מאבקה של מרים איתנה מכמל למען חיילי צה”ל בהלם קרב: קצין התגמולים רוכש חוות דעת פסיכיאטריות מדר’ משה זוהר ומתנער מאחריות
זהו סיפורה של מרים איתנה מכמל, Miriam Eitana Macmull אישה גרושה הנאבקת שנים למען זכויותיו של חייל צה”ל הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, בעלה לשעבר, שלום רוזנברג, אשר הפך הלום קרב במלחמת יום כיפור, וקצין התגמולים, חתך לו בבת אחת את אחוזי הנכות מ- 50% ל 30% למשך שנה, ואחר כך ל 20%, וכל זאת כדי שמשרד הביטחון לא יצטרך לשלם לו את הוצאות הטיפולים והאשפוזים. משרד הביטחון רכש חוות דעת פסיכיאטרית מדר’ משה זוהר שבכלל לא ראה את החייל הנכה, וקבע שאין ספק שהוא חולה סכיזופרניה, ואיננו הלום קרב, כי אין תיעוד של הטראומה במהלך מלחמת יום הכיפורים. על כך איתנה נאבקת במשך שנים, וללא הצלחה.
ניתן לראות מכמות הניירת, וכמות הבקשות כיצד המערכת מתישה את הבאים בפניה בדרישות אינסופיות שלא נגמרות, להוכיח כל מיני דברים, שלרוב לא ניתן להוכיח אותם, רק כדי לעבור את המכשול של פטור מאגרה ופטור מעירבון. במהלך הזמן, האזרח כל כך מותש שהוא שוכח על מה הוא נאבק (אובדן התגמולים) והוא נאבק על כרטיס הכניסה לבית המשפט לערעורים (הפטור מאגרה).
בימים אלה שבהם קצין התגמולים מאשר לכל בחורה שטוענת כי קצין בצה”ל הטריד אותה מינית פיצויים ביד רחבה לשיקומה הנפשי, כאן ניתן לראות איך אותו קצין תגמולים מתנער מחייליו, אלה שהפכו הלומי קרב במהלך פעילות מלחמתית, שנזרקים לכלבים. ניתן לראות כאן איך הצבא מאשים את חייליו שלקו בהלם קרב בכך שהם מלתחילה היו בעייתיים, בכך שהלם הקרב הוא תוצאה של אישיות בלתי בשלה עם קווים פסיביים אגרסיביים, או בכל מיני טרגדיות משפחתיות כמו מות בן משפחה אהוב, שגרמו לדיכאון, ולכן הסיבה להלם הקרב או היא לא הקרב, אלא הדיכאון בגלל בן המשפחה שנפטר. שיטות אחרות להתנער מאחריות הן טענות שהחייל לא מצליח להתמיד בעבודה, אינו יוצא מהבית, וחש קיפוח ועוול.
ראו למשל חוות דעת של דר’ משה זהר עבור משרד הביטחון קצין תגמולים מתאריך 7/8/1990, שם הוא כותב שהוזמנה ממנו חוות דעת “ללא בדיקת האיש עצמו”. כך, ללא בדיקה הוא קובע שהחייל סובל מסכיזופרניה על בסיס “רמזים לקווים סכיזואידים”, וזאת בגלל ש”האיש פרובלמטי עוד מנערותו”, ו”נושא מטען תורשתי כבד”. כל זה מבוסס על טענה ש”אין כל מסמך המצביע על אירוע טראומטי שהאיש עבר במלחמת יום הכיפורים”. לסיכום הוא קובע כי “מחלתו היא ללא ספק סכיזופרניה”.
ואנו שואלים, נניח שזה נכון, האם הצבא לא אחראי לכך ששלח בחור סכיזופרני אל קרב שבו נהרגו אלפים מבחורי ישראל? האם צריך לתעד בצבא בכל רגע נתון, כאשר מטוסי האוייב מפציצים מלמעלה ומלמטה (טנקים שעולים באש) את ה”אירוע הטראומטי”? האם לא די בהשתתפות במלחמה איומה שבה נפטרו אלפים מחיילי צה”ל כאירוע טראומטי, ובכל זאת צריך לפרוט את המלחמה לאפיזודות רגעיות ולהוכיח שהיה רגע מסויים של טראומה שבו הלם הקרב התגבש?
התיק הגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים על קצין התגמולים של משרד הביטחון. שם ישב בדין השופט יוסף שפירא שקבע שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) אי אפשר לערער על נקודה רפואית, אלא רק על שאלות משפטיות. פירושו של דבר שאם קצין התגמולים קונה חוות דעת שלילית, אי אפשר לערער עליה. יוסף שפירא המליץ לקצין התגמולים לבדוק אם יש אפשרות לסייע למערער לקבל חוות דעת רפואית מטעמו על מנת שיבדוק אותו. אבל מכיוון שבפסק הדין הוא רק המליץ, אבל לא נתן הוראה מחייבת, קצין התגמולים התעלם מההמלצה, והכל נשאר כמות שהוא. 17.5.2012.
חרף ההמלצה של השופט יוסף שפירא, הודיע עו”ד ערן יוסף סגן היועץ המשפטי למערכת הביטחון (שיקום נכים ומשפחות) שהוועדות הרפואיות של צה”ל שונות מתביעות מנזיקיות אזרחיות, בכך שבוועדה רפואית של צהל “הוועדות הרפואיות אינן עוסקות בהעדפת חוות דעת אחת על פני אחרת, אלא בבדיקה עצמאית אובייקטיבית, שמטרתה לקבוע את דרגת הנכות המתאימה”, ולכן “איננו רואים צורך בהעמדת חוות דעת מטעם הנכה העומד בפני הועדה”. עו”ד ערן יוסף שלח עותק לעו”ד הלן מור, היועצת המשפטית לוועדות הרפואיות.
על כך הוגשה עתירה לבג”ץ, ושוב נתקלה מרים איתנה מכמל במחסום האגרה. ניתן לראות איך הרשם בבית המשפט העליון גלעד לובינסקי מוציא לאזרחים את המיץ, ומסרב לבקשות הפטור, כאילו המדינה המסכנה תסבול חיסרון כיס: “חרף נסיבותיו האישיות הלא פשוטות של המערער, אשר לא נעלמו מעיני, איני רואה להיעתר לבקשת הפטור. ההליך אינו בא בגדרם של אותם מקרים נדירים וחריגים בהם יורה בית המשפט על דיון נוסף”. למרבה המזל ערעור על הרשם גלעד לובינסקי הגיע לידיו של סלים ג’ובראן שהפחית את האגרה ל- 500 ש”ח.
בדיון עצמו בבג”ץ 4493/13 פלונית נגד משרד הביטחון, ניתן לראות מהפרוטוקול איך הנשיאה מרים נאור ודפנה ברק ארז עושים הצגה לעותרת כאילו אכפת להם מהעתירה, כאילו הן רוצות לעזור ולהעניק סעד. נאור פותחת את הדיון בשאלה “איך מסייעים בכל זאת?”, וגם דפנה ברק ארז שואלת “האם אפשר לבצע (בדיקה רפואית) לפנים משורת הדין?”
גם השופט חנן מלצר ישב בהרכב זה וגם הוא נתן לעותרת הרגשה כאילו הדיון נוטה לטובת החייל: “לא חייבים למנות מישהו שייתן חוות דעת, אבל אם זה הולך לוועדה אולי אתם מיוזמתכם יכולים לעשות בדיקה. הקצין יכול לעשות בדיקה”. ופעם נוספת בפרוטוקול: “למה הוא צריך חוות דעת? הוא פונה אליכם ואומר מצבי הוחמר. אנו אומרים שמצבו הוחמר, ואתם תבדקו את זה”. ועוד: אומר “חנן מלצר: “אנו רוצים לעזור. הגברת יוצאת מגדרה לעזור… מה אכפת לגבירתי שיבדקו את זה מחדש אם יקבע שיש החמרה?”
את קצין התגמולים בבג”ץ ייצג מטעם המדינה הפרקליט עו”ד אבי מיליקובסקי.
נו, ככה עוזרים בבית משפט עליון? עם שאלות כאלה שמפנים השופטים לקצין התגמולים, העותרת עוד חושבת שבית המשפט העליון מקשיב לה, ורוצה למצוא פתרון, אבל אז חוזרת העותרת הביתה וחוטפת הלם קרב משפטי כשהיא רואה את פסק הדין: נאור כותבת: “עם כל ההבנה למצבו של העותר, אין מנוס מדחיית העתירה“. איך אם כן ישב השופט חנן מלצר במהלך הישיבה בבית המשפט העליון ואמר לקצין התגמולים ש”המצב הוחמר ואתם תבדקו את זה” וכמה ימים אחר כך כשמתפרסם פסק הדין, הכל נעלם, ואין אפילו רמז לכל שמלצר דרש מקצין התגמולים לבדוק את הטענות על החמרת מצבו הרפואי והנפשי של החייל לשעבר?
נאור אומרת שזה שהשופט המחוזי שפירא נתן המלצה לקצין התגמולים לאפשר חוות דעת פרטית, זו רק המלצה ולא מחייב את קצין התגמולים. המלצה של שופט היא לא הוראה, ולכן מי שמקבל המלצה יכול להתעלם ממנה. “תמימי דעים אנו עם שנקבע בהחלטה והוא שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי אין חיוב אלא המלצה בלבד”.
וכך נסתם הגולל על מאבקו של שלום רוזנברג, החייל שמדינת ישראל שלחה לקרב ביום הכיפורים 1973 לקבל את השיקום שמגיע לו.
בתמונה: פרקליט המדינה אבי מיליקובסקי אשר התנגד בבג”ץ למינוי מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי בין הלם הקרב למצבו של החייל (הגרוש של מרים איתנה מכמל). לטענתו למדינה יש זכות להסתמך על חוות הדעת שהמדינה קנתה מהפסיכיאטר משה זהר, גם אם הוא לא ראה את החייל אי פעם.
בתמונה: מרים איתנה מכמל באחת מההפגנות המרובות בהן היא משתתפת.
