יום הגבר הבינלאומי שחל היום 19/11/2016 בסימן התאבדות גברים

Spread the love

ברחבי העולם חוגגים את “יום הגבר הבינלאומי”, שחל היום 19/11/2016. יום הגבר הבינלאומי, הוא המקבילה של חגיגות “יום האישה הבינלאומי” החל בחודש פברואר מידי שנה. בארץ ישראל, יום הגבר הבינלאומי לא מופיע בלוחות השנה (מלבד יום השואה), ולא מצויין על ידי גורמים רשמיים וגם לא נחגג. יום זה לא מוזכר בכנסת ישראל, ואפילו ארגון האבות המוכר ביותר בישראל “א’ זה אבא”, פסח על יום זה, יתכן כי אינם יודעים על קיומו.

לפני מספר חודשים, עלה לכותרות סיפור התאבדותה המחריד של האמא אסתי וינשטיין, ז”ל, חוזרת בשאלה, שנטלה את חייה, טרם עת, בשל ניכור הורי חריף, לאחר שנותקה מילדיה. לו הייתם שואלים את מנכ”לית משרד המשפטים, הגב’ אמי פלמור, על התאבדותה של אסתי וינשטיין, ז”ל, סביר להניח שהייתה אומרת “התאבדותה נבעה בשל חוסר אחריות כלפי ילדיה”. מילים אלו לא נכתבות בעלמא. בשנת 2014, בעת שנכחה הגב’ אמי פלמור כנציגת מדינת ישראל, בוועדה לזכויות אדם של האו”ם בשוויץ, נשאלה על ידי עו”ד יניב מויאל, “האם אינה מוטרדת ש- 150 אבות בשנה מתאבדים, עקב ניתוקם מילדיהם?”, השיבה: “אתה יודע למה נשים לא מתאבדות? כי הן אחראיות על הילדים שלהן. לגברים אין אחריות, אז הם מרשים לעצמם להתאבד!”.

אמי פלמור: “אתה יודע למה נשים לא מתאבדות? כי הן אחראיות על הילדים שלהן. לגברים אין אחריות, אז הם מרשים לעצמם להתאבד!”.

אמירה מחליאה זו מפיה של מנכ”לית משרד המשפטים, הותירה את עו”ד יניב מויאל, נדהם ונטול מילים. נשות הליווי של הגב’ פלמור, ביניהן הילה גלעד טנא, ורות הלפרין קדרי, החרישו והתעלמו מטענות עו”ד יניב מויאל, על עוולות מערכת המשפט באפליה מגדרית כלפי אבות בהליכי גירושין. התקשורת בישראל, לא סיקרה את האירוע באו”ם, ולא שמעה את עדויות הנפגעים ויחסה המחפיר של מדינת ישראל כלפי אבות גרושים.

האמירה הפטרנליסטית של פלמור, אינה מפתיעה, חרף פמפומי תקשורת שקריים ללא הרף “שיש תפיסה פטריארכלית לפיה לגברים מגיע לקבל שירותי מין מנשים שחייבות לספק אותם”. החלטה שניתנה ביום 30/5/16 בתיק צ”א 02/14/1424 משטרת ישראל נ’ נוי חדד, צבי שירי, ש”נ ו- 14 אחרות שביקשו ששמותיהן לא יפורטו, זכתה לתשבחות מצידה של לבנקרון נעמי, כלפי השופט איתי הרמלין, אשר הסכים לזמן לאולמו נשים העוסקות בזנות ולהקשיב להן ולצרכיהן, תוך שהוא שם בצד את הזמירות המתחסדות של המגדריסטיות, תמר זנדברג, זהבה גלאון, מירב מיכאלי, שולי מועלם, ואורלי לוי אבקסיס, שכל הזונות הן קורבנות ומסכנות, ושכל הזונות עוברות ניצול והשפלה. לבנקרון נעמי, פרסמה מאמר תומך בשבחי חופש העיסוק והבחירה לעבוד בזנות, בעיתון “הארץ“, שם כתבה:

“בהחלטה אמיצה וחשובה, המניח תשתית איתנה לדיון המשפטי בעניין בתי הבושת בישראל. זאת על רקע האנומליה הקיימת בהלכה הנהוגה, שבה מותר לאשה לעסוק בזנות, אך אם תעשה כן בביתה ניתן להעמידה לדין. בפסק דינו דחה השופט איתי הרמלין את הבקשה של קבוצת נשים לבטל צו סגירה נגד בית הבושת שבו עסקו בזנות בשל חשש לניצולן, אך קבע כמה קביעות חשובות בנוגע לעצם הפעילות של בתי בושת ולאכיפה הנדרשת בעתיד.

גילוי נאות: נטלתי חלק בהליך כעדה מומחית, בשל ניסיוני בעבודה עם נשים בזנות ובשל מחקרי האקדמיים בנושא, וחלק מעמדותי מוזכרות בפסק הדין. למרבה הצער, רוב אלה שנחפזו למתוח ביקורת על פסק הדין, לרבות חברות כנסת, עיתונאיות, פעילות פמיניסטיות, רבנים ואחרים, לא טרחו לעיין בתוכנו, ועובדה זו משתקפת משפע הפרשנויות השגויות שהוענקו לו. פסק הדין מצדיק עיון וניתוח מעמיקים יותר, אך במאמר זה אסתפק בהצבעה על כמה נקודות מרכזיות, שנעלמו בביקורת הציבורית החריפה שהוטחה בו…”.

הכתבה בקישור: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2971650

אפשר לראות שבמדינת ישראל, שלטון הפמיניזם הרדיקלי בניהולן של נשים כמו הילה טנא גלעד, אמי פלמור, לידיה רבינוביץ, עו”ד דפנה הקר, רות הלפרין קדרי, אסנת קרפלוס, ממכון רקמן, וח”כיות כמו עליזה לביא, רחל עזריה וכדומיהן, פועלות להדרת גברים במסווה “שוויון בין המינים”, אולם בפועל, מטרתן להגדיל את כוחן הפוליטי והכלכלי על חשבון גברים במדינה. מתנהלת מלחמת מינים גלוייה, שהגברים מפסידים בה. רואים זאת באפליית גברים בבתי המשפט, לדוגמא: בפסק דין של השופט יצחק עמית בתיק בש”פ 5693/16 שי שלום זגה נ’ מדינת ישראל, נקבע על ידו בסעיף 5: “למעלה מן הצורך אומר כי איני משוכנע כי הגיעה העת ל”שוויון” מלא בין נשים וגברים בתחום המעצרים והמאסרים“.

אנו רואים אפליה מגדרית פסולה במשטרת ישראל, שאינה מגישה כתבי אישום כנגד נשים אלימות במשפחה, ע”ע בתיה מזרחי, או הטרדות דרך מתקן בזק, המוגשות בסיטונאות כנגד גברים בהליכי גירושין, כשגברים הם אלו שבדרך כלל מסולקים מביתם, על כל טענה של האישה ולא משנה אם היא הייתה אלימה או לא. ברשויות הרווחה, רוב הפקידות היא נשית, המוכשרת על ידי ארגוני הנשים ויצ”ו ונעמ”ת, כך שתפיסת עולמן היא אנטי גברית מובנית. בוועדות השונות הקובעות את גורלם של גברים, במיוחד במשפחה, יושבות בעיקר נשים, למרות שב -‎1995 העבירה הכנסת את התיקון מס’ ‎ 7 לחוק שירות המדינה (מינויים – ‎1959), המגדיר את מחויבותו של שירות המדינה לעיקרון של ייצוג הולם, ואת סמכותה של נציבות שירות המדינה לפעול באמצעים שונים להשגת היעד, כולל שימוש בהעדפה מתקנת (עיקרי החוק פורסמו בהודעת נש”מ מס’ נו’ ‎ 22). החוק תוקן והורחב בשנת ‎ 2000, ובנוסף תוקן גם חוק שיווי זכויות האשה, והחיל את החובה על כלל השירות הציבורי.

אז איך בכל זאת מציינים או חוגגים את “יום הגבר הבינלאומי”? לא מציינים ולא חוגגים! חיפוש בגוגל מעלה מודעות אבל, התאבדויות ודיכאון ארצי, במקום חגיגה.

מדוע לא קם חבר כנסת אחד ומציע לקיים יום מיוחד בתוכנית המדינית של הממשלה המדגישה את אחריותה של המדינה לבעיה הומניטרית של התאבדויות אבות על רקע הליכי גירושין? איך עולה בקנה אחד התעלמות חברי כנסת מהאבות הגרושים, המשרתים בצה”ל המתמודדים מול חמאס, נלחמים בעזה, אולם בהתמודדות עם בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, הם קורסים? כיצד זה אין כל תוכנית רשמית למניעת אובדנות אבות בהליכי גירושין?

פנינו לעו”ד יניב מויאל, לשאול אותו כיצד הוא מציין או חוגג את “יום הגבר הבינלאומי”, ונתבשרנו:

“הגעתי למסקנה שהמאבק האישי שלי, בעניינים של אפלייה מגדרית בתוך כותלי בית המשפט, זה כמו לפנות את הים בכפית. החלטתי לקחת את המאבק הזה, שלב אחד קדימה, לכנסת ישראל. לנסות לשנות את החקיקה והגישה של בתי המשפט ומערכות השלטון לנושאים הללו. אפשר לצעוק מפה עד הודעה חדשה, אולם ללא כוח פוליטי משמעותי, בדומה לכוח הפוליטי שיש לארגוני הנשים, לא יהיה ניתן לשנות כלום, ומעמדו של הגבר הישראלי רק ידרדר מדחי לדחי. הדרך היחידה לצבור את הכוח הפוליטי, זה בתוך המפלגות הדמוקרטיות, כאלה שיש בהן פריימריס, כמו מפלגת העבודה או הליכוד”.

— את האבא ועו”ד אלון וולף ז”ל, הכרת באופן אישי. התאבדותו הפתיעה אותך, לאור העובדה שהוא זעק ללא הפוגה שהוא עובר טרור שיפוטי, בעקבותיו לא מאפשרים לו שנתיים להיות בקשר עם בתו.

“נפגשתי עם אלון וולף, מספר פעמים וניסיתי לעזור לו, אבל זה היה בשלבים האחרונים, שהייאוש השתלט עליו ולא הופתעתי. למעשה, אני לא מופתע בכלל מתופעת התאבדות אבות, מאחר והמערכת מתוכננת כך, שאנשים יגיעו לסף ייאוש וישלחו יד בנפשם. אני קורא לתופעה זו “רצח”, יש כוונת המתה פה. במינימום זה הריגה”.

— אלו מילים קשות כלפי מערכת המשפט ורשויות הרווחה.

“מי שמכיר את נפש האדם, יודע בוודאות שהפרדת הורה מילדיו, יכולה להביא למעשה קיצון כזה, וכשעושים את זה באופן סיטונאי ומכוון, אז יש גם את הידיעה או עצימת עיניים לתוצאה שאדם מגיע לסף ייאוש ושולח יד בנפשו. לדוגמא, בתיק שאני מייצג אב גרוש, המתנהל בבית הדין הרבני באשדוד, התיק מתנהל מזה 4 שנים. האבא, היה עקר הבית, והאישה קרייריסטית, בגיל 62 סולק מביתו, חוייב במזונות מופרזים, ובית הדין במשך 4 שנים, למרות שהבטיח לו שאם יגרש את האישה, יקדם את ענייניו במהירות, אינו פועל לבצע חלוקת רכוש שנמצא כולו בידי האישה: שמתגוררת בבית הצדדים יחד עם ילדיו, מונעת ממנו מפגשים עם ילדיו, בניגוד לחוות דעת מקצועיות, בסיוע עובדת סוציאלית, ומחזיקה חשבון מזונות שצובר ריבית והצמדה רצחנית, וזאת בתקווה שסכום חיוב המזונות שמצטבר בהוצל”פ, יגדל מערך הנכסים המשותפים שבאחזקתה, ואז היא תוכל להשתלט על רכושו. שלחתי התראות לבית הדין על מצבו הנפשי והכלכלי של הגבר, וביקשתי שיפסקו סכום קטן שאינו שנוי במחלוקת, שיהיה לו ממה לחיות, ולמרות שניתנו תגובות על תגובות על תגובות – לא ניתנה החלטה. לפני מספר חודשים הוגשו סיכומים, אולם במקום שיינתן פסק דין, בית הדין קבע דיון לחודש דצמבר, זו רק דוגמא אחת מיני תיקים רבים שאני מנהל.

הבעיה היא לא רק בבתי משפט לענייני משפחה, שם הסיפורים מסמרי שיער, גם בתי הדין הרבניים, מאז השתלט מרכז רקמן והקשרים שלו דרך אוניברסיטת בר-אילן לגורמי דת, גברים מופלים לרעה גם שם.

— כעורך-דין לענייני משפחה, אתה אופטימי באשר לשוויון מגדרי בענייני גירושים ושוויון הורי?

אני לא אופטימי. אני לא חושב שארגוני הנשים יוותרו על כוחן בטוב. אני לא חושב ששופטים ישנו את אופן חשיבתם. הבעיה היא מערכתית, והשינוי צריך להיות מערכתי. צריכה להיות בנייה מחדש של מערכות המשפט, הרווחה, ורשויות אכיפת החוק, תוך שימת דגש על שוויון מלא וחסר פשרות בין גברים לנשים, בכל האספקטים”.

עו”ד יניב מויאל, מייצג בדיני משפחה, חוק הנוער טיפול והשגחה.