"ד שפירא אומרת כי:
"המשמעות היא שאותן ראיות שהספיקו לפקידת הסעד לקבוע אשמה של הורים והוצאת ילדם מן הבית, לא הספיקו כדי להחליט על הגשת כתב אישום, ולמסקנה העגומה הזו מגיעים לאחר שהנזק נגרם, והמשפחה נהרסה".
בימים אלו שוקלים תמר ובעלה לתבוע את פקידת הסעד את הממונים עליה ואת משרד הרווחה.
תסקירים בסתר
בנובמבר 2002 הגישה ועדת גילת את מסקנותיה לשר הרווחה. הוועדה הוקמה בשל ריבוי תלונות הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם והתבקשה לבדוק בין השאר את ועדות ההחלטה, כ-200 במספר הפועלות ברחבי הארץ, ושבסמכותן להמליץ לבית משפט לנוער על הוצאת ילד מרשות הוריו.
כ-25 המלצות מופיעות בסיכום עבודת הוועדה, ורובן נוגעות להגדלת המעורבות של הקטין ומשפחתו בהליך המתקיים בוועדה שתחילתה, בירור סוגיה של הוצאת ילד מרשות הוריו, הגדלת השקיפות של הנעשה בתוך הוועדה, הגדרה בחקיקה של הרכב הוועדות, הקמת נציב קהילות הורים, צמצום פרק הזמן בין הוצאת ילד מביתו בצו חירום ועד לקבלת אישור על ידי שופט משבעה ימים ל- 48 שעות כגון ועדות ערר שידונו במקרים בהם יגישו הורים ערעור על הרכב או החלטת הוועדה ועוד.
מסקנות הוועדה היוו למעשה כתב אשמה חמור נגד ההליך הקיים בישראל, אלא שבגלל חילופי השרים במשרד הרווחה לא הפכו ההמלצות להוראות ולמעשה נקברו תחת ביורוקרטיה פוליטית.
"העניין המטריד ביותר הוא הפגיעה במשפחתנו" אמר ד"ר צבי גילת מי שעמד בראש הוועדה –
"אלו אנשים פונים לגורמי הרווחה בבקשת עזרה, העובד סוציאלי הוא המושיע שלהם, הם מספרים לו את מצוקותיהם ואת כאבם, בתקווה לקבל סיוע, העובד סוציאלי הזה יישב בוועדת ההחלטה ויספר שם את כל מה ששמע תוך הפרה בוטה של חיסיון בין המטפל למטופל, ועל סמך זה יוציא את הילד מרשות הוריו. כל מה שאומר ההורה בחדרי חדרים בדם לבו יצוטט בתסקירים ובחוות הדעת שימליצו להוציא מידיו את הילד".
זאת הייתה התחושה של אלונה (שם בדוי) שכבר לא מגדלת את שלושת ילדיה הקטנים: בת השנה נשלחה ל"משפחה מארחת" באחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, ובן החמש ובת השלוש שוהים אצל אמה בעיר אחרת לאחר שהוצאו מחזקתה לפני מספר חודשים. היא אם חד הורית שאינה מקבלת מזונות מאבי הילדים וכשהרגישה מיד אחרי לידת בתה השלישית שאינה יכולה לשאת בנטל כלכלי פנתה לשירותי רווחה.
"עם ההורים שלי אני מסוכסכת והילדים הם כל מה שיש לי בעולם, אנשי הרווחה היו מקור התמיכה היחיד שהיה לי היחיד שסמכתי עליו."
רק בדיעבד הבינה שהייתה צריכה לשים לב שזה מה שהולך לקרות "העובד הסוציאלי הסביר לי שכדי לקבל סיוע, כדי שהילדים יהיו כל יום במסגרת עד שש בערב, חייבים לפתוח 'תיק נזקקות' ולשם כך עליי להגיע לבית המשפט. בערב שלפני המשפט הוא הגיע אליי וסיפר לי בשמחה שהם 'השיגו דיון בשבילי' ואז התחיל לשאול כל מיני שאלות שנראו לי חתרניות"
מה למשל?
"הוא שאל: 'נכון שקשה לך עם הילדים?', ורצה לדעת מה אני עושה כשהבן שלי כועס ובועט בי, אז אמרתי לו שלעתים רחוקות 'אני נותנת לו פליק כשהוא מתנהג ככה', הוא שאל: 'מה היית עושה אם הילדים היו עוברים לבית אחר?', ואני אמרתי לו: 'מה פתאום?', הוא שאל אותי שאלות כאלו, ואז הוא הסביר שעדיין קשה לי בגלל הלידה. התחושה שלי הייתה שהוא מנסה לסחוף אותי לאמירות שיוכיחו שאני לא מתפקדת כראוי".
למחרת התייצבה אלונה בבית משפט היא הייתה בטוחה שמדובר בדיון "תיק נזקקות", אלא שהסיפור היה אחר לגמרי "פתאום אני רואה את הורים שלי שאני לא בקשר איתם תקופה ארוכה, ופקידי הסעד התחילו לדבר על תסקירים שכתבו עליי ולא ידעתי על קיומם. והרי נורא שהשופט אמר שהילדים לא יוכלו להיות איתי. הייתי בשוק. עד אז לא היה לי מושג ששאלת המשמורת על פרק. הרגשתי שטמנו לי פח. שמשתמשים במצוקה שלי כדי לקחת ממני את הילדים שלי. אם הייתי יודעת לא הייתי אומרת דבר לעובד סוציאלי. הוא השתמש במילים שלי כדי לכתוב תסקיר נגדי."
עוד באותו לילה ארזה אלונה שני תיקים ושלושה ילדים קטנים עלתה לאוטובוס ונסעה לעיר קטנה בצפון בכסף שנותר לה שכרה דירה קטנה. שלושה שבועות לאחר מכן היא הייתה בטוחה שהכל מאחוריה. שני הקטנים חזרו מהגן בו רשמה אותם מיד עם הגעה לעיר, היא השכיבה את התינוקת בעגלה, ויצאה עם שלושתם לסופרמרקט השכונתי. כשהתכופפה להניח את החלב בעגלה, הסתערו עליה שוטרים: "הם הצמידו אותי לקיר בפראות, הציגו בפני את התמונה שלי וצעקו: 'זאת את?', כל האנשים מסביבנו הסתכלו, הילדים התחילו לבכות, אמרו שעוצרים אותי בעוון חטיפת קטינים".
באותו לילה נשלחה אלונה למעצר משם שוחררה לאחר שחתמה על התחייבות שלא תתקרב לילדיה ללא אישור, "לא רציתי לחתום", היא אומרת, "אבל הודיעו שאם אסרב ישלחו אותי לנווה תרצה, את יודעת מה אמר השופט בדיון שהיה לפני שבועיים?, הוא אמר שאם הסכמתי לחתום על צו כזה כנראה שאני לא אימא טובה ולא כשירה לגדל ילדים".
הפגישה עם אלונה מדכדכת היא מגיעה מהמרכז קשר שם פגשה את ילדיה כפי שהתיר השופט פעם בשבוע. יחד איתה הגיעה ידיד קרוב מצויד בגיטרה, לבן הגדול היה יום הולדת והיא רצתה לעשות לו קצת שמח. בעצב גדול ובלבול היא מסתובבת עם קלסר תפוח מסמכים, חוות דעת, מכתבים מעו"ד שהקצה לה הסיוע המשפטי, צווי הרחקה, תסקירים.
אין לה מושג את המשמעות של כל אלה מהם, היא רק רוצה את הילדים שלה בחזרה.
החלשים סובלים
יעקב אליה, מחבר הספר "ילדים רחוקים" הקדיש פרק שלם למה שהוא מכנה "הרחקה שיטתית של ילדים עניים". אליה: "ברגע שהורה מדבר עם עובד רווחה, אוטומטית הוא הופך את הילד שלו לילד בסיכון. רוב הילדים המוצאים מבתיהם הינם משכבות חלשות. רוב הדיונים בוועדות החלטה הן על משפחות מאוכלוסיות חלשות מבחינה כלכלית וחברתית. חלק ניכר מהילדים שאינם חיים בבתיהם הם ילדים למשפחות חד הוריות".
אליה, רואה חשבון במקצועו ומבקר חברות ממשלתיות אומר כי אין כמעט נתונים מספריים בעניין. "אף אחד בישראל לא יודע בדיוק כמה ילדים חיים היום מחוץ לביתם. זו מדינת היי-טק ואת יכולה להשיג כל נתון שרק תרצי בלחיצת כפתור אבל לא את הנתונים הללו, זו מערכת שבנויה על הסתרה, משום שהחלטות המתקבלות בה הן שרירותיות. אם יחשפו תתגלה ערוות המערכת שנטפלת למשפחות קשות יום ואינה מנמקת את החלטותיה".
אליה אסף נתונים המצביעים על כך שבערים בהן הרמה הסוציו אקונומית נמוכה גדל בכל שנה מספר הילדים המוצאים מבתיהם. כל יישוב שבדק דורג בסולם הרמה החברתית מ- 1 עד 10. כך למשל מצא כי בקריית גת (רמה 4) ישנם 75 ילדים שאינם חיים בבתיהם יחס של 15.63 ילדים לכל 10 אלפים תושבים. ברעננה (רמה שמונה) לעומת זאת שוהים 6 ילדים מחוץ לבתיהם יחס של 0.75 ילדים לכל 10 אלפים תושבים. פערים דומים מצא בין לא מעט יישובי קצוות נוספים.
המצב גרוע אף יותר בקרב העולים החדשים . "מצב סוציו אקונומי נמוך יחד עם חוסר ידיעת השפה וחוסר היכרות של המנגנון הביורוקרטי מביאים למצב של חוסר יכולת לשרוד". אומרת עו"ד יעל בגל מקליס מארגון "טבקה" המשיג סיוע משפטי לעולים מאתיופיה.
בשנה שעברה החל הארגון לטפל בתיקים של הוצאות ילדים מבתיהם. "הבנו שיש תופעה של הוצאת ילדים בקלות בלתי נסבלת, פעמים רבות לא מסיבות ענייניות, ולא כשטובת הילד נלקחת בחשבון". מספרת סגל מקלס "לא פעם מתפתחת דינמיקה שלילית בין פקידת הסעד להורה, וזה מביא לקריאה לא נכונה של המפה על ידי פקידת הסעד שמחליטה על גורל הילד".
ההורה שמגיע אלינו לא תמיד מבין את השפה ואת המשמעות של מה שנאמר לו על ידי הגורמים המטפלים ובבית משפט. "היה לנו מקרה של אם לשניים שרק אחרי שלושה דיונים הבינה שעומדים לקחת ממנה את הילדים, היא התחילה לבכות שם מול השופטת. נדמה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שהשופטת שמה לב לאם, איך אפשר לנהל דיון הנוגע לדיני נפשות, כשהורים לא יודעים למי הם אמורים לפנות?.
השופטת הזאת לא מבינה שברגע שמוציאים ילד אחד מהמשפחה זה עניין של זמן עד שייצא הילד הבא. תחושת הכישלון של יוצאי אתיופיה שילדיהם נלקחו מהם היא איומה, והם מתנתקים אוטומטית מהילד שהוצא מהבית."
ייסורי האם
דווקא היו לה לפריי (שם בדוי) חיים לא רעים באתיופיה. היא למדה באוניברסיטה באדיס אבבה, ודיברה כמה שפות. לישראל הגיעה לפני 11 שנים כאם חד הורית עם ארבעה ילדים. כשהכירה אותו בישראל גרוש כבן 70 הייתה בטוחה שמעתה והלאה יהיה הרבה יותר טוב.
"מעולם לא נישאתי לו לשנינו היה נוח במצב הזה".
ואז נולדה שרה (שם בדוי) לדברי פריי החיכוכים בין בן הזוג לבין ארבעת הילדים המתבגרים שעשו את צעדיהם הראשונים בחברה ישראלית הלכו והתגברו "הוא ניסה להשתלט חילק פקודות לילדים שלי, התערב כמעט בכל דבר". כששרה הייתה בת 3 עזב אביה את הבית.
"הוא חיכה להזדמנות לנקום בי ולמרות שידע שאני אימא טובה" מוסיפה פריי. היא מוציאה מהארנק את תמונות ילדיה מצביעה בגאווה על זו של בת הבכורה, רופאה בבית חולים בניו יורק, שתי בנות נוספות נשואות ומגדלות ילדים בצפון הארץ והצעיר חייל בקרבי.
לשרה בת הזקונים, כבר לא היו חיים רגילים כשהייתה בת חמש נסעה פריי לאתיופיה. "בעלי לשעבר נפטר, למרות שכבר לא היינו נשואים הוא היה יקר ללבי והיה חשוב לי להגיע ללוויה שלו". בזמן שהייתה שם נשארה שרה תחת השגחת אחיותיה הגדולות וקרובי משפחה .
לימים יכתוב עורך דינה בתצהיר שהשיג לבית המשפט את השתלשלות האירועים. "אנשי הרווחה התקשרו לאב וביקשו ממנו שימהר להגיע ולקחת אליו את הבת. כשחזרה פריי לישראל נחרדה לגלות שהבת הועברה לרשות האב".
פריי בוכה בשקט ומרכינה את ראשה ומכסה פניה בשתי כפות ידיים עדינות. "אמרו לי שאסור לי להתקרב אליה, אחרת יקראו למשטרה אמרו שאני לא בסדר, שאני לא יכולה לגדל את הילדה שלי". שש שנים היא נאבקה כדי לקבל את בתה בחזרה, שש שנים של ייסורים בהן נהדפה שוב ושוב על ידי המערכת, עקרה מביתה בצפון על מנת להתגורר קרוב לבית אבי בתה. פנתה לאינספור גורמים, והגיעה בכל שבוע לפגישה עם בתה במרכז קשר. "רק כשהגיעה אלינו, גילינו שאפילו לא היה שם הליך משפטי", אומרת עו"ד סגל מקליס "הילדה הועברה לרשות אביה בלי שום צו".
באוקטובר 2003 קיבל השופט שמואל בוקובסקי מכתב ממרגלית עדי, טוענת משפטית שלוותה בהתנדבות את פריי.
במכתב מגוללת עדי את דרך הייסורים שדל פריי. "ב- 9 לאוקטובר 2003 הגיעה פריי לפגישה עם העובדת הסוציאלית ש. הנ"ל חקרה אותה על הקשר איתי, וכן מדוע היא משכירה את ביתה כמה כסף היא מקבלת עבור ההשכרה ועוד שאלות שלא קשורות לנושא. בפגישה האם בכתה בפניה והתחננה שתקבע לה מועד הסדרים ותאריכים לראות את בתה, אך זו הטיחה בפניה כי היא לעולם לא תפגוש אותה. מפגישה זו הגיעה אליי האם כשהיא בוכיה חלשה וחסרת אונים".
עוד היא כתבה: "מבירור שערכתי עולה כי הוראות בית המשפט אינן מתקיימות כלל. אני מזועזעת כיצד במדינת ישראל של שנות האלפיים קורה שילד נלקח מהוריו, כאשר הילד אינו נושא העניין עצמו, אלא בא לשמש 'כעונש' על ידי העובד הסוציאלי מבלי לחשוב לפנות לבית משפט. אני תוהה אם דבר כזה היה יכול להתרחש אצל אדם משכיל עשיר או מבין בחוק. כן אני תוהה אם לולא התערבתי היה הדבר מגיע פעם לבית המשפט".
בתום שש שנות מאבק עיקש שבהן טופלה על ידי אב בן 80 ובנותיו המבוגרות שבה שרה לביתה. אלא שאז כבר לא הייתה אותה ילדה היא איבדה את האמון באמה והרבתה להתעמת איתה. שמה אחר-כך הוחלט שוב להוציא את שרה מרשות אמה, הפעם לפנימייה.
פריי שבורה , שוב ושוב היא מדפדפת בין ערימות המסמכים, מחפשת מכתב ספיציפי שכתבה "יש המון דרכים לתת טיפול לילדה אבל כל דבר שלא נראה להם הם זורקים לאימוץ , לאומנה או לפנימייה. זה מה שהם יודעים אבל הילדה שלי לא יתומה" כתבה שם, "נכון שהשפה שלי קשה וגם קשה לי להבין אתכם, אבל אומר לכם את זה באופן הכי ברור "אני רוצה שהילדה שלי תישאר בבית תעשו משהו כדי להציל אותה."
מיד אחר כך מציגה פריי מסמך סיום של ועדת החלטה: "שני הורים מסכימים שהילדה תצא לפנימייה" נכתב שם, "אותי" היא אומרת " אף אחד לא שאל".
אין אמון
לפני כחודש העבירו חברי כנסת חיים אמסלם ואברהם רביץ מכתב ובו דרישה לקיים דיון בוועדת העבודה והרווחה. הרקע : נתוני משרד הרווחה לפיהם נכון לשנת 2006 ישנם 4000 ילדים ובני נוער שהוצאו מבתיהם בצווי משפט. "לדעתנו כתבו" הדבר חמור ביותר ומתבצע תוך רמיסת טובת הילד בייחוד לאור כמתן ואיכותן של המסגרות החוץ ביתיות והסכנות אליהן נחשף הילד במהלך השהות בהן. שבמקרים רבים מאוד חמורות פי כמה וכמה מהסיכון שאליו נחשף בביתו."
"אני לא מוכן להעלות על הדעת " קובע ח"כ אמסלם השבוע, "שעודף הכוח שנמצא בידי המנגנון הסוציאלי מביא בעקיפין להרס התא המשפחתי".
שמעון תג'ורי בעבר עובד סוציאלי ויועץ שר הרווחה עומד היום בראש ארגון "ארשת" למען משפחות "שהסתבכו" עם שירותי רווחה, "שירותי רווחה" הוא קובע, "לא עובדים כמו מטפלים ומטופלים ביחס של אמון הדדי, אלא ביחס של שוטרים לעבריינים. יש פקידי סעד שהם מלאכים אבל בודדים".
הבעיה המרכזית לשיטתו נעוצה בכך ששירותי הרווחה אינם יודעים לבצע הבחנה בין עולם הערכים שלהם לבין זה של המטופלים. אם עובד סוציאלי מגיע למשפחה חרדית ורואה 10 ילדים ישנים בשני חדרים הוא מזועזע, הוא לא לוקח בחשבון שהאב הוא אברך מתוך אידיאל ומעדיף לחיות בדוחק והעיקר שילדיו יספגו ערכים כמו הסתפקות במועט. העובדה שהאב מחנך דגול לא נלקחת בחשבון על ידי איש הרווחה הוא ימדוד אותו על פי סטנדרטים שהוא מכיר ויקבע שאינו מפרנס את ילדיו כראוי .
תג'ורי מטפל בעשרות מקרים של ילדים שהוצאו מרשות הוריהם.
"אני מבקש מההורים את כל האמת על השולחן, מציע תוכנית טיפולית, מגיע איתם לוועדת החלטה, לדיונים בבית משפט ומלווה אותם בכל תהליך.
אחד הדברים שמקוממים אותי הוא שהמדינה לא מממנת תוכנית טיפולית, אתם מספיק טובים כדי להוציא ילד מהבית אבל לא מספיק טובים לטפל בו ובמשפחתו".
