משרד הרווחה מפקיר ילדים פליטים לעיסוק בזנות בלב תל אביב: גברים בשחור / אלון הדר

“גברים בשחור”, אלון הדר, 7 ימים, ידיעות אחרונות, 29.6.12

מאות גברים ישראלים כבר גילו את אחד הסודות הכי שמורים של תל אביב: באזור קטן בדרום העיר ניתן לקיים מגע מיני מזדמן עם פליטים מאריתריאה ומסודן. רבים מהם קטינים. חלק מהפליטים יעשו זאת תמורת 15 שקל או מנת פלאפל. אחרים מסרבים לקחת כסף ומסבירים: “אנחנו לא זונות, זה המקום היחידי בעולם שבו אנחנו יכולים להרגיש חופשיים”. כתב “7 ימים” בילה חודש במתחם צ’לנוב, ומביא תיעוד נדיר של המקום שבו כל הגבולות מיטשטשים.

מתחם גן החשמל שוקק. במועדון המוזיקה “לבונטין 7” מופיעים מאור כהן ורע מוכיח, הברים מסביב לגן מלאים בצעירים, משחק היורו בין גרמניה ליוון מוקרן על מסך מאולתר שניצב על המדרכה. חוצים את הכביש לצומת המחבר את רחוב צ’לנוב עם דרך מנחם בגין. ההליכה, גם בקצב איטי, נמשכת לכל היותר דקה. ההוויה, לעומת זאת, מרחק אור.

גבר ישראלי כבד ממדים, לבוש בברמודה רחבה, ניצב בסופו של רחוב צ’לנוב וסוקר בעיניו את המתחם.

בפינה אחת עומדים ארבעה בחורים סודנים צעירים מאוד בחולצות לבנות ומביטים על המכוניות הנכנסות למגרש האפל. לחלקם כובעי מצחיה בצבע תואם. מדי פעם נעצר אחד הרכבים, והנהג מנהל שיחה קצרה עם מבקשי המקלט.

הם לא מדברים על החוויות הקשות שעברו בדרכם לישראל.

הם לא משוחחים על תנאי המגורים הבלתי אפשריים.

אין גם מילה על מסע הגירוש שבו פתחה המדינה בימים האחרונים.

בממלכת החושך, המשתרעת ברוך בואך לקצהו של רחוב צ’לנוב ונמשכת לאורך רחוב שביל עכו, מדברים על נושא אחד.

הגבר הישראלי ממשיך למפות בעיניו את האזור. ליל שבת נחשב ליום הלוהט במתחם. מדי פעם הוא נעצר ליד בחור אריתראי או סודני ומחליף איתו מילה. כעבור שעה קלה הוא מחליט להיכנס בזהירות למגרשי החניה הפנימיים. משטח האספלט חשוך, מאיים, מצחין.

באחת הפינות בנו נרקומנים זולה שמתפקדת כתחנת הזרקות אינטנסיבית. הם שוכבים על מזרנים ומזריקים באין מפריע.

חצות. קבוצה גדולה של גברים יוצאת מכיוון המועדון האריתראי הנמצא בהמשך הסמטה. גרמניה ניצחה, הם מעדכנים. במתחם כבר מסתובבים כחמישה גברים ישראלים מבוגרים.

הגבר שלנו מחליט לחזור לאזור המואר. בדרך הוא חולף על פני כמה זוגות גברים אפריקאים ומחליף איתם מילה. נער אריתריאי על אופניים חוצה את המשטח. הוא נעצר ליד הגבר שעומד כעת ליד מכוניתו בכניסה למתחם. הם משוחחים, מכניסים את האופניים לאוטו ומתיישבים בפנים. כעבור רגע הרכב יוצא לאיטו מהמקום.

בשנה האחרונה מתנקזת למתחם צ’לנוב תעשיית המין הגברית של תל אביב.

בתפקיד הלקוח: ישראלים שרוצים להשיג מין זמין במחירי רצפה.

בתפקיד נותני השירותים: פליטים סודנים ואריתריאים. ממלכת האופל מעניקה בית גם לזונות טרנסג’נדריות שהודרו מהאזור הקבוע שלהן בגן החשמל ולהומואים פלסטינים שמחפשים סקס הרחק מהבית.

קשר של שתיקה מתקיים באזור הדמדומים של מתחם צ’לנוב. הצעירים שעובדים במתחם, הזקוקים לעזרה של שירותי הרווחה, מלאים בושה ופחד ושומרים בסוד על עיסוקם. הקהילה הגאה בתל אביב מעלימה עין. המנהיגים המקומיים של מבקשי המקלט בישראל מכחישים שהיא קיימת.

הרשויות והארגונים החברתיים מודים שבהיעדר קשר ישיר עם הנערים העובדים, אין להם הרבה כלים לסייע.

במהלך החודש שבו שהיתי במתחם הצטיירה התמונה הבאה: אין זה עיסוק של בודדים. גם בטבעות המקיפות את שביל עכו – על דרך מנחם בגין, ברחובות ברזילי, השרון והגדוד העברי ובחניון התחנה המרכזית הישנה – עומדים בחורים סודנים ואריתריאים, בעיקר צעירים, נשענים לבדם על תמרורים וממתינים שמכוניות יעצרו לידם. והן עוצרות. תעשייה שקטה שמתקיימת במרחב אלים, מוזנח ומסוכן.

תמונה עצובה ומקוממת לחוסר יכולתה של המדינה לטפל כראוי בפליטים, בשילוב הדיל הנצלני הקורץ לגבר הישראלי: להשיג פורקן ב- 15 שקל.

לא כדאי לטעות: בשעות הערב אזור התחנה המרכזית מלא באלפי מבקשי מקלט שאין להם קשר לתעשיית הזנות. במקביל, גם לא מעט צעירים אריתריאים וסודנים, שאינם עוסקים במכירת גופם, בכל זאת בוחרים להגיע למגרשים האפלים ולמצוא יחסי מין מזדמנים עם גברים. אבל קו דק ומתעתע מפריד בין אלו שבאים לממש את יצרם, לבחורים שמוכרים את גופם כמוצא אחרון להשיג מנה של פלאפל. אף אחד כאן לא נושא שלט או כרטיס. לעיתים האמת הכואבת תתגלה רק בסיום האקט.

זה סחר-מכר במעמד צד אחד: חלק ניכר מנותני שירותי המין לא יודעים מילה אחת בעברית. לא מתקיים כאן משגא ומתן. “מאני”, הם אומרים.

לעיתים זה שטר של 20 שקל, לעיתים אף מטבע של עשרה שקלים.

פעם אחת ביקש אחד הבחורים שעובדים במתחם מאחד הישראלים “נייס גיי” (סם פיצוצייה), שאותו רכש בקיוסק סמוך ברחוב אלנבי ממוכר שזיהה אותו.

המחיר: 50 שקל לשני גרם. אין כמו סוטול כדי להיפרד לכמה דקות מהחיים העלובים האלו.

רבים מהבחורים במתחם נראים בני פחות מ- 18. כיצד התגלגלו קטינים שברחו מסודן ומאריתריאה לאזור האופל? “בדרך כלל הם מגיעים לישראל בלי ההורים”, אומרת תמר שוורץ, מנהלת מסיל”ה – מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה של עירית תל אביב.

לעיתים הקטינים משקרים ואומרים שהם מעל גיל 18 כדי שלא יישארו עצורים. יש קושי לוודא את הגיל המדויק שלהם. גם בדיקת כף יד, שהיא מאוד יקרה, לא מדויקת מספיק. מי שאנחנו מתרשמים שהוא קטין מופנה לוועדת ההחלטה במחלקת הרווחה של העיריה, שמנסה לאתר לו פנימיה או משפחה אומנת.

שמנו לב שחלקם עוזבים את הפנימיות לאחר זמן קצר. המטרה שלהם היא לעבוד, להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה. מי שלא מצליח להשתלב במעגל העבודה, ינסה להתפרנס בכל מחיר.

אם אתה נמצא בגינה, אין לך מה לאכול – אתה חושב על מנת המזון הבאה. הם נואשים, מפחדים וחוששים מהממסד.

לגבי אנשים שאין להם מעמד חוקי, משרד הרווחה מטפל בילדים בסכנה ובנשים מוכות. הוא לא מטפל בדרי רחוב זרים.

שעת צהריים, ב’, שמציג את עצמו כאסיר משוחרר, מדדה החוצה מביתו הסמוך. גבו ובטנו מלאים בצלקות ובשטפי דם טריים. על פי הקריטריונים של הארגונים החברתיים והגאים הוא נחשב לבעייתי. לדבריו, הוא נלחם נגד אורחי מתחם המין והזנות של צ’לנוב, שונא את מבקשי המקלט.

אבל למרות זאת כדאי מאוד לשמוע אותו. מה שלדבריו עבר בסוף השבוע האחרון לא הגיע לתקשורת. את סיפור האימים שמעתי בתחילה מאנשים אחרים במתחם, מאוחר יותר הסכים להתראיין.

“ישבתי כאן ושמעתי בחורה צועקת ‘הצילו, הצילו’. רצתי החוצה יחף, הצעקות הגיעו מבניין קרוב, שבו גרם גם סודנים. רצתי בלי נעליים. ראיתי כמה שחורים מנסים לאנוס בחורה ישראלי. צעקתי תעזבו אותה, יא בני זונות. חטפתי מכה כמו שלא קיבלתי בחיים. מישהו אחר היה מת. דפקו אותי באלות אחו-לשקשוקה. התקשרתי למשטרה, הגיעו אחרי שעה. אם לא היו באים, הייתי מת”.

לטענתו, זו הפכה להיות שגרת חייו במקום. “כל לילה זה ככה. באים גברים ישראלים ושוכבים עם שלושה כושים. כשהגעתי לגור פה זה היה יותר גרוע, עשרות כושים מסתובבים בחניה. היום הם לא מעזים להתקרב לחצר של הבית שלי. אני לא רוצה שבני המשפחה שלי יגיעו לביקור ויראו בפתח הבית שלי גבר מזדיין. תענה לי, היית רוצה לראות את זה בבית שלך? זה הבית שלי, שיעשו מה שהם רוצים בבתים שלהם.”

תגובות: במשרד הרווחה בחרו לא להגיב לכתבה והפנו למשטרה.