טיפולים דיאדיים בילדים הם לעג לרש

שר החינוך גדעון סער מדווח כי חלה עליה דרמטית במספר הילדים שסווגו כבעלי צרכים מיוחדים. “כולם פתאם בעלי צרכים מיוחדים” הוא אומר.  ברור כי הקיצוניות בעליה מעידה על אבחנת יתר ותיוג מלאכותי של ילדים נורמטיביים כילדים עם בעיות. המטרה של מערכת החינוך: ניפוי ובידודם של ילדים אלו במוסדות של בעלי צרכים מיוחדים.

מקומה המיותר של היועצת החינוכית בבית הספר

עצם קיומו של מוסד הייעוץ בגן ובבית הספר, קרי עצם ההחלטה להעניק ליועצת פונקציה מוסדית, רשמית וקבועה בחוק, מלמד רבות על יחסו של המוסד החינוכי לילדים. הופעתה של היועצת על בימת המוסד החינוכי משפילה את מעמדם של הילדים, משום שהיא מאפשרת שיכלול הדיכוי של ילדים שאינם תואמי מערכת החינוך. באצטלה של מקצועיות ואחריות היא משמרת ומרחיבה את התעלמותם של המבוגרים מן הילדים.

תפקידם של היועצת והפסיכולוג החינוכי מסייע למורים ולגננות לראות עצמם פטורים מאחריות בנוגע לתחושותיהם של הילדים. תפקיד זה מושתת על סתירה: הוא נועד לסייע לילדים אך בה בעת מאפשר את ההתעלמות ממצוקתם. ואולי אין זו סתירה כלל ועיקר, שהרי דלתה הפתוחה לכאורה של היועצת לא נועדה אלא לסגור בפני הילדים דלתות רבות ככל האפשר.

כך מתגלה היועצת כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של בעלי תפקידים – פסיכולוגים, מטפלים בתרפיה, מורות מסייעות ועוד – שנוכחותם במרחב החינוכי אינה מצביעה על דאגה לרווחתם של הילדים, אלא להפך: היא מציינת את דחיקתם ההולכת ונמשכת ואת התנערותו של החינוך מחובתו כלפיהם. לכל אלה יש להוסיף כמובן את תנאי עבודתה של היועצת או הפסיכולוגית החינוכית, את הלחצים המופעלים עליה, את צרכיה ואת רצונה להשתלב במערכת שבה התקדמות מותנית בתארים ואשר אין בה מקום למקצועיות שאינה אינסטרומנטאלית.

טיפולים דיאדיים בכפיה

טיפול דיאדי הוא סוג של טיפול רגשי הניתן לילדים שלהם בעיות התנהגותיות לכאורה במסגרת הגן ובית הספר, וזאת באמצעות משחקי דמיון. מטרתו של הטיפול היא “לטפח את הקשר בין ההורה לילד”, משום שלטענתם של אנשי המקצוע, הסיבה לכך שילד השוהה בגן במשך 8 שעות תמימות ביום ומתנהג שלא בהתאם לכללי הגן, נעוצה בעובדה כי הקשר עם ההורים עימם שוהה בממוצע כ-4 שעות ביום אינו מטופח דיו…

ובמילים אחרות, את האחריות לתפקודה הכושל של הגננת או המורה מעבירה המערכת אל ההורים, ולכן, בשל מטרית החיפוי וההסתרה של המערכת, קשה לתבוע גננות ומורות על רשלנות מקצועית.

לאפקטיביות הטיפולים הדיאדיים אין ומעולם לא היה כל ביסוס מדעי. בטיפול הדיאדי ההורה משחק עם הילד במשחקי דמיון ולסירוגין מתקיים לאחר מכן מפגש עם ההורה בו ניתנת לו מעין “הדרכה הורית”. מטרת משחק הדמיון היא אף להרגיע את הילד ולסדר לו את המחשבות בראש…

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד ובכל מיני מכונים פרטיים אחרים. מי שמפנה את ההורים הללו הם בד”כ גננת או מורה שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

אם ההורים אינם משתפים פעולה מופנית הבעיה אל היועצת החינוכית או אל פסיכולוג בית הספר ואלו מדווחים למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה (פקידת סעד היא עובדת סוציאלית ממשרד הרווחה). פקידת הסעד, באמצעות סמכויותיה הנרחבות כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום בתואנת “סיכון רגשי”. במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומבצעות. הן מעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על אמא שאם לא תחתום על מסמכי העברה למרכז חירום פקידת הסעד תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש, ילדיה יאומצו וכך לעולם לא תראה את ילדיה.

האבחון הפסיכולוגי – לא אמין ולא מדעי

על מנת לבצע טיפול רגשי או דיאדי בילד במכון להתפתחות הילד, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים פרטיים אשר מדלגים על השלב הזה ומחליטים על אופן הטיפול ללא אבחון פסיכולוגי או בדיקות אחרות אלא על סמך התרשמותם האישית בלבד.

האבחון הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד של קופות החולים למשל מתחיל ומסתיים במבחן בן 3 שעות בלבד, שבמהלכו מבצע הילד בתנאי מעבדה סדרת מבחנים כדוגמת מבחני וקסלר, ציורים, CAT וכו’, אשר בסיומם כותב המאבחן דוח פסיכולוגי.

לא מעט מאמרים נכתבו אודות זילותם וחוסר תקפותם המדעי של המבחנים הללו, ואולם תהליך האבחון המפוקפק הזה ממשיך להיות שמיש ולחרוץ גורלם של מאות אלפי ילדים לרעה רק משום שפסיכולוגים אינם מסוגלים לבנות כלי בדיקה מדעיים ומהימנים, וזאת בשל מוגבלותם המקצועית בנושא שיטות מחקר מדעיות.

על סמך 3 שעות בדיקה בלבד, בתנאי ואקום, ללא תצפיתנות ואינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים, ללא בחינה במצבים משתנים וסביבות מגוונות, קובע פסיכולוג קליני במכון להתפתחות הילד או פסיכולוג חינוכי מה יהא עתידו של האובייקט המוצג לפניו.

הדוח הפסיכולוגי מסתמך לעיתים על דוחות או מסמכים קודמים שהפסיכולוג הצליח להשיג ממאבחנים קודמים או אנשי חינוך (לעיתים קרובות משכנע את ההורים להביא לו דוחות קודמים וכך זה פועל עליהם ועל הילד כחרב פיפיות). חוות הדעת הקודמות משפיעות לרעה על אופן חשיבתו של הפסיכולוג, מנטרלות את הפאן האובייקטיבי בשיקול הדעת ומעוותות את חוות דעתו שלו, וכך הוא מפרש את תוצאות המבחנים כך שיתאימו למה שנכתב ע”י קודמיו, על מנת שתיווצר חומת התאמה בין כל חוות הדעת.

בלא מעט מקרים בהם כתבו פסיכולוגים חוות דעת שהן בלתי תלויות בחוות דעת קודמות משום שנמנע מהם לצפות בדוחות קודמים, נתגלו הבדלים גדולים בפרשנות המבחנים עד כדי סתירות מהותיות בין חוות הדעת השונות. (שוב, הן משום שאבחונים פסיכולוגים אינם כלי מדעי)

המהלך היומרני ביותר של מאבחנים אלו הן הפרוגנוזות שהם מספקים בנוגע לילד. אותה פרוגנוזה (ניבוי) הנסמכת על 3 שעות בדיקה בלבד של ילד רך בשנים, לעיתים פעוט, קובעת ביומרנות חסרת גבולות מהו הסיכוי כי הילד יפתח הפרעות התנהגותיות בעתיד.

פרוגנוזה זו אינה שונה למעשה מפרוגנוזה של קוראת בקפה, פותחת בקלפים או קוראת עתידות בכדור בדולח, ולכן מבחינה משפטית קיים יסוד סביר להניח כי אבחון פסיכולוגי הוא אקט שיש בו אפקט של רמאות וכי טיפול רגשי לא מוכח יש בו משום הונאה של הלקוח.

מהם טיפולים דיאדיים?

ה”טיפול” במכון להתפתחות הילד למשל, נערך פעם בשבוע במשך 50 דקות ובשבוע שלאחר מכן מתקיים מפגש עם ההורה, אף הוא למשך 50 דקות. האם טיפול בן 50 דקות פעם בשבועיים אמור להשפיע על ילד השוהה לעיתים יותר מ-8 שעות אינטנסיביות בגן באופן יומיומי? ברור שלא, ולכן גם מן הפאן הזה הטיפול אינו יעיל.

כאמור, לטיפול הדיאדי אין שום אחיזה מדעית. כאשר הטיפול נכשל המטפלים מאשימים את ההורים בחוסר שיתוף פעולה כביכול, או לחילופין מנסים למצוא פגמים בהורים. המטפלים לעולם לא יודו בכישלונם הם.

כאשר חל שיפור בהתנהגותו של הילד, המטפלים לוקחים את הקרדיט הזה לעצמם, למרות שבמרבית המקרים השיפור בהתנהגותו של הילד חל מסיבות אחרות, אם כתוצאה ממעבר לגן אחר, רכישת חברים חדשים, התמתנות עם הגיל ועוד.

מעולם לא בוצע מחקר מדעי מסודר עם מדגם גדול בו השתתפה קבוצת בקורת על מנת להוכיח את מהימנותו של טיפול מסוג זה. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי אם היה מתבצע מחקר שכזה, היו מגלים כי טיפול כזה אינו יעיל כלל ולמעשה מדובר בתעשייה של הונאה מצד מערכת הבריאות והמערכת החינוכית.

סיפורה של אם שהופנתה בכפיה לטיפול

דינה (שם בדוי) הופנתה למכון להתפתחות הילד באחת מקופות החולים עקב בעיות רגשיות לכאורה של בנה בגן ע”י פקידת סעד שכפתה עליה ועל בנה את הטיפול תוך סחיטה ואיומים שאם לא תשתף פעולה, פקידת הסעד תפנה לבית משפט לנוער.

הפסיכולוגית ששגתה באבחון של הילד המליצה על טיפול דיאדי בן חצי שנה. הטיפול הוארך לשנה. בטיפול דיאדי, כאמור, הילד משחק משחקי דמיון עם ההורה וטיפול חסר ביסוס מדעי  זה אמור כביכול לפתור בעיות כלשהן…

לפני הטיפול עבר הילד לגן חדש ובגן החדש חל שיפור ניכר בהתנהגותו בגן. לאחר חצי שנה העבירה האם למטפלת (עובדת סוציאלית קלינית) דוח של הגננת המתאר את השיפור שחל בהתנהגותו של הילד שאף הפך להיות בין הבולטים והמובילים בגן, וזאת בעקבות גישתה הנאורה של הגננת בגן שאף הופתעה לשמוע כי הילד מטופל במכון להתפתחות הילד וטענה כי הטיפול מיותר. למרות זאת, התעלמה המטפלת מן הדוח של הגננת, והחליטה להאריך את הטיפול לשנה ללא כל הסבר.

בתחילת השנה החדשה החל הילד ללכת לגן עיריה. הגננת החדשה ששמעה כי הילד “מטופל” במכון להתפתחות הילד החלה להתייחס אליו כאל ילד “חריג” (כינתה אותו כילד חריג) ושידרה לו אותות שליליים מתאימים. בילד חלה רגרסיה בהתנהגות בגן ובתום שנה של “טיפול” החליטה האם להפסיק את הטיפול מיוזמתה מאחר והבינה כי במהלך שנה שלמה הונו אותה במכון להתפתחות הילד במניפולציה ומתן טיפול שאינו רלוונטי למקרה.

במהלך שנה זו התמידה האם להגיע עם הילד לטיפולים (50 דקות עם הילד פעם בשבועיים). בכל מפגש בו היתה אמורה להינתן מעין הדרכה הורית ללא נוכחות הילד, המטפלת מעולם לא דיברה או נתנה ייעוץ כלשהו אלא האזינה לדבריה של האם ולאחר מכן תיעדה והקלידה אותם במחשב. המטפלת אשר מחוייבת לחסיון עם המטופלים שלה העבירה את המידע החסוי לעובדת הרווחה מאחורי גבה של האם, למרות התנגדות האם שהועברה לה במכתב האוסר עליה להעביר מידע ולמרות שעבירה על חוק חסיון היא עבירה פלילית שדינה שנת מאסר.

עפ”י חוק, זכותם של ההורים לקבל מידע על הטיפול הרפואי והפסיכולוגי בילדיהם והיא נובעת מחובתם כאפוטרופסים לדאוג לשלומם, בריאותם ורווחתם של ילדיהם. המטפלת שנקטה במידור מידע לאורך כל הדרך, מעולם לא הסבירה על מהות הטיפול, מה ואיך הוא אמור לשפר את המצב ה”לא טוב” לכאורה, והסיטואציה היחידה בה הועילה לזרוק עצם של הדרכה היתה בתחילת הטיפול, בה ייעצה להורה את טיפ המאה כי “יש להשתמש בתקשורת ישירה עם הילד” (בתקשורת ישירה הכוונה היא להגיד לילד את המילה “לא” כשצריך מבלי לספק לו הסברים)

באחד המפגשים עם הילד, התנהג הילד באופן מסויים והאם שאלה את המטפלת אם יש לה הסבר לאותה סיטואציה ספציפית. המטפלת השיבה כי תספק לה הסבר במפגש הבא שיהיה רק ביניהם. במפגש שהתקיים עימה לאחר מכן, במקום לתת לה תשובה על אותה שאלה כפי שהבטיחה, המטפלת, כמו כל יהודיה טובה, ענתה לאם בשאלה: “איזה הסבר לדעתך יש לסיטואציה שאירעה במפגש הקודם עם הילד?…”

לקראת סיום הטיפול מיוזמתה של האם, העבירה לה זו את התרשמותה השלילית מן הטיפול במכון להתפתחות הילד ומן הכלים שהוא מציע וטענה לאבחון שגוי וחוסר תקפות מדעית של הטיפולים, וכן את העובדה כי המטפלת ראתה אף תמונה צרה של התנהגותו של הילד, משום שלאורך שנה שלמה צפתה בו בתנאי מעבדה, במשרד הממוזג שלה, 50 דקות בלבד, פעם בשבועיים.

המטפלת, כדי לצאת באופן מאניפולטיבי מן המבוכה אליה נקלעה בשל כשלונה המקצועי, ניסתה נואשות למצוא פגמים באם וסיימה את טענותיה בתשובה מתחמקת: “אני רואה את המכלול של הדברים…והמעבדה היא למעשה מיקרו קוסמוס…”.

המלצה להורים: אם ממליצים לכם על טיפול רגשי לילד במכון להתפתחות הילד או בכל מכון שרלטני אחר, פשוט תתעלמו מעצות האחיתופל הללו. טיפולים אלו הם לעג לרש ואתם אף מסתכנים בהפרת צנעת הפרט שלכם ושל ילדיכם, משום שאנשי המכון להתפתחות הילד, למרות חובתם לסודיות רפואית כלפיכם, מעבירים מידע עליכם ועל ילדיכם מאחורי גבכם לעובדי רווחה ללא צו בית משפט,  ובכך עוברים על החוק ומבצעים עבירה פלילית.

אם בכל זאת הגעתם לטיפולים כאלו. דאגו להקליט את השיחות ביניכם לבין המטפל, כדי שהקלטות אלו תוכלנה לשמש אתכם מאוחר יותר בתביעה משפטית על רשלנות רפואית או מקצועית או בתביעה על הונאה ורמאות.

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים משתדלים להסתיר מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

במהלך הטיפולים הם מקלידים את “ממצאיהם” במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

על אנשי טיפול לספק ללקוח את שלושת הבאים, ואם אינם מסוגלים לספק את אלה, הרי שהם גובים כסף וזמן בהונאה:

–  מהם המדדים להצלחת הטיפול

–  מהו לוח הזמנים להצלחת הטיפול

–  מהי תכנית העבודה

מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי: “אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…”. על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה”הומאניסטי” היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של “מטפלים” אלו ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך. שעת “טיפול” פרטי ופרטני שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית. אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע”י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ”י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו ונכשל במימוש המדדים להצלחה.

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ. טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

בית הדין המשמעתי

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו.

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות. עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ”י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון.

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע בגין רשלנות רפואית.