שמאי בקר הביא נוק אאוט לשירה שקדי לייטרסדורף שספגה הפסד צורב נוסף. זיכוי לנכדה שהואשמה בהתעללות בסבתה ת”פ 16931-06-15 מדינת ישראל נ’ מ.ל.

השופט שמאי בקר ציין כי ממעוף הציפור, מצטיירת תמונה קודרת מחומר הראיות הגולמי, אך כאשר בוחנים את הראיות ממש מתגלות תמיהות ושאלות מטרידות אשר אינן מאפשרות לתת אמון בגרסת התביעה.  שמאי בקר זיכה נכדה שהואשמה בתקיפת סבתה לאחר שקבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח את העבירות המיוחסות לה מעבר לספק סביר.

הנאשמת התגוררה יחד עם בנה הקטן בדירתה של הסבתא בת ה-80, הסובלת מדמנציה ומבעיות רפואיות וקוגניטיביות שונות, ועל כן מוגדרת חסרת ישע. על פי כתב האישום, במספר הזדמנויות במהלך תקופה זו תקפה הנכדה את סבתה הקשישה בכך שסטרה לה, היכתה אותה וגרמה לה לחבלות בגופה ובפניה. במקרה אחר, נטען בכתב האישום, הנאשמת איימה על סבתה ואמרה לה “אני ארצח אותך, אני אזרוק אותך מהמרפסת, אני לא אעזוב אותך עד שאהרוג אותך, אני אדקור אותך עם מזלג”.

הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום וטענה כי אמנם התגוררה אצל סבתה, אך כל העבירות שיוחסו לה לא היו ולא נבראו.  השופט שמאי בקר ציין בפתח הכרעת הדין כי כתב האישום לא הוגש כך סתם, והתמונה המצטיירת מחומר הראיות הגולמי, ממעוף הציפור, היא קודרת. “הנה, מגיעה סבתא, קשישה בת 80, שעל פני הדברים אוהבת מאוד את נכדתה, הנאשמת, וטוענת כי האחרונה מכה אותה לאורך זמן, ויש עמה ראיות תומכות למכביר: גם מצב חבלות בפניה… וגם מטפלת, לכאורה עדה אובייקטיבית, שתומכת בגרסתה תמיכה מלאה”. אולם, הבהיר השופט, כאשר הנמיך בית המשפט טוס אל הראיות ממש, השתנתה פני התמונה.

השופט ציין כי מהרגע הראשון ניתן היה להיווכח כי הסבתא הגיעה לביתה משפט כעדת תביעה בעל כורחה, ציינה כי היא אינה זוכרת דבר אודות המעשים הנטענים והכחישה שנכדתה איימה עליה או הרביצה לה. בהמשך חקירתה הנגדית תקפה הסבתא את המטפלת שהיתה מגיעה אליה בבקרים, התלוננה על תפקודה ואמרה כי היא עצמה נוטלת כ-60 כדורים ביום ולפעמים היא מטושטשת ונופלת.

השופט ציין כי ניכר היה בסבתא שהגיעה לבית המשפט כדי לבצע משימה אחת בלבד – להגן ולסוכך, בכל מחיר ובכל דרך, על נכדתה, וכי קשה מאוד לקבל את גרסתה בבית המשפט. עם זאת, גם בגרסה שהציגה במשטרה קשה לתת אמון מלא ומשקל סגולי שיכול לשמש בסיס להרשעה. השופט העיר כי הדמנציה המתקדמת של הסבתא נתנה אותותיה גם במסגרת הודעתה במשטרה, כך שיש להתייחס בזהירות רבה ובמידה של ספקנות אל הטענות לאלימות של הנכדה כלפיה.

עוד צוין כי במהלך המשפט לא הוכח שהדברים שנרשמו מפיה של הסבתא במסגרת הודעתה במשטרה אכן נאמרו על ידה, וכי כתב האישום ארוך וגדוש הרבה יותר מהודעתה הלאקונית שלה במשטרה. השופט מתח ביקורת על המחדל של אי חקירת בתה של הסבתא, דודתה של הנאשמת, שהביאה אותה למשטרה. זאת, במיוחד נוכח טענתה של הסבתא במסגרת חקירתה במשטרה לפיה כל הסיפור נובע מרצונה של הבת להעיף את הנכדה מדירת הסבתא, על רקע הסכסוך הנוגע לירושה העתידית.

השופט בקר הוסיף כי גרסתה של המטפלת מעלה שאלות מטרידות ואינה מתיישבת עם ההיגיון. כך, למשל, לא ברור מדוע המשיכה להגיע לעבודה, “אל גוב אריות, אל גיהנום של ממש, שבו נכדה מטיחה ראשה של סבתה הדמנטית אל הקיר”, ולא פנתה מיד למשטרה אלא הסתפקה בדיווח לחברה שבה עבדה, דיווח שלא קיים אודותיו שום רישום אצל המעסיקה.

עוד העיר השופט כי נושא הנפילות של הסבתא אינו חדש בשלב זה, ואף כי הסימנים שעל פניה מתאימים יותר למכה או אגרוף, הרי שלא ניתן לחלוטין לשלול כי אלו נגרמו על ידי נפילה.

השופט הבהיר כי התמונה המצטיירת אודות הנכדה אינה מגלה מפלצת אלימה, אלא אישה צעירה שעברה משבר טראומטי בחייה, נמלטה מגבר אלים שנישאה לו ונאספה אל ידי הסבתא אל ביתה, טיפלה בה, הלכה עמה לרופאים ודאגה לניקיונה. “הנכדה לא תיארה אידיליה פסטורלית בקן המשותף לה ולסבתה”, כתב השופט בפסק הדין. “היא סיפרה, בגילוי לב, כי הסבתא איננה אישה קלה (ויש לי חדשות עבור הנאשמת – גם היא לא בדיוק פלורנס נייטינגייל; ראו עדות אחותה, להלן), אולם האמנתי לה כי לא פגעה בסבתה, כמתואר בכתב האישום”.

נוכח האמור, קבע השופט כי התביעה לא הרימה את הנטל שלפתחה להוכיח את אשמתה של הנכדה מעבר לספק סביר, ועל כן זיכה אותה מכל המיוחס לה בכתב האישום.