ישראל – מהמובילות בעולם באשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization), מדינת ישראל היא בין המובילות בעולם באשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים.

אשפוז פסיכיאטרי בבית חולים, לא זו בלבד שהוא מזיק לחולה, ואף במקרים רבים גורם למותו, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי אף עולה הון עתק למשלם המיסים. כ- 1.5 מיליארד ₪ מוזרמים מדי שנה לבתי החולים הפסיכיאטרים והמחלקות הפסיכיאטריות לצורך אשפוזים כפויים מלאים ומיותרים, כל זאת מכספי משלם המיסים. ראו פירוט במאמר הזה על עלות האשפוזים הפסיכיאטריים למדינה.

באיטליה ופינלנד אין בתי חולים פסיכיאטריים

התרשים הבא מתאר את מספר המיטות בבתי חולים פסיכיאטריים לכל 10 אלף תושבים, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי.

שימו לב כי באיטליה ופינלנד אין בתי חולים פסיכיאטריים כלל. המדיניות שם היא לאשפז מטופל במרפאה קהילתית או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים רגיל, ולא במוסד מבודד ומרוחק שאין עליו פיקוח ציבורי.

תמותת חוסים בבתי חולים פסיכיאטריים

רבים מן המאושפזים מתים בבתי החולים הפסיכיאטריים, חלקם מתאבדים בשל התנאים הקשים, חלקם נרצחים בשל אלימות של הצוות וחלקם מתים בשל הרעלה וגרימת נזק לאיברים הפנימיים מן הסמים הפסיכיאטריים שנכפו עליהם.

בחלק מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל קיים חדר מתים, אליו מובלות גופות החוסים שנספו בבית החולים.

דבר זה הוא חמור כשלעצמו, משום שלפסיכיאטריים אין את הידע המקצועי ברפואה דחופה ובטיפול נמרץ להציל חוסים שנמצאים בסכנת חיים.

במקום להעביר את החוסה לטיפול נמרץ בבית חולים רגיל, הם מנסים לטפל בו בעצמם. כתוצאה מכך, החולים מתים ומועברים לחדר המתים בבית החולים הפסיכיאטרי בלא שנפתחת חקירה נגד בית החולים, וללא נתיחה לאחר המוות.

עובדי רווחה יוזמים אשפוזים פסיכיאטריים כפויים

במקרים רבים, עובדים סוציאליים ממשרד הרווחה הם אלו שאחראים לאשפוזים פסיכיאטריים מיותרים. לרוב מדובר בפקידי סעד, שהם עובדים סוציאליים במקצועם. אלו פונים לפסיכיאטריים מחוזיים על מנת שיאשפזו בכפיה אזרחים מן הישוב, חלקם אזרחים עובדים.

הדבר חמור כפליים כאשר מדובר באשפוז כפוי של ילדים, חלקם ילדים רכים בני 6. העובד הסוציאלי מגיש את חוות דעתו לפסיכיאטר, והפסיכיאטר שמשמש בד”כ כחותמת גומי, מיישר קו עם העובד הסוציאלי, וחותם על אשפוז כפוי ללא שבדק את המקרה לעומק.

פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, עובדת סוציאלית חנה סלוצקי הודתה כי עובדים סוציאליים רודפים אחר פסיכיאטרים כדי לאשפז בכפיה ילדים ובני נוער.

כאן בתחקיר קופסה שחורה של עמנואל רוזן מתוארים מעשי התעללות בבני נוער בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים. אלו הם בני נוער שאושפזו שם ביוזמת עובדים סוציאליים. בבית החולים הזה עובד עד עצם היום הזה אח שנוהג לחנוק את החוסים עד אובדן הכרה, ולאחר מכן, כשהם מעולפים, הוא קושר אותם.

משתמשים בטרמינולוגיה מעוותת כדי לחפות על הפשע

העובדים הסוציאליים משתמשים בטרמינולוגיה מעוותת על מנת להצדיק את האשפוז הכפוי. הם משתמשים במינוחים בעלי משמעות אלטרואיסטית על מנת לחפות על הפשע שהם מבצעים.

אחד המושגים השגורים בשפתם הוא המושג “הגנה”. כדי לכלוא ילד או קשיש חסר ישע במוסד סגור, הם לא ישתמשו במילה הנכונה “כליאה” כי אם בסופרלטיב האלטרואיסטי “הגנה”.

הם מאשפזים בכפיה אנשים תמימים, לכאורה על מנת “להגן” עליהם, כאשר המטרה האמיתית היא להרחיק אותם מהחברה. עובד סוציאלי שטוען כי הוא “מגן” על אדם אחר באמצעות כליאתו במוסד פסיכיאטרי ושלילת חירותו, הוא עובד סוציאלי בעל שיפוט מציאות לקוי אשר נותן פרשנות חולנית ומעוותת למושג “הגנה”.

מקרה ידוע שפורסם הוא המקרה בו העובד הסוציאלי הפרחח יצחק מעוז מעירית כרמיאל, אשר אשפז בכפיה נערה נורמלית לחלוטין שהצטיינה בלימודיה, לכאורה כדי “להגן” עליה, והנערה נאלצה להימלט מן הארץ לחו”ל, שם היא חיה כיום. עדותה של הנערה מובאת כאן.

מנהלת האגף לשירותים אנטי חברתיים בכרמיאל, העובדת הסוציאלית  שולה מנחם, לא הועמדה לדין עד עצם היום הזה על מעורבותה בפשעים נגד אזרחים וקטינים חפים מפשע.

 כך מפשיטים אזרחים חלשים מזהותם

גם על קשישים חסרי ישע הטפילים הסוציאליים לא פוסחים ולא חסים. הכתבה המזעזעת בתכנית המקור בערוץ 10, מראה איך העובדת הסוציאלית ענבל בורנשטיין, באופן קר ומתוכנת, מפשיטה קשישה חסרת ישע מזהותה, מגדירה אותה כחסויה ובלתי כשירה לטפל בעצמה, וכולאת אותה בכפיה במוסד סגור, רק משום שהקשישה הסתכסכה עם שכנים.

ענבל בורנשטיין מצהירה כי יום טוב אצלה הוא יום בו היא מצליחה להתל בקרבן ולשכנע אותו במתק שפתיים להכניס אליו סוס טרויאני הביתה – פסיכיאטר שיראה אותו ויאבחן אותו כתת אדם נחות.

שלב אחר שלב להפשטת אדם מזהותו:

בתחילה העובדת הסוציאלית משכנעת בעורמה ובגניבת דעת את הקשישה לתת בה אמון, כי היא רוצה “לעזור” לה. הקשישה משתכנעת, והעובדת הסוציאלית נכנסת לביתה של הקשישה, תוך הפגנת אמפטיה מזויפת.

בשלב הבא היא מצליחה להחדיר לביתה של הקשישה פסיכיאטר קולגה שלה, שמיישר איתה קו ורושם בדוח שלו שיש “להגן” על הקשישה.

בשלב השלישי היא פונה לבית המשפט בבקשה להוציא את הקשישה מביתה מבצרה למוסד סגור.

השופט, אף הוא חותמת גומי, מאשר את בקשתה של העובדת הסוציאלית, זאת ללא שראה את הקשישה והתרשם ממנה או שאל לרצונה. השופט אפילו לא ביקר בביתה של הקשישה, הוא פוסק לכלוא את הקשישה שלא בפניה וללא שראה אותה מעולם.

בשלב האחרון העובדת הסוציאלית מגיעה לביתה של הקשישה עם כוחות משטרה ואלונקת קשירה כדי להוציא את הקשישה בכח מביתה. הקשישה, שכל חייה שילמה ביטוח לאומי ומסים שהוזרמו גם למשכורתם של עובדים סוציאליים מוגדרת מעתה כחסויה, ללא זהות, ללא פנים, ללא רצונות משלה – נשמה שקופה עד למותה הפיזי.

מדוח משרד הבריאות כאן בקישור הזה, עולה כי משנת 1998 ועד שנת 2007, עלתה כמות האשפוזים הכפויים הן בהוראת פסיכיאטר מחוזי, והן בהוראת שופט (חותמת גומי של עובדת סוציאלית). משנת 1998 ועד שנת 2007, מספר צווי בית משפט לאשפוז פסיכיאטרי כפוי עלה כמעט ב-100%, כמוראה בתרשים.