השקרים שאנו אוהבים לשמוע על תעשיית האימוצים הבינלאומיים
22 אלף יורו – זה הסכום שמשלם כיום הורה ישראלי עבור אימוץ תינוק באימוץ בינלאומי. סכום עתק הן במונחים ישראליים ובוודאי במונחים של ארצות העולם השלישי. לאן הולך סכום הכסף האדיר הזה? רובו של הכסף הזה מוזרם לשוחד לפקידים מקומיים ותשלום למאכרים מקומיים. פירוט נוסף כאן במאמר המתאר את פס היצור של ילדים המיועדים לאימוץ בינארצי.
לאחרונה סגרה אוקראינה את שעריה בפני אימוצים בינלאומיים של פעוטות בריאים. אוקראינה היא לא הראשונה ומן הסתם גם לא האחרונה שסוגרת את שעריה בפני הורים מאמצים מחוץ למדינה. קדמו לה ארצות נוספות, ביניהן ברזיל, רומניה, גואטאמלה, ועוד.
סחר בילדים מחו”ל – כך זה התחיל אצלנו
ב-1986 תיירת ברזילאית בשם ארלט הילו נעצרה בתל אביב בחשד לשימוש בדרכון מזויף. במסגרת אותו מעצר חקרה אותה המשטרה גם על מסמכי אימוץ מזויפים שהונפקו באמצעות סוכנות האימוץ שלה, זאת על מנת לספק באופן בלתי חוקי תינוקות ברזילאים לזוגות ישראלים חשוכי ילדים. זוגות אלו שילמו אלפי דולרים עבור כל אימוץ כזה והמשטרה חשדה כי מדובר באימוצים בלתי חוקיים בהם נחטפו תינוקות ברזילאים ממשפחותיהם הביולוגיות על מנת לספק את צרכיהם של ההורים הישראלים.
הפרשה החלה כפי הנראה בארה”ב, כאשר שני זוגות ישראליים אשר אימצו תינוקות מברזיל עוכבו בארה”ב לצורך תשאול, זאת לאחר שנתגלה כי לאחד התינוקות יש דרכון מזויף והוא הוחזר לברזיל.
ארלט הילו אמנם שוחררה מאותו מעצר בישראל וחזרה לברזיל, ואולם לאחר חקירה מאומצת נשפטה על סחר בילדים ונשלחה לכלא הברזילאי.
כך מספר אחד ההורים הישראלים שאימצו באותה תקופה:
“…בשנת 86′ נסענו לברזיל, שילמנו 10,000 דולר לארלט, בעלת סוכנות אימוץ מקומית, ופגשנו את לריסה (שם בדוי) בבית יתומים.
היא היתה תינוקת בת שבוע. בעודנו על אדמת ברזיל נעצרה ארלט, המצב נהיה מסוכן והתחלנו במסע היחלצות…
נטלנו את התינוקת והמסמכים ונמלטנו מברזיל לפרגוואי דרך משולש הגבולות עם ארגנטינה וברזיל…”
כ-3,000 ילדים ישראלים אומצו מברזיל, רבים מהם באמצעות מסמכי אימוץ מזויפים אשר מונעים מהם עד היום לאתר את הוריהם הביולוגים,
משום שכל הפרטים במסמכים הינם בדויים.
ומה קורה היום?
היום לא משלמים 10,000$ לאימוץ ילדים מחו”ל, אלא הרבה יותר – כמעט 30,000$.
היום הסחר בילדים ממשיך רק בהיקף רחב הרבה יותר מאשר פעם.
אימוץ בין-ארצי מתבצע בישראל רק באמצעות עמותות שאושרו לפעול ע”י משרד הרווחה. עמותות אלו הודו כי הן משלמות שוחד לפקידים בארצות היעד. בחלק מן העמותות הללו פועלות עובדות סוציאליות, פקידות סעד לשעבר, יוצאות משרד הרווחה, אשר להן קשרים ענפים עם משרד הרווחה.
אי ג’י גרף מאוניברסיטת ברנדייס בבוסטון חוקרת מזה שנים רבות את נושא השחיתות באימוצים הבינלאומיים. מובא כאן תרגום של קטעים נבחרים מתוך אחד המאמרים שלה בנושא:
השקרים שכולנו אוהבים לשמוע
כולנו מכירים את הסיפורים על האימוצים הבינלאומיים: מליוני יתומים ופעוטות ננטשו או הפכו ליתומים – נמצאו בצד הכביש או על מדרגות הכנסיה, נעזבו מהוריהם על רקע עוני או מלחמה. ה”יתומים” הנשכחים הללו חיים בבתי יתומים צפופים או מסיימים את חייהם ברחוב עם עתיד לא ברור של אומללות מתמשכת. אבל אם יתמזל מזלם של “יתומים” אלו, הורים נערצים מארצות רחוקות יאמצו אותם לחיקם ויביאו אותם לחיים טובים יותר.
לרוע המזל, הסיפור שסיפרנו לכם, רובו ככולו הוא בדיה.
ארצות המערב מוכרות לעולם את המעשיה הבדיונית על “משבר היתומים”. במעשיה זו מסופר על מליוני “יתומים” הממתינים למשפחות חדשות שיאמצו אותם ויצילו אותם מחיי אומללות ועצב. בפועל, מספר לא מבוטל של ילדים כאלו אינם יתומים כלל וכלל. נכון, מאות אלפי ילדים בעולם זקוקים לבתים חמים, אבל אלו דוקא הילדים שאף אחד לא רוצה לאמץ. מדובר בילדים חולים, נכים, פגועים או ילדים גדולים מעל גיל 5. מאחר והרבה כסף מערבי מתגלגל בתעשיית האימוץ הבינלאומי, אזי במקום למצוא בתים חדשים לילדים הנזקקים הללו, סוכנויות האימוץ מחפשות אחר תינוקות בריאים שיתאימו לדרישותיהם של ההורים המאמצים הנזקקים.
מאז אמצע שנות ה-90, מספר האימוצים הבינלאומיים השנתיים כמעט הוכפל. מ-22,200 אימוצים בשנת 1995 קפץ המספר ל-40,000 אימוצים בשנת 2006. בשנת 2004 מעל 45,000 ילדים ממדינות מתפתחות אומצו באימוצים בינלאומיים. בשנים האחרונות, מרביתם נלקחו לארה”ב.
עם שגשוגן של סוכנויות האימוץ הבינלאומי, גדל מספר הארצות מהן מייצאים תינוקות באופן שיטתי באמצעות גניבתם ממשפחותיהם הביולוגיות.
ארה”ב השעתה באופן זמני או קבוע את האימוצים כמעט ממחצית מ-40 המדינות המובילות, מהן מייבאים ילדים מאומצים לארה”ב, מדינות כמו בלרוס, ברזיל אתיופיה, פרו, הונדורס ורומניה, זאת בשל חשדות כבדים לשחיתות וחטיפת ילדים.
עם זאת, כאשר מדינה נסגרת לאימוץ, סוכנויות האימוץ מעבירות את הלקוחות למדינה הבאה בתור, בה תחום האימוצים הוא “חם” ומשגשג. ואז, באופן פתאומי, עולה מספר ה”יתומים” במדינה זו. הפרה החולבת עובדת במרץ, עד שהאמריקנים שוב עולים על שחיתות באותה מדינה, סוגרים את האימוץ ואז הלקוחות עוברים לאמץ מן המדינה הבאה בתור, וחוזר חלילה.
תעשיית האימוץ הבינלאומי, לעיתים קרובות מדי, היא תעשיה הנשענת יותר על דרישת הלקוחות ופחות על צרכי הילדים. הורים אמריקאיים המאמצים באימוץ בינלאומי משלמים עבור כל ילד בין 15,000$ ל-35,000$, כולל הוצאות שהייה במדינת היעד. הורים ישראלים משלמים כ-30,000$, לא כולל הוצאות שהייה במדינת היעד. ההגיון אומר שכדי לאמץ ילד ולבצע מעשה הומניטארי טוב כלפי הילד, ההורה לא אמור לשלם עבורו, להיפך, עוד צריכים להודות לו על המחווה הגדולה כלפי הילד. בפועל המצב הפוך, הורים משלמים סכומי עתק עבור כל ילד, מה שמוביל להיקפי שחיתות רחבים בתעשייה זו, והמינוח “הומניטאריזם” כלל אינו שותף במשחק הזה.
בעוד שידוע כי תעשיית האימוצים הבינלאומיים היא תעשיה עתירת כסף, יש כאן גם אלמנט רגשי. סוכנויות אימוץ והורים מאמצים רבים עומדים בעקשנות על כך כי מקרי שחיתות הם מקרים בודדים וכי לא מדובר בשיטה… “תכלאו את האנשים המושחתים”, הם אומרים, “אבל תנו לאנשים הטובים להמשיך באימוץ…”
נייג’ל קאנטוול, מומחה באמנת ג’נבה לזכויות הילד, בחן את נושא האימוצים הללו ומצא כי במקומות בהם מתגלגל כסף רב באימוצים, כמו ארצות מזרח אירופה ואסיה טמונות סכנות רבות. מר קאנטוויל טוען כי במדינות אלו, ילדים מתחת לגיל 3 יכולים בקלות להיות מאומצים ע”י משפחות מקומיות. כשנשאל כמה ילדים כאלו מתחת לגיל 3 יאומצו מחוץ לאותה מדינה אם כסף לא יהיה מעורב, הוא השיב: אפס.
מיתוס אספקת הילדים לאימוץ
האימוצים הבין ארציים לא היו תמיד תעשיה של ביקוש והיצע. במחצית המאה ה-20 היוו אימוצים אלו פתרון הומניטארי עבור ילדים שהתייתמו במלחמות, באזורי סכסוך פוליטי. בשנת 1955 אימצו הזוג ברטה והנרי הולט ממדינת אורגון בארה”ב 8 יתומים ממלחמת קוריאה, ומשפחות נוספות ברחבי ארה”ב הלכו בעקבותיהם ואימצו יתומי מלחמה נוספים. מאז התפתחה תעשיה של אימוצים בינלאומיים, תעשייה ענפה באוסטרליה, ארה”ב, קנדה, מדינות מערב אירופה וכמובן ישראל. מעל 20,000 ילדים זרים אומצו בארה”ב רק בשנת 2006, לעומת 1995 בה אומצו בארה”ב 8,987 ילדים זרים.
שינויים בדמוגרפיה מסבירים חלק מהגידול הזה. מדיניות ההפלות החוקיות והנישואין המאוחרים הורידו באופן משמעותי את מספר הלידות הלא רצויות בעשורים האחרונים בארה”ב, וכך קטן מספר התינוקות המקומיים המיועדים לאימוץ. במקביל, אמהות רבות שדחו את מועד הבאת ילדיהן לעולם, בשל קריירה, גילו שכבר מאוחר מדי להכנס להריון וניסו לאמץ במקום זאת.
קיימות משפחות בארה”ב המאמצות מטעמי דת. אלו הן משפחות דתיות נוצריות שנוטות לחשוב כי אימוץ הילד ה”יתום” הוא אימוץ הומניטארי, אימוץ שיציל את הילד מגורל אכזר…
אך המציאות היא שונה. יתומים אמיתיים נדיר שיהיו ילדים בריאים וילדים בריאים הם לרוב אינם יתומים. “זה לא באמת נכון, שישנו מספר גדולים של יתומים ללא בתים והורים”, אומרת אלכסנדרה יוסטר, יועצת בכירה להגנת הילד בארגון יוניסף. התדמית אותה מוכרים לארצות המערב כאילו למליוני ילדים מארצות מתפתחות אין בית, היא תדמית שגויה. יוניסף עצמו אחראית בחלקה לתדמית שגויה זו. בשנת 2006 פרסם יוניסף כי 132 מליון “יתומים” קיימים ברחבי ארצות העולם השלישי. אבל יוניסף מגדיר ילד “יתום” גם ילד שיש לו הורה אחד. רק 10% מתוך אותם ילדים “יתומים”, קרי 13 מליון ילדים, הם ילדים ללא שני הורים ומרביתם חיים ומטופלים ע”י המשפחה המורחבת. על פי יוניסף, 95% מאותם ילדים “יתומים”, הם ילדים מעל גיל 5. במילים אחרות, “מליוני” התינוקות ה”יתומים” של יוניסף, הם בעצם ילדים גדולים המתגוררים תחת קורת גג אחת עם משפחותיהם המורחבות דלות האמצעים.
בינואר 2010 נעצרה בארה”ב קבוצה של נוצרים בפטיסטים דתיים לאחר שניסתה להבריח מהאיטי לארה”ב 33 ילדים “יתומים” לצורך אימוץ. בנוסף להליך הלא חוקי, הילדים שנחטפו כלל לא היו יתומים, היתה להם משפחה מורחבת שטיפלה בהם. ראש הקבוצה, לורה סיסלבי נשפטה והורשעה בחטיפת ילדים. פירוט הפרשה כאן בקישור הזה.
בעקבות פרשת סיסלבי, פרסמה העיתונאית קאתרין ג’ויס מאמר נוקב ובקורתי על “תרבות האימוץ” הקלוקלת ועל הסדר העולמי החדש שמנסות קבוצות דתיות ליצור “בשם המצווה של הדת”. שם המאמר ‘מסע הצלב של המאמצים’.
אימוץ מסין
המקרה היוצא מן הכלל הוא בסין. למעלה מ-3 עשורים בהם מיושמת בסין תקנה בה כל משפחה רשאית לגדל רק ילד אחד בלבד. מאחר והסינים מעדיפים בנים מאשר בנות, כי בנים יכולים לפרנס את המשפחה, אזי הם מוותרים על הבנות ומוסרים אותן לאימוץ. אבל גם מספר הבנות בסין הוא מוגבל. בפועל, יש יותר ביקוש מהיצע. בפועל יש יותר הורים זרים שרוצים לאמץ בנות סיניות מאשר בנות סיניות שמוצעות לאימוץ. בשנת 2005 אומצו 14,500 ילדים סיניים ע”י זרים. למרות שמדובר במספר אדיר של מאומצים, סוכנויות האימוץ המערביות מדווחות כי ישנם הורים מאמצים רבים ברשימת המתנה, קרי יש הרבה יותר הורים שממתינים לאימוץ מסין מאשר ילדים שמוצעים שם לאימוץ. בעוד שמספר ההורים הממתינים לאימוץ גדל והולך, גדל במקביל גם הקושי לאמץ ילדים מסין.
אך גם בסין התפשטה השחיתות. בתמונה אנו רואים תינוקות שנשלחו לאימוץ כפוי משום שהוריהם לא הצליחו לשלם עבורם קנס עבור לידה מעבר למכסה. החוק הסיני מתיר להורים המתגוררים בעיר לגדל ילד אחד ולהורים המתגוררים בכפר לגדל שני ילדים. הורים כפריים שהולידו יותר משני ילדים נאלצים לשלם לפקידים מקומיים קנס בגובה 3,000 $ עבור ילד נוסף. סכום עתק במונחים סיניים ושווה ערך למספר משכורות שנתיות של פועל סיני. מאחר ואין בידם של ההורים לשלם סכום כזה, הם נאלצים לותר על הילד שמועבר לבית יתומים ולאחר מכן לאימוץ ע”י זוגות אמריקניים ואירופאיים. עמלת המכירה של הילד מתחלקת בין פקידי האימוץ לבתי היתומים.
בשנת 2007 הקטינה סין באופן חד את מספר הילדים שנשלחו לאימוץ מחוץ למדינה, כפי הנראה הן בשל חוסר האיזון שנוצר בין בנים לבנות, כאשר מספר הבנות במדינה קטן באופן משמעותי, והן בשל שערוריות שנתגלו בתעבורת הילדים הסיניים החוצה. סין הקשיחה את התנאים לאימוץ ילדים כך שכיום אם אתם רווקים, הומוסקסואלים, שמנים, מבוגרים, במצב כלכלי לא איתן, יש לכם עבר עשיר של גירושין, נוטלים סמים פסיכיאטריים או בעלי 4 ילדים ומעלה, סין לא תאפשר לכם לאמץ ילד. זמן ההמתנה לאימוץ ילד מסין עומד כיום על 3-4 שנים. לכן, הורים החלו מחפשים אלטרנטיבות אחרות, ארצות אחרות בהן זמן ההמתנה קצר הרבה יותר ועם פחות דרישות. אחת מהן היא גואטאמלה.
משפחות עבור הילדים? או ילדים עבור המשפחות?
בשנת 2006 ו-2007 היתה גואטאמלה היצואנית מספר 2 של ילדים מאומצים לארה”ב, אחרי סין. משנת 1997 ועד שנת 2006 קפץ לפי 4 מספר הילדים שאומצו משם בשנה, ליותר מ-4,500 ילדים שמיוצאים מגואטאמלה מדי שנה לארה”ב. בשנת 2006, 1 מתוך 110 תינוקות שנולדו בגואטאמלה נמסר לאימוץ בינלאומי. בשנת 2007, 90% מן הילדים שאומצו מגואטאמלה היו בני פחות משנה, חצי מהם היו בני פחות מ-6 חדשים.
“גואטאמלה היא מקרה קלאסי לשינוי שחל בתחום האימוצים הבינלאומיים, תחום שהפך למסחרי לכל דבר וענין”, אומרת קלי מקקירי בנקרס, לשעבר יועצת ביוניסף גוטאמלה. “תחום זה הפך לתחום של היצע וביקוש והוא מותאם לדרישותיהן של המשפחות המאמצות במדינות המפותחות”, מוסיפה בנקרס.
מאחר ומרבית הילדים השוהים במוסדות בגואטאמלה אינם ילדים בריאים, כמעט אף אחד מהם לא מאומץ באימוץ בין ארצי. במחקר שנערך בשנת 2007 ע”י ממשלת גואטאמלה ויוניסף נמצא כי בגואטאמלה קיימים כ-5,600 ילדים השוהים במוסדות. מעל 4,600 מהם, הם ילדים מגיל 4 ומעלה. קצת פחות מ-400 ילדים במוסדות הם מתחת לגיל שנה. למרות זאת, מעל 270 תינוקות מגואטאמלה, כולם מתחת לגיל שנה נשלחו לארה”ב מדי חודש, והתינוקות הללו שאומצו ע”י אמריקנים לא הגיעו כלל מן המוסדות הללו.
בשנת 2007 98% מן התינוקות שאומצו היו תינוקות שמעולם לא שהו במוסד, תינוקות שהוריהם לכאורה “ויתרו” עליהם. תינוקות שהועברו להורים המאמצים באמצעות עורך דין פרטי מקומי בגואטאמלה שאישר את האימוץ עבור עמלה שמנה ללא צו שופט.
אז מהיכן מגיעים התינוקות הללו?
במרץ 2007 אישה צעירה בשם אנה אסקובר התלוננה במשטרה כי אדם חמוש נעל אותה בארון בחנות הנעליים של משפחתה וגנב את ילדתה. לאחר 14 חדשי חיפוש אותרה התינוקת במשפחת אומנה, שבועות ספורים לפני שנשלחה לאימוץ בארה”ב ע”י זוג ממדינת אינדיאנה. בדיקת DNA הוכיחה כי התינוקת היא בתה אל אנה.
בשנת 2006 אישה בשם רקל פאר דיווחה כי עת שהמתינה בתחנת אוטובוס עם בתה התינוקת היא סוממה ובתה נחטפה ממנה. 3 חדשים לאחר מכן, פאר מצאה כי בתה אומצה ע”י זוג אמריקני.
בינואר 2008 סגרה גואטאמלה את שעריה בפני אימוצים אמריקניים עד אשר תבוצענה רפורמות מתקנות בנושא זה. בריטניה, קנדה, צרפת, גרמניה, הולנד וספרד הפסיקו לבצע אימוצים מגואטאמלה מספר שנים קודם לכן עקב חשדן לאי סדרים ושחיתות בנושא. למרות זאת, ישראל המשיכה לבצע אימוצים ממדינה זו גם בשנת 2010.
בגואטאמלה בה התוצר המקומי הגולמי עומד על 4,700$ בשנה, המאכרים שמאתרים תינוקות ליצוא מקבלים על כל ראש בין 6,000$ ל-8,000$ . לעיתים התינוקות נחטפים מן המשפחות ולעיתים המאכרים קונים אותם מן המשפחות תמורת כמה מאות דולרים. פירוט נוסף על סחר ילדים בגואטמלה ראו בקישור הזה.
המקרה של גואטאמלה מדהים בהיקף השחיתות שלו, אך קיימות ארצות נוספות בהן קיימת שחיתות מסוג זה אם כי ברמות נמוכות יותר, ביניהן: אלבניה, קמבודיה, אתיופיה, ליבריה, פרו וויאטנאם. דפוס ההתנהלות זהה בכל הארצות: מספר הילדים המוצעים לאימוץ עולה ככל שעולה הביקוש מצד משפחות מערביות, ובאופן הפוך, מספר הילדים המוצעים לאימוץ יורד לאפס כאשר לא זורם כסף לתעשיית האימוץ באותה מדינה, קרי, אין ביקוש מצד משפחות מערביות לאימוץ באותה מדינה.
למשל, בדצמבר 2001 הפסיקו רשויות ההגירה בארה”ב להנפיק ויזות הגירה לילדים מאומצים מקמבודיה, לאחר שחשפו כי ילדים אומצו משם באופן לא חוקי, ולעיתים נלקחו בכח מהוריהם. באותה שנה הורים מארצות המערב אימצו כ-700 ילדים קמבודיים, 400 מהם נשלחו לארה”ב. למעלה ממחצית הילדים היו בני פחות משנה. מספר שנים מאוחר יותר, מצא מחקר אמריקני כי בשנת 2005 , מספר הילדים בני פחות משנה שאומצו מקמבודיה עמד על 132 באותה שנה, זאת כאשר מספר שנים קודם לכן, מספר ילדים באותו סדר גודל הוצא מהמדינה לאימוץ כל 3 חדשים.
בשנת 2005 נסגר בית ה”יתומים” על שם חנה בי ויליאמס במונרוביה, ליבריה, לאחר שנמצא כי אינו ראוי למגורי אדם, זאת לאחר שנחשפו התנאים המזעזעים בהם חיו הילדים במקום. לאחר הסגירה, 89 מתוך 102 ה”יתומים” שחיו במקום חזרו למשפחותיהם.
בוייטנאם, משפחות כפריות רבות שמות בעונת האסיף את ילדיהן בבתי יתומים לצורך טיפול יומי בילד (טיפול בו הילד חוזר בסוף היום הביתה). ישנם מנהלים חסרי מצפון באותם בתי יתומים המחתימים את הכפריים הפשוטים על מסמכים שונים, תוך גניבת דעת כאשר אותם כפריים אינם יודעים כלל על מה חתמו, ולאחר החתימה ילדיהם נעלמים ונשלחים לאימוץ מחוץ למדינה.
בוייטנאם, שירותי הבריאות אף הם מעורבים בסחר בילדים. אחות מחלקת יולדות תקבל עמלה של 50$ על כל תינוק שתספק לאימוץ בינלאומי. אחיות ורופאים בבתי החולים מסויימים כופים על הנשים היולדות העניות למסור את תינוקן באמצעות הפעלת לחץ כספי. הם מאלצים את היולדות לשלם סכומים אסטרונומיים עבור שהותן בבית החולים או לחילופין למסור את תינוקן לאימוץ. רבות מן האמהות היולדות חותמות על מסמכים שכלל אינן יודעות לקרוא.
בשנת 2008 פרסם משרד החוץ האמריקני אזהרה בנוגע לבית החולים טו דו בעיר הו צ’י מין בוייטנאם. באזהרה זו נאמר כי חלק מתעודות לידה שהונפקו בשנת 2007 ע”י בית החולים הזה חשודות כלא אמינות. בשנה זו בוצעו כ-200 לידות מדי יום בבית החולים, כאשר ב- 3% מהן נכתב כי התינוקות “ננטשו” ונשלחו לבית היתומים טאם בין בעיר, משם נשלחים רובם לאימוצים בין ארציים. (גם השחקנית אנג’לינה ג’ולי אימצה מאותו בית יתומים תינוק “נטוש”)
לדברי לין סונג, מנכ”ל ‘אתיקה’, עמותה לאכיפת האתיקה בתהליכי האימוץ הבינלאומי, נאמר לו בשנת 2007 ע”י רופא מיילד באותו בית חולים, כי הוא סיפק 10 תינוקות לבית היתומים טאם בין, זאת תמורת אינקובאטור.
מסמכים מזוייפים
על מנת לקצר את תהליך האימוץ, גורמים מקומיים שונים מזייפים מסמכים זיהוי תמורת שוחד נאה. המשרדים הקונסולריים בדרך כלל מאשרים את המסמכים אותם הוא מקבלים, אבל אם השגרירות האמריקנית חושדת שמשהו אינו כשורה באותם מסמכים היא תתחיל לחקור. מתי מתחילים לחשוד? אם למשל מגיע מבול של מסמכים על הרבה תינוקות “נטושים” מאותו מקום. כשנשאל עובד שגרירות ארה”ב בויאטנאם אשר שלח שנה קודם כן 1,000 תינוקות מעבר לים, לגבי כמה מהויזות שהוא הנפיק היה לו ספק בהנפקה, הוא ענה: “כמעט לגבי כולם”.
כן, פרשת ארלט הילו בגרסה מודרנית קיימת גם היום במקומות שונים בעולם ובהיקפים נרחבים. אותה הגברת בשינוי אדרת.
