רשיון להורות והזכות להקים משפחה / ד”ר נעמה כרמי
ההתעללויות המזוויעות בילדים, שעלו לאחרונה לכותרות, מחזירות לדיון הציבורי, והתקשורתי בעיקר, את התביעה להוציא רישיון להורות.
על פניו זה נשמע מאד הגיוני, משכנע ואף מוסרי. כדי לעלות לכביש צריך רישיון, כדי להיות פסיכולוג צריך רישיון. איך זה שכל אחד, לכל הרוחות, יכול להיות הורה? הרי מדובר באחריות עצומה לחייו של אחר, שתקופה ארוכה הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהוריו. ניצול לרעה של התלות הזאת משאיר צלקות בל יימחו בנפש הרכה. פגיעות קשות מחריבות, לעיתים באופן לא הפיך, את חייהם ובריאותם הגופנית והנפשית של מי שגדל אצל הורים כאלה.
אבל כמו במקרים אחרים, מה שמתגלה כשבוחנים את העניין לעומק איננו בהכרח מה שנראה על פני השטח כקומונסנסי.
כדאי להתחיל בדוגמא קלה הרבה יותר, שנדמה לי שלגביה עמדתם של עיתונאים תהיה שונה לחלוטין. גם כדי להיות עיתונאי אין צורך ברישיון. ואין זה מקרה. זאת למרות שעיתונאות היא עיסוק, והמדינה רשאית להסדיר עיסוקים שונים (למשל, ע”י הרשאת העיסוק בהם) מבלי שזה נחשב כפגיעה בחופש העיסוק. הסיבה שעיתונאות איננה דורשת רישיון היא הקשר שיש בין העיסוק הזה לחופש הביטוי, זכות יסוד חשובה. למרות שהסְדרה אין משמעה פגיעה בזכות (למשל, הדרישה להוציא דרכון איננה פגיעה בחופש התנועה), המחשבה היא כי מסוכן יהיה להגביל זכות חשובה שכזאת ולו על-ידי הסדרה. ומסוכן עוד יותר להפקיד את ההסדרה הזאת, שהגבלה מסוימת בצדה, בידי המדינה. זאת הסיבה, לא העובדה שעיתונות איננה יכולה לגרום לנזק כבד לחייהם של אנשים. היא יכולה ועוד איך. וכדאי לעוסקים בה לזכור זאת. העובדה שלא נכון לדרוש רישיון כדי להיות עיתונאי אין משמעה שאין מקום להתמקצעות ולכללים קפדניים של אתיקה מקצועית שעל העוסקים בתחום זה לאמץ ולהחיל על עצמם. להיפך.
בדרישת רישיון להורות יש לא רק קושי. יש בה סכנה. סכנה שמימושה של זכות אדם יסודית, יסודית לא פחות מחופש הביטוי, תהיה מותנית; שאנשים יצטרכו לעבור מבחנים כדי שייחשבו זכאים לה; שיהיה מי שיציב קריטריונים לעצם היכולת ליהנות מהזכות הזאת; שהיא תהיה נתונה להסדרה בידי המדינה. הרשאה משמעה שמי שאיננו עומד בדרישות הרישיון איננו רשאי ליטול חלק בפרקטיקה המורשית. במילים אחרות, המדינה עומדת להחליט מי יוכל לממש את הזכות הבסיסית להיות הורה.
המדינה עושה זאת כבר כאשר מדובר באימוץ. שם עוברים המועמדים מסכת ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח כי הם מתאימים לגדל ילד. אבל יש הבדל מכריע בין שני המקרים, והוא שבהליכי אימוץ החברה היא שמוסרת לחזקתם של בני-אדם ילדים שהיא אחראית לשלומם.
אכן, היות הורה משמעותו אחריות עצומה ופוטנציאל לפגיעה בזכויות של אחרים. אבל כאן חייבים להבחין בין עצם קיומה של זכות לבין שימוש בה לרעה. שום זכות איננה מקנה זכות להשתמש בה באופן שפוגע בזכויותיהם של אחרים. יש להבדיל בין שלילת זכות לבין הדרישה הקבילה וההכרחית להגביל זכויות כאשר אלה מתנגשות עם זכויות אחרות.
מדינה לא רק רשאית, היא חייבת להגן על זכויותיהם של אחרים. בוודאי זכויות של מי שהוא חלש וחסר ישע. זכויות של ילדים מטילות את החובה הנגדית על ההורים ועל המדינה גם יחד. המדינה נדרשת לוודא שההורים ממלאים את חובותיהם כלפי ילדיהם ולהיכנס לנעליהם כשהם אינם מסוגלים לעשות זאת. על המדינה מוטלת חובה להגן על ילדים גם כנגד הוריהם. אך היא איננה רשאית לשלול מבני-אדם את זכותם הטבעית להיות הורים בטענה כי הם לא עמדו (מראש) במבחן. בעוד שלאיש אין זכות מוקנית, ודאי לא זכות אדם, להיות נהג, פסיכולוג או אפילו עיתונאי, הרי הרעיון של זכויות אדם הוא שהן מגיעות לנו בתוקף היותנו אנושיים; לא כי אנחנו עונים לקריטריונים.
