ליהיא לפיד מתחנפת לעובדים הסוציאליים

"חוק פרקינסון" הוא חוק הקרוי על שם נורת'קוט פרקינסון, היסטוריון בריטי שפרסם ספר העוסק בארגונים ביורוקרטיים. הוא הגיע למסקנה כי "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה", ובמלים אחרות, לאדם נטייה טבעית להגדיל את כמות הזמן שעליו להשקיע בהשלמתה של מטלה מסוימת, עד למיצוי הזמן העומד לרשותו לביצועה.

הספר מבוסס על ניסיונו הנרחב של פרקינסון בשירות המדינה הבריטי.

על פי הסקותיו של פרקינסון, קיימים שני כוחות:

1. הפקיד רוצה להגדיל את מספר פקודיו ולא את מספר יריביו.
2. הפקידים מייצרים עבודה נוספת אחד עבור האחר.

מנגנון העבודה הסוציאלית בישראל מהווה דוגמא קלאסית למימושו של חוק פרקינסון:

1. זהו מנגנון שמורכב רובו ככולו מעובדים סוציאליים שהם למעשה פקידים.
2. כמות הפקידים הסוציאלים גדלה והולכת עם השנים, אך היא נמצאת במתאם הפוך לתפוקות, קרי, ככל שיש יותר פקידים סוציאלים, כך יש פחות תפוקות ופחות תועלת לציבור.
3. במקום להבריא את החברה, קרי, להקטין את כמות הלקוחות, הפקידים הסוציאלים מגדילים את עומס העבודה באופן מלאכותי, ובמלים אחרות, במקום להקטין את מספר הנזקקים, הפקידים הסוציאליים יוצרים יותר נזקקים – נזקקים מלאכותיים ונזקקים אמיתיים.
4. הפקידים הסוציאלים מייצרים עבודה יש מאין עבור פקידים סוציאליים אחרים.

שביתת העובדים הסוציאליים כטקטיקה להנצחת המנגנון הביורוקרטי

במרץ 2011, כ-10,000 עובדים סוציאליים מן המגזר הציבורי פצחו שוב בשביתה, והפעם בדרישה להעלות את שכרם. בשביתה הקודמת שלהם, הם דרשו להנפיח את תקני כח האדם שלהם, ומשרד האוצר התכופף ונענה לדרישותיהם. הפעם, אנו מקווים כי משרד האוצר לא יענה לדרישותיהם.

מספר העובדים הסוציאליים בישראל מהווה כח סקטוריאלי אדיר, ואולם אם נבחן מספר זה לעומק נראה שמרביתם עובדים רק במשרה חלקית עד כדי רבעי משרה, כך שבמונחים של כח עבודה הם מעטים אך במונחים של כח סקטוריאלי הם רבים. אלו הם אנשים רבים שעובדים מעט, אך יוצרים רעש גדול בשל מספרם הרב.

המספר הרב מאפשר להם:

– לצאת למלחמות על העלאת שכר ותקנים בצורה יותר כוחנית ונרחבת שמתבטאת למשל בהפגנות עם נוכחות מאסיבית של אנשים.

– פיתוח לובי מתוקשר היטב בקרב חברי כנסת ואישים אחרים בעמדות בכירות, בכלל זה אנשי תקשורת. לובי זה יאפשר להם להריץ חקיקות שישרתו את האינטרסים שלהם.

– מימון איגוד העובדים הסוציאלים וחיזוק מעמדו וכוחו מול פקידי הממשל לצורך משא ומתן.

שימוש ביחסי ציבור כאמצעי להטעיית והטיית דעת הקהל על מנת להנציח את המנגנון

חד האמצעים להשגת מטרות השביתה הוא הפעלת אינרציה ביורוקרטית (אינרציה ביורוקרטית – נטייתו של ארגון ביורוקרטי להנציח את עצמו), זאת תוך שימוש בתקשורת על מנת להשפיע על דעת הקהל. במקרה שלפנינו, איגוד העובדים הסוציאלים, כדי להשיג את מטרותיו השתמש בתקשורת ההמונים על מנת להציג בפני הציבור מצג שווא, בו תחום העבודה הסוציאלית, גם אם אינו יעיל ואף מזיק, הוא תחום שמונצח בכל פינה ופינה בארץ, ולכן העובדים הסוציאלים צריכים להיות מתוגמלים.

עם תחילת סכסוך העבודה שטף את התקשורת צונאמי ענק של פרסומים לטובת הפקידים הסוציאלים בכל מערכות התקשורת. סוללת עיתונאים ממגוון רחב של עיתונים גויסו למנף את יחסי הציבור של הפקידים הסוציאלים. אינסוף כתבות דיברו בשבחם של הפקידים הסוציאלים תוך הדגשת סופרלטיב הסיסמא השיווקית "עבודת קודש". כמו כן גויסו לטובתם מרואיינים מקשת רחבה של תחומים, ביניהם: אמנים, רופאים, רבנים ואף מספר מטופלים, כל זאת כדי להראות לציבור כי קיים כביכול קונצנזוס בנוגע למעמדם של הפקידים הסוציאליים.

הטוקבקים של העובדים סוציאלים שטפו את אתרי האינטרנט, אך מנגד ובאופן די צפוי, לא היו כמעט טוקבקים של מטופלים שתמכו בהם, מרבית המטופלים שלהם כתבו טוקבקים נגדם ועם בקורת נוקבת על התפקוד הלקוי, שלא לאמר הפלילי, של הפקידים.

באתר הפייסבוק של הפקידים הסוציאלים ציין אחד מאנשיהם כי איציק פרי, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים שכר יחצ"ן לצורך הענין, ועובד סוציאלי אחר צדק באומרו כי הצפת התקשורת היא למעשה תעמולה של הפקידים הסוציאלים להשגת מטרות השביתה.

מדוע העיתונות לא מאוזנת ומסקרת רק לחיוב את העובדים סוציאליים?

כשמדובר במנגנון הסוציאלי לא קיימת כמעט עיתונות מאוזנת. העיתונות רובה ככולה נוטה לסקר בחיוב את החזק ובעל הכח, במקרה זה הפקידים הסוציאליים, ולהתעלם מן החלש, במקרה זה אזרחים וילדים שנפגעו מן המנגנון הסוציאלי.

דוגמא מובהקת לכך היא ריבוי הכתבות הסנסציוניות אודות הורים שהתעללו לכאורה או שלא לכאורה בילדיהם בעוד שאין כמעט כתבות על עובדי רווחה שהתעללו בילדים, בעיקר ילדים השוהים בפנימיות ומשפחות אומנה, זאת למרות שידוע כי בפנימיות ובמוסדות סגורים, בכלל זה מוסדות פסיכיאטרים, קיימים אין ספור מעשי אונס והתעללות קשים מצד צוות המקום וחוסים אחרים בילדים.

עיתונאים שהעזו לפרסם כתבות נגד העובדים הסוציאלים אוימו ע"י משרד הרווחה ונאלצו לסגת. נזכיר את העיתונאית מירב בטיטו שפרסמה את הכתבה "יתומי הרווחה" אשר עוסקת בחטיפת ילדים בידי עובדי משרד הרווחה. לאחר אותה כתבה, משרד הרווחה איים על מירב בטיטו לבל תפרסם כתבות דומות בעתיד וכך היא נאלצה לסגת מנושא חשוב זה.

בהקשר זה נדגיש כי בשדולה של ח"כ מרינה סולודקין למניעת הוצאת ילדים מהבית, ציינה פקידת הסעד המחוזית לשעבר, גב' מילי אורן גרוסמן, כי חוק הנוער העוסק בהוצאת ילדים מהבית ע"י רשויות הרווחה הינו חוק פרוץ. גרוסמן אמרה כי אכן לפקידי סעד יש יכולת בלתי מוגבלת ובלתי מפוקחת להוציא ילדים ממשמורת הוריהם, על סמך קבלת דיווחים שונים, בלא שיש לפקידים היכולת לבדוק את הנתונים ולאמת אותם עם ההורים.

"...במשך השנים בהם שימשתי כפקידת סעד מחוזית, נתקלתי בעבודתי במקרים שונים של הוצאת ילדים בלתי מוצדקת מהוריהם. בחוויה שלי כפקידת סעד, זו מערכת מסורבלת בצורה שאי אפשר לתאר…", אומרת גרוסמן.

נזכיר גם את העיתונאי אמנון לוי שפרסם תחקיר שומר מסך על מוסד משרד הרווחה בשם 'אתגר' בקיבוץ להבות חביבה. שם תועדו חוסים כשהם מוכים בידי מטפלת. במקום להודות לאמנון לוי על החשיפה, משרד הרווחה התלונן עליו במשטרה, זאת על מנת לנטרל את אמנון לוי ולמנוע ממנו לחשוף מקרים דומים בעתיד.

בתחבולות תעשה לך מלחמה – על מסע התעמולה של העובדים הסוציאליים לניפוח המנגנון

עובדים סוציאלים הם אשפים ביחסי ציבור. הקמפיין התעמולתי שלהם התנהל ב-4 מישורים עיקריים:

1. מישור השכר הנמוך לכאורה

ציבור הפקידים הסוציאליים הציג בפני המדיה תלושי שכר עם משכורת נמוכה אך השמיט את העובדה כי השכר הוא למשרה חלקית. הם הראו בתקשורת תלושי שכר של המיעוט ביניהם, זה שנמצא בקצה קצהו של הפעמון הגאוסי בהתפלגות השכר, זה שמרוויח שכר נמוך בעוד שמרביתם מרוויחים שכר נאה. במילים אחרות, דמגוגיה זולה.

השכר הממוצע של עובד סוציאלי במגזר הציבורי לשנת 2009 עמד על 10,800 ₪, שכר שהוא גבוה ב-2,500 מהשכר הממוצע במשק. 80% מן העובדים הסוציאלים מרוויחים בין 8,000 ל-11,400 ₪.

פירוט שכר העובדים הסוציאליים בקישור הזה וכן בקישור הזה.

בנוסף, השמיטו העובדים הסוציאלים מן הציבור את העובדה כי הם נהנים מבטחון תעסוקתי, מקביעות ומתנאים סוציאלים שמנים, בעוד במגזר הפרטי מרבית העובדים הם חסרי זכויות.

2. מישור התואר האקדמי חסר הערך

עובדים סוציאלים מתהדרים בתארים אקדמאיים שונים ומשונים ודורשים כי ישלמו להם רק משום שלמדו באוניברסיטה. בכלכלה בריאה לא משלמים למי שלמד באוניברסיטה, משלמים רק למי שהמקצוע שלו מועיל למשק או לזולת. מי שאינו מועיל למשק או לזולת, נפלט במהרה החוצה.

התואר האקדמי בעבודה סוציאלית רובו ככולו חסר ערך. מדובר ב"מקצוע" לא יצרני שאינו תורם דבר למשק הישראלי. גם רפואה היא תחום שברובו לא יצרני, אבל בעוד שרפואה היא תחום קריטי וחיוני לציבור, בו מרפאים חולים ועוזרים לזולת, בעבודה סוציאלית לא מרפאים, נהפוך הוא, עובדים סוציאלים מעצימים את החולי החברתי, קרי מייצרים יותר נזקקים. דוגמאות לייצור נזקקים ראו בהמשך המאמר.

מדוע אף גוף חיצוני ואוביקטיבי לא מבצע במנגנון הזה חקר עבודה רציני ומעמיק שיבדוק תשומות ותפוקות? משום שאם יבוצע חקר כזה שיסתמך אך ורק על מדדים מכומתים, יגיעו למסקנה כי רוב העובדים הסוציאליים אינם יעילים ומיותרים.

תואר אקדמי כשלעצמו, אם כן, אינו יכול להבטיח תשואה אם אינו מייצר תפוקות, במקרה שלנו תפוקות חברתיות, ולכן התארים בעבודה סוציאלית הינם חסרי ערך.

המכנה המשותף בין חוסר צדק חברתי לתואר האקדמי של העובדים הסוציאליים

חטא היוהרה של העובדים הסוציאליים שמנפנפים בתואר האקדמי שלהם מוכיח לנו שוב כי מדובר באליטה של חבורת מתנשאים בעלי מוסר כפול. מצד אחד מגיע להם יותר כי הם למדו באוניברסיטה ולכן הם "שווים" יותר מפועלים שחורים שעובדים הרבה יותר קשה מהם אך לא למדו באוניברסיטה, ומצד שני הם מקדמים איזשהו "צדק ושוויון חברתי" אוטופי ומתחסד שהם המציאו כדי שישרת את האינטרסים שלהם.

אבל איך יכול להתקיים צדק חברתי כאשר מצד אחד של המתרס עומד עובד סוציאלי "שווה יותר" ומתנשא ומן הצד השני של המתרס עומדים אותם אזרחים במשבר, "שווים פחות", אליהם מתייחסים העובדים הסוציאלים כאל עלובי החיים, כאלו שלכאורה אינם יודעים לנהל את חייהם, ואותם מכנים העובדים הסוציאליים בשלילה כאנשים אשר "מוכרים לרשויות הרווחה" על משקל פושעים ש"מוכרים למשטרה".

3. מישור הסחיטה הרגשית

כאן העובדים הסוציאליים מנהלים קמפיין שיווקי במסגרתו הם מנסים להראות לציבור את חשיבות העבודה שלהם. הם משתמשים בחלשים ובחסרי הישע ככלי להפעלת סחיטה רגשית על הציבור ולהשגת המטרות שלהם, זאת תוך שימוש נלוז עתיר יוהרה במושג השיווקי "עבודת קודש".

נזכיר כי גם מציל בשפת הים יכול לטעון שהוא המציל של המדינה…

מאחר והציבור רגיש לילדים, אזי בד"כ הקמפיין נסב סביב ילדים לכאורה בסיכון. הם מציגים לתקשורת מקרים קיצוניים של ילדים שנפגעו בידי הוריהם. מדובר במספר זעום ביותר של ילדים, אך המקרים הבודדים הללו משמשים את העובדים הסוציאלים ככלי שיווקי להפעלת סחיטה רגשית על הציבור, סחיטה שתוביל לתוספת תקנים ושכר מיותרים. במסגרת הקמפיין הזה הם מציגים עצמם כמצילי ילדים ומטעים את הציבור באומרם כי מדובר בתופעה רחבה בעוד שמדובר בתופעה מאד מצומצמת.

המהלך החמור ביותר שהם עושים במסגרת הקמפיין הזה וקמפיינים אחרים הוא שימוש ציני בדם הילדים שנרצחו כמגן אנושי וכאמצעי לסחיטה לעוד תקני כח אדם. כל פעם שילד נרצח בידי הוריו, במקום לעמוד לדין על המחדלים שלהם, הם מנצלים את המקרה הטראגי להעצמת המנגנון שלהם.הם מסבירים לציבור כי המקרים הללו ארעו בשל עומס עבודה כביכול וכי יש צורך ביותר תקנים. במהלך השנים הוגדלו תקני כח האדם של העובדים הסוציאלים אך במקביל גדל מספר הילדים הנרצחים.

אם נבחן לעומק את כתבות התדמית האחרונות אודות פועלם לכאורה של העובדים הסוציאליים נראה כי רובם משמשים למעשה כפקידים, הם מתעסקים בטפסים ועובדים כמתווכים, מתווכים בין החלש לקופה הציבורית.

לעיתים, החלש יהא אותו קשיש שעבד כל ימי חייו ושילם כספים לביטוח לאומי ממשכורתו, ועתה הגיע מועד הפרעון והוא מבקש את קצבת ביטוח לאומי להמשך חיי הפנסיה שלו, אותה קצבה אותה שילם כל ימי חייו. אז תגיע אותה עובדת סוציאלית, פקידה שתתווך בינו לבין הקופה הציבורית. לעיתים תתיש אותו בניירת ותטביע אותו במבוך ביורוקרטי אינסופי, ועל זה היא תאמר – "מלאכת קודש". צפו בתחקיר שתולים של אורלי וילנאי על חסר בית שירד מנכסיו ועבר התעמרות והשפלה קשה מצד עובדים סוציאליים בעירית תל אביב.

העובדים הסוציאליים, אם כן, מבצעים עבודות פשוטות שאינן מצריכות חשיבה מעמיקה. כתבות יחסי הציבור האחרונות על מהות עבודתם הוכיחו מעל כל צל של ספק כי הם למעשה מיותרים ואין צורך באקדמאים לביצוע העבודות הללו. ניתן בהחלט להחליפם במתנדבים, חונכים או צעירים בתחילת דרכם בשוק העבודה: מתנדבי שרות לאומי, סטודנטים, יוצאי צבא ועוד.

4. מישור עומס העבודה הפיקטיבי

כאן העובדים הסוציאליים מנסים להראות לציבור שהם "טובעים" בתיקים, ועומס העבודה עליהם הוא עצום. ובכן, המצב בשטח הפוך לגמרי, ברוב לשכות הסעד בארץ קיימת אבטלה סמויה. אם תסיירו בלשכות הרווחה ברשויות המקומיות תמצאו שהן ריקות מאדם. נזקקים כמעט ולא מגיעים לשם, משום שהם יודעים שלא יקבלו סיוע. נזקקים מגיעים למוסד לביטוח לאומי.

אז מהיכן מגיעים הררי התיקים הללו שהם מדברים עליהם?

עובדי הרווחה פשוט בונים תיקים מלאכותיים. אחת הדוגמאות הבולטות הן יצירת תיקי ילדים "בסיכון" לכאורה, תיקים שהם יש מאין.

פקידי סעד (אלו הם עובדים סוציאליים לחוק הנוער) מסתובבים בבתי הספר, במתנסים, בטיפת חלב, בקופות החולים, בבתי החולים ובכל מקום בו קיימים ילדים. שם הם מפחידים ומאיצים בעובדי המקום לדווח על ילדים שהם לכאורה בסיכון במשפחה. פקידות הסעד אף מאיימות על האזרחים כי אם לא ידווח להם על ילדים ה"חשודים" כילדים בסיכון, אזי נגד אותם אזרחים יפתח תיק פלילי. וכך מתקבל בלשכות הרווחה מבול של דיווחי סרק מן השטח מידי אותם עובדים שמפחדים מפתיחת תיקים פליליים נגדם.

דיווחי סרק רבים על "הורים מתעללים" מתקבלים ממוסדות החינוך. ככל שאיש ההוראה הוא גרוע יותר מבחינה מקצועית, כך הוא ידווח יותר על "חשדות" לפקיד הסעד, זאת כדי לחמוק מהתמודדות עם הבעיה ולהעביר את הבעיה ממנו אל פקיד הסעד. ראו כתבה בנושא חובת הדיווח.

כשיש ילד עם בעיות התנהגות, אזי במקום לסייע לו ולמצוא פתרונות הולמים במסגרת בית הספר, אותו איש הוראה כושל יתחיל לתחקר את הילד על משפחתו כדי לאתר בעיות מלאכותיות במשפחה. איש ההוראה יבלבל את הילד, לעיתים קרובות אף יסית את הילד נגד הוריו. לאחר מכן הם ירוץ לעובדת סוציאלית וידווח על "חשד" להתעללות מצד ההורים, זאת כדי להסיר מעצמו אחריות פדגוגית ולהעביר את הבעיה ממנו אל פקידת הסעד.

אחת מן העובדות הסוציאליות שתובעת העלאה בשכרה ושרואיינה בתקשורת על "מלאכת הקודש" התעמולתית שלה, הינה העובדת הסוציאלית מרגריטה סלוב מכרמיאל.

"…עליתי מברית המועצות לשעבר על מנת לעזור לאנשים…", היא אומרת בראיון לעיתון הג'רוזלם פוסט כאן בקישור הזה. אם העיתונאית הנמהרת היתה חוקרת קצת על עברה של סלוב היא היתה מגלה כי סלוב היתה מעורבת בגרימת נזק למשפחות וילדים. בגלל ה"עזרה" של סלוב, נערה בת 14 נמלטה מן הארץ לאחר שעברה גהינום מלשכת הסעד בכרמיאל, כאן בקישור הזה.

במקרה אחר, אם חד הורית מכרמיאל שירדה מנכסיה ולא עלה בידה לרכוש חולצת בית ספר לבנה, קיבלה שיחת טלפון ממרגריטה סלוב שאומרת לה את המילים הבאות: "בינתיים עד שתשתקמי אני מציעה שתמסרי את ילדייך לכפר הילדים בכרמיאל…".רוצה לאמר, במקום לסייע למשפחה, הם מפרקים אותה לגורמים.

בעקבות מצבה הכלכלי הקשה של האם, פנו רשויות הסעד של כרמיאל בדרישה להכריז על ילדיה של האם כנזקקים ועל כן להוציאם מן הבית. על האם שהיתה במשא ומתן עם ביטוח לאומי כתבה מרגריטה סלוב בתצהיר לבית המשפט כי אחת הסיבות שלדעתה האם אינה מסוגלת לגדל את ילדיה היא משום ש "אפילו דבר טריוויאלי מול ביטוח לאומי היא אינה יכולה לסדר…"

גילוי נאות: פקידי סעד אינם פועלים לטובת הילדים כי אם נגד ההורים. אם היו פועלים לטובת הילדים היו מתלוננים גם נגד אנשי חינוך מתעללים. מעולם לא נתקלנו במקרה בו פקידת סעד התלוננה נגד מורה או גננת מתעללת.

דוגמא נוספת, היא רדיפת קשישים. לעיתים קרובות מדובר בקשישים עריריים שנותרו לבדם. העובדים הסוציאלים עוקבים אחר הקשישים ולעיתים משתלטים עליהם ועל נכסיהם באמצעות קבלת אפוטרופוסות מבית המשפט. דוגמא לרדיפה כזו של עובדים סוציאלים ניתן ללמוד מן המקרה של דודתו של דורי בן זאב, אישה קשישה בת 95 שנרדפה ע"י רשויות הרווחה בעירית ת"א.

כל דיווחי הסרק הללו הופכים לתיקי רווחה וכך נוצר עומס עבודה מלאכותי וערימות של תיקים שרובם מבוססים על דיווחים עקרים. על סמך אותו דיווח סרק עובד הסעד כופה את עצמו על המשפחה התמימה ומתחיל להציק לה תוך הפעלת סחיטה ואיומים שאם לא תעשה כדברו הוא יקח לה את הילדים. אם המשפחה מתנגדת לפעול לפי הוראותיו הוא יכנה זאת כ"חוסר שיתוף פעולה". כך מייצר העובד הסוציאלי עוד תיק מלאכותי של משפחה "שמטופלת" על ידו ובתיקים של המשפחות ה"מטופלות" הללו מנפנפים עובדי הרווחה לתקשורת.

כך מייצרים העובדים הסוציאליים חולי חברתי

עובדים סוציאליים אינם פותרים בעיות חברתיות ברמת הפרט כפי שהם אמורים לעשות, נהפוך הוא, הם מייצרים חולי חברתי. במקום להקטין את מעגל הנזקקים, עובדים סוציאלים מרחיבים את המעגל הזה בטקטיקות שונות כמו למשל יצירת תלות ביורוקראטית מלאכותית של הנזקק בעובד הסוציאלי ע"י טרטורו במבוך ביורוקרטי מסורבל. טקטיקות אלו מבטיחות כי מנגנון שימור הלקוחות של העובדים הסוציאליים ימשיך לפעול ולהתעצם.

מנגנון שימור הלקוחות – מיהו נזקק מלאכותי וכיצד העובד הסוציאלי הופך אותו לנזקק אמיתי?

טקטיקה נוספת לייצור ושימור לקוחות היא ייצור נזקקים מלאכותיים שמאוחר יותר יהפכו לנזקקים אמיתיים.

נזקקות מלאכותית היא נזקקות מדומה שמוגדרת "על הנייר בלבד". ישנן אינספור דוגמאות בנושא, אנו נציין מספר דוגמאות מתחום ילד ונוער:

דוגמא 1 – גרימת נזק נפשי לילדים עד כדי פגיעה בתפקודם כבוגרים

דוגמא קלאסית ליצירת נזקקות מלאכותית ואמיתית היא האשפוזים הפסיכיאטריים הכפויים של ילדים רכים בשנים אותם יוזמים פקידי סעד לחוק הנוער. פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, העובדת הסוציאלית חנה סלוצקי הודתה כי היא וחברותיה מאיצים בפסיכיאטרים מחוזיים לתת חוות דעת על אשפוז ילדים בכפיה במחלקות פסיכיאטריות סגורות, כאן בקישור הזה.

התסריט הבא הוא תסריט מאד שכיח:

ילד נורמלי לחלוטין שמפריע בכיתה. המורה שמתקשה עם הילד, מדווח לפקיד סעד על בעיות התנהגות של הילד וזה שולח אותו לאשפוז פסיכיאטרי כפוי בצו חותמת גומי של פסיכיאטר. כך יוצר פקיד הסעד תיק מלאכותי על ילד נורמאלי שהוגדר כנזקק מלאכותי למרות שאינו כזה והוא ילד נורמלי לחלוטין.

בשדולה של ח"כ מרינה סולודקין למניעת הוצאת ילדים מהבית ציין הפסיכיאטר דר' רזניק כי הוא בעצם מהווה חותמת גומי של עובד סוציאלי:

"… אני עוסק במתן חוות דעת משפטיות כמומחה בית משפט בנושא הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם. במרבית המקרים חוות הדעת הם העתק של הכתוב מתסקיר פקידת הסעד. אין למומחים המשפטיים יכולת לבדוק את המשפחה המגיעה אליהם בלי הסתמכות על תסקיר פקידת סעד…" אמר רזניק.

ומתי הילד הופך לנזקק אמיתי? בעצם הוצאתו מהבית הוא הופך לעיתים לנזקק אמיתי. האשפוז הפסיכיאטרי יגרום לרוב טראומה נפשית קשה לילד שיפתח בעקבות כך הפרעות נפשיות קשות שימנעו ממנו לתפקד באופן עצמאי כאדם בוגר ואז יהפוך לנזקק אמיתי. בכתבה על בית החולים הפסיכיאטרי לילדים בנס ציונה אמרה אחת האחיות כי אף ילד לא יוצא נורמאלי מן המקום הזה, כאן בקישור הזה.

אותו ילד שאושפז בכפיה במחלקה פסיכיאטרית, גם אם יצליח לאסוף את שבריו ולצאת נורמלי מן האשפוז הכפוי הטראומטי, הוא לא יוכל למצוא עבודה בשל עברו הפסיכיאטרי שנכפה עליו וירדוף אותו לכל ימי חייו. כך הוא יהפוך למובטל ועד מהרה לנזקק אמיתי ולנטל על כספו של משלם המיסים משום שהוא יצטרך להתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי. נזקק בוגר זה אף יספק פרנסה לעובדים הסוציאליים הבאים. כך משתמר לו מנגנון שימור הלקוחות.

דוגמא 2 – יצירת מסוכנות של הורים בשל חששם לפנות לעזרה מרשויות הרווחה

פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, חנה סלוצקי מודה כי מסוכן לפנות לרשויות הרווחה, וכי הורה שפונה אליהם בבקשת עזרה מסתכן בפירוק משפחתו, כאן בקישור הזה.

דר' לין רנל, קרימינולוגית וסוציולוגית בריטית בעלת נסיון רב בעבודה עם ילדים ונוער בסיכון טוענת כי משפחות במצוקה חוששות לפנות לרשויות הרווחה בבקשת עזרה מחשש שיקחו להן את ילדיהן וכך מצבן מדרדר ללא עזרה מבחוץ, ובמילים אחרות, מדיניות עובדי הרווחה המשמשים כשוטרים ולא כמסייעים מחמירה את מצוקת המשפחות אשר מתבשלות במיץ של עצמן ונמנעות לפנות לעזרה, כאן בקישור הזה.

מקרה מפורסם וטראגי שממחיש את ההתנהלות הרשלנית הזו הוא פרשת הילדה רוז. הילדה רוז נרצחה או נהרגה בידי הסבא שלה רוני רון. הילדה האומללה לא ידעה מנוחה מרגע לידתה וגם לאחר מותה. הפרשה לוותה בהרבה ידיעות וכתבות. העיתונאים מחפשי הסנסציות אהבו לבחוש עד לפרטים הקטנים בחייה הקצרים של רוז וגם לאחר מותה הטראגי לא נתנו לה מנוחה. למי שמתעב סנסציות בונות רייטינג על חשבון חייה ומותה הטראגיים של רוז ובודק בין השורות מה אירע כאן, מתבררים הפרטים הבאים:

– הסב והאמא לא הסתדרו עם הילדה ורצו להתפטר ממנה.

– לסב ולאמא יש עוד שתי בנות שאותן הם כן אהבו ובהן הם טיפלו במסירות.

– הסב ניסה למצוא מסגרות חלופיות לרוז, פעם הוא שלח את הילדה אל הסבתא רבא ופעם ניסה לשלוח אותה לפנימיה פרטית, אך ללא הצלחה.

– הסב לא פנה לרשויות הרווחה על מנת שימצאו סידור חוץ ביתי לילדה.

נשאלת השאלה, מדוע הסב לא פנה לרשויות הרווחה בבקשת עזרה? יתכן כי חשש שבעקבות בקשה כזו מצידו להוציא את הילדה מהבית, רשויות הרווחה יקחו ממנו גם את שתי בנותיו האחרות? האם חשש זה שיקחו ממנו את שתי בנותיו, דרדר את מצבו של הסב שהתבשל במיץ של עצמו עד שהפך לסכנה אמיתית לנכדתו?

סעיף 11 מתוך מסמך של הכנסת על הוצאת ילדים מהבית משנת 2005 מדגיש כי "… לעתים הוצאת ילד אחד מן הבית מביאה בעקבותיה, אוטומטית, את הוצאת הילדים האחרים, בלא בדיקת כל מקרה לגופו. לעתים המשפחה מבקשת את עזרת שירותי הרווחה בנושא אחר ולפתע מתחילים להוציא את ילדיה מן הבית…"

דוגמא 3 – חוסר דיסציפלינה ותשתית מערכתית לטיפול בקהילה יוצרת נזקקות אמיתית

"…במקרים רבים לעובד סוציאלי אין שום כלים לטפל במשפחה בתוך הקהילה. הוצאת ילדים מהבית צריכה להיות השלב האחרון – אחרון, אולם בפועל אין זה כך…", אומרת גב' מילי אורן גרוסמן, לשעבר פקידת סעד מחוזית לחוק הנוער.

"אין זה מתפקידנו לדאוג לדיור לנזקקים", כך טוענת העובדת הסוציאלית רונית צור מלשכת הסעד באשדוד. אבל מה יקרה אם להורה אין קורת גג עבור ילדיו? עובדי רווחה יקחו ממנו את ילדיו למוסד שעולה למשלם המסים כ-10,000 ש"ח לחודש עבור כל ילד.

מה קורה כשעובד סוציאלי "חושד" או יותר נכון "סבור" (זו ההגדרה המדויקת בחוק הנוער) כי קיימת בעיה בתוך משפחה? במקרים רבים הוא יגיש תלונות שווא למשטרה, זאת ללא הפעלת שיקול דעת.

פקידת הסעד אפרת לביא מגבעת שמואל אמרה בהקלטה כי היא מתלוננת במשטרה נגד הורים ללא הפעלת שיקול דעת, קרי מבצעת את עבודתה כמו רובוטית. ובכן, לא קיים מקצוע בעולם בו לא מפעילים שיקול דעת, לא קיימת חיה כזו, גם פועלים בעבודות פשוטות מפעילים שיקול דעת. ומה קורה כשאותם עובדים סוציאלים לא מפעילים שיקול דעת? הם סותמים את כל המערכות בתיקים מדומים וכך משתקים אותן.

במקום להתוות תכנית שיקומית במסגרת הקהילה, עובדי רווחה מציפים את תחנות המשטרה בתלונות שווא כנגד הורים וכך גורמים לסתימת מערכות. משטרת ישראל אינה יכולה להגיע לחקירת מקרים חמורים בהן קיימת סכנה ממשית לילד, זאת משום שהמערכת שלה נסתמת בתלונות שווא קיקיוניות, וכך אנו שומעים על המקרים הטראגיים בתקשורת.

בתי המשפט לנוער אשר עמוסים לעייפה בתיקים פיקטיביים נסתמים אף הם, מה שגורם לשופטים להוות חותמת גומי של פקידי סעד, לקיים דיוני בזק שטחיים כמו בפס יצור על מנת לסגור את הדיון במהירות האפשרית כדי לעבור לתיק הקיקיוני הבא. כדי לסגור את הדיון המשפטי במהירות וללא כל מחשבה הם פוסקים על פי מה שעובדי הרווחה כותבים בתסקירים שלהם. מאחר ובתי המשפט לנוער ומשפחה מתנהלים בדלתיים סגורות אזי אין פיקוח ציבורי על הנעשה בין כתלי בית המשפט והשופטים הללו במקרים רבים עוברים על החוק, כולל השמטת עובדות חשובות מן הפרוטוקולים המשפטיים.

כך מציינים פקידי הסעד את קשריהם הענפים וההדוקים עם השופטים:

"…למרות שהשופט רוטן הוא משתף פעולה… השופט כבר מכיר אותי וסומך על שיקול דעתי…" פרטים נוספים כאן במאמר זה על שופטי חותמת הגומי.

שופט אמור להיות אדם אוביקטיבי שאינו נוהג במשוא פנים ואינו נוטה לצד זה או אחר במשפט. למרות זאת, גם שופטי נוער בודדים ביותר אשר רוצים להבין לעומק את התיק המונח לפניהם, נאלצים אף הם להתכופף ולשתף פעולה עם פקידי הסעד.

שופט השלום מוריס בן עטר התאבד לטענתו משום שלא עמד בעומס התיקים. "…הם לא הצליחו לכופף אותו…", אמרה אלמנתו מרים בן עטר, שבאופן אירוני היא עצמה עובדת סוציאלית ופקידת סעד מחוזית לחוק הנוער שטרטרה לא מעט את בתי המשפט בתיקי שווא ולה יש בעצם מוסר כפול.

התוצאה: הוצאת אלפי ילדים מדי שנה מביתם שלא לצורך בחותמת גומי של שופט נוער וגרימת נזק קשה לילדים ולמשפחות. סעיף 11 מתוך מסמך של הכנסת על הוצאת ילדים מהבית משנת 2005 מציין כי "…במקרים רבים הוצאת ילדים מן הבית נעשית בשגגה, ואז, גם אם הילד יוחזר למשפחתו אחרי תקופה, הנזק שנגרם לו ולמשפחה כולה הוא בלתי הפיך…"

ומה קורה עם אלו שהוריהם לא הצליחו להחזירם הביתה? ילדים אלו יפרנסו עובדים סוציאליים נוספים שעובדים במסגרות ההשמה החוץ ביתית.

דוגמא 4 – התשה כלכלית-משפטית של המשפחות עד כדי התרוששותן והפיכתן לנזקקות

משפחות המנהלות מאבק נגד רשויות הרווחה שלקחו מהן את ילדיהן הן ברובן משפחות דלות אמצעים. ההוצאות המשפטיות הכרוכות בכך מתישות ומרוששות את המשפחה עד כדי הפיכתה למשפחה נזקקת וחסרת כל.

לעיתים ההורים נאלצים לשלם עשרות אלפי שקלים מכספם גם עבור מבחני מסוגלות הורית אשר בודקים לכאורה את כשירותם ההורית. למבחנים הללו אין כל תיקוף מדעי אך הם מפרנסים לא מעט עובדים סוציאליים שעובדים בתעשייה הזו של האבחונים.

המקרה של משפחת חביבי ממחיש היטב את הדורסנות של המנגנון הסוציאלי. משפחת חביבי, משפחה נורמטיבית, בעלת דירה משלה, ניהלה חיים תקינים עד שרשויות הרווחה נכנסו לחייה וחטפו את ילדיה. כתוצאה מן המאבק המשפטי שניהלה המשפחה נגד רשויות הרווחה היא נאלצה למכור את דירתה כדי לשלם לעורכי דין. המשפחה כיום מפורקת ומרוששת וחיה ברחוב ללא קורת גג. פרטים נוספים על פרשת חביבי כאן בקישור הזה.

גילוי נאות: פקידת הסעד המחוזית מרים בן עטר היתה מעורבת בטרטור מיותר של בתי המשפט לנוער ובגרימת נזקים למשפחת חביבי.

דוגמא 5 – כפיית טיפול על המשפחה שמשבש את מהלך חייה ומחמיר את מצבה הכלכלי

הפקידים הסוציאלים מייצרים עבודה יש מאין עבור פקידים סוציאליים אחרים. דוגמא מובהקת לנושא זה היא הטיפולים הקליניים אותם כופים עובדי רווחה על משפחות. כאן בקישור הזה, מסבירה העובדת הסוציאלית חנה סלוצקי איך היא כופה טיפולים כאלו על המשפחה "המטופלת" שכלל אינה רוצה להיות מטופלת.

מדובר בכל מיני טיפולי הדרכה הורית או טיפולים רגשיים או משפחתיים או זוגיים למיניהם שהם המציאו לצורך ניפוח המנגנון הסוציאלי. את הטיפולים הללו מבצעים, איך לא, עוד עובדים סוציאליים. לעיתים עובדי הרווחה כופים את הטיפולים באמצע יום עבודה של ההורה או יום לימודים של הילד כפי שקרה בלשכת הסעד בכרמיאל בו ניסתה פקידת סעד לכפות טיפול כזה על אם חד הורית עניה. הטיפול הוגדר על ידם כ"טיפול במשחק" והוא נסוב סביב משחקי טאקי, כן כן, עיניכם הרואות נכונה, "טיפול" באמצעות משחקי טאקי. האם טיפול שכזה אמור לפתור את מצוקתה הכלכלית של האמא? לא, אבל הוא בהחלט יכול לפתור את מצוקתו הכלכלית של העובד הסוציאלי שיתפרנס מטיפולים עקרים כאלו.

לעיתים הורה נכנס למשבר עם ילדיו בשל מצוקה כלכלית. במקום לנסות לפתור להורה את המצוקה הכלכלית, פקיד הסעד כופה עליו לעבור מעין "טיפול" בהדרכה הורית, זוהי גישה שמטפלת בסימפטום ולא בבעיה. בנוסף, פקיד הסעד ינסה אף לחייב את ההורה העני לשלם עבור אותו טיפול. במקום לפתור את הבעיה הכלכלית ולהוציא את ההורה מן המצוקה באופן כזה שהוא לא יזדקק יותר לעזרה מבחוץ ויעמוד על הרגליים בכוחות עצמו, עובדי הרווחה מייצרים תלות מלאכותית של ההורה בהם וכך מרחיבים את מעגל הלקוחות הנזקקים.

למרות שעבודה הסוציאלית בהגדרתה אינה אמורה לעסוק בתחום קליני, עובדים סוציאליים רבים פונים לתחום זה בדרכים עקיפות ועקלקלות. רבים מן העובדים הסוציאליים שלא הצליחו להתקבל למקצועות כמו פסיכולוגיה ורפואה נכנסו למקצועות ה"טיפוליים" הללו בדלת האחורית. הם למדו תואר שני בעבודה סוציאלית או פסיכותרפיה וקיבלו הסמכה של עובד סוציאלי קליני על מנת לעבור לתחום "טיפולי". מאמר בעיתון הארץ מפרסם בקורת נוקבת על ה"מטפלים" הסוציאליים, כאן בקישור הזה.

גם עובדים סוציאליים במקצועות "טיפוליים" משמשים לרוב כפקידים. במרבית המקרים הם אינם פותרים את הבעיות הרגשיות של המטופלים שלהם, בעיקר משום שהם מסתמכים על שיטות טיפול עקרות שיעילותן מעולם לא אוששה מדעית.

דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות במכונים להתפתחות הילד של קופות החולים. במכונים אלו מועסקים אינספור עובדים סוציאליים קליניים. בתום הטיפול העקר הם מתעדים במחשב מידע יבש אודות המטופל וחוזר חלילה בכל פגישה, כאשר בשורה התחתונה, במרבית המקרים הם אינם מצליחים לקדם את המטופל ולפתור את הבעיה שלו. התוצאה: תיעוד אינסופי פולשני אודות חייו של המטופל בארכיוני הרשויות אך ריפוי אין. ראו מאמר נוסף על זילות הטיפולים הדיאדיים כאן בקישור.