השופט יואל צור קובע: השתתפות בגיבושון הכנה לצנחנים בצה”ל גורמת סכיזופרניה המזכה בגמלה ע”נ 49-09

בחור בן 18, עם פרופיל 97 זומן לגיבושון צנחנים. בגיבושון נפצע והוכר כנכה צה”ל. הוא גם התייבש. שהה בבית חולים 4 ימים. בסופו של דבר צה”ל ויתר עליו. כעבור שנה החל להתנהג באופן פסיכוטי. הוא הגיש תביעה לקצין התגמולים לקבל פיצוי עקב התפרצות מחלת הסכיזופרניה בגלל הגיבושון. הוחלט: לשלם לו גמלת נכה.

את הפסיכוזה אבחן אחד בשם דר’ סטולר, וזה מה שכתב:

“לציין שבהגדרה הרפואית הפרודרומה מוגדרת כחלק ממחלת הסכיזופרניה, החל בכתיבה אינסופית אשר מעידה על מצב פסיכוטי אשר התבטא בהפרעה קשה במהלך החשיבה עם רפיון אסוציאטיבי קשה ועירוב נושאים של פילוסופיה, דת, אהבה, זנות ונושאים נוספים ללא הקשר הגיוני ובכתב יד משתנה. תוך שבועות ספורים מהפציעה הופיעה התנהגות פסיכוטית נוספת לרבות הבאת חוסר בית לגור, התגלגלות על הרצפה והשולחנות במהלך השתלמות במכירות במעריב עד לפיטוריו.

בהתאם לסמיכות הזמנים של ימים ושבועות ספורים בין הפציעה הגופנית של xxx בגיבוש לבין פריצת הסכיזופרניה, הרי שניתן לקבוע בבירור שאותו גיבוש שימש גורם מכריע לפריצת הסכיזופרניה.

הוא חלה בסכיזופרניה בסמוך לניתוח, אולם באותו שלב משפחתו לא הבינה כי השינויים שתיארתי לעיל הם מחלה, ולכן לא הפנתה אותו לטיפול נפשי.

לאור האמור, מסקנתי היא שמחלת הנפש של xxx נגרמה ע”י האירוע החריג והטראומטי”.

החלטה

רקע כללי

1. הערעור שלפנינו הוא ערעור על החלטת קצינת התגמולים (גב’ כהן אתי) מיום 31.5.2012 בה קבעה, בין היתר, כדלהלן: “לאחר עיון בתביעתך ובהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 20.5.2012 לפיה הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מצבך הנפשי ובין תנאי שירותך בגיבוש, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק”.
2. להלן פרטים אודות המערער:
   • המערער יליד שנת 1986;
   • לפני הגיוס הוא הוזמן לגיבושון שהתחיל ביום 25.8.04;
   • בעקבות הגיבושון נגרם למערער שטף דם פנימי עם חבלה בלבלב, הוא עבר ניתוח ובעקבות הניתוח נשארה לו צלקת גדולה ומכוערת.
   • הוא היה מאושפז בבית חולים מיום 26.8.04 ועד 2.9.04 [ראו מסמך 327 בתיק הרפואי];
   • גיוסו של המערער נדחה מספר פעמים ובסוף ספטמבר 2005 הוא קיבל הודעה לפיה לא יגוייס לצה”ל;
   • המערער הוכר כנכה בעקבות הפגיעה הפיזית אף כי האירוע הפיזי קרה לפני שהמערער גוייס זו].
3. בהודעת הערעור המקורית שהגישה ב”כ המערער נטען בסעיף 7 שביום 25.8.04 השתתף המערער בגיבושון צנחנים. עם תחילת הגיבושון המערער ביקש לדחות אותו ליום אחר, כי לא ישן לילה לפני כן , אך בקשתו סורבה. המאמץ הפיזי היה קשה ובמהלכו הגיע המערער למצב של התייבשות ומיוגלובינוריה ולהתמוטטות. לטענת המערער, הוא ביקש להפסיק את הגיבושון אך נדרש ע”י המפקדים להמשיך. נטען שנגרם למערער שטף דם פנימי עם חבלה בלבלב, הוא עבר ניתוח ובעקבות הניתוח נשארה לו צלקת גדולה ומכוערת. בסעיף 5 להודעת הערעור נטען ש”הטראומה הפיזית גרמה לטראומה נפשית ופוסט טראומה שגרמה למחלת נפש”. בנוסף נטען בסע’ 6 להודעת הערעור ש”הודעת שלטונות צה”ל כי אינם מוכנים לגייסו גרמה להתפרצות פסיכוטית של מחלתו”.
4. המשיב קבע בהחלטה מיום 24.2.09 ש”המחלה הנפשית אינה קשורה לנכות המוכרת עפ”י תקנה 9″. בהודעה שמסר ב”כ המערער הוא ביקש לתקן את הודעת הערעור וטען שהמשיב טעה בסברו שתביעת המערער היא בגין פגימה מוסבת. טענתו היא שמדובר בשתי פגימות נפרדות ששתיהן נגרמו ע”י השירות. הוא חזר והבהיר ש”טענת המערער היא שמחלת הנפש נגרמה ע”י השירות, עקב הטראומה של המאמץ הפיזי בשירות”.
5. מונחות לפנינו חוות דעת רפואיות כדלהלן: מטעם המערער-חוו”ד של ד”ר משה סטולר מיום 7.10.12;ומטעם המשיב-שתי חוו”ד של ד”ר עמיעז רויטל: הראשונה מיום 20.5.2012 שאושרה ע”י פרופ’ יצחק שקד ביום 31.5.12 ועל בסיסה נדחה ערעור המערער, והשנייה מיום 30.1.13 ובה תגובה לחוות דעתו של המומחה מטעם המערער.להלן, כמה ציטוטים מחוות הדעת הנ”ל (לרבות משתי חוות דעת של פרופ’ עמיחי לוי):   בחוות הדעת (מטעם המשיב) של ד”ר עמיעז רויטל מיום 20.5.12 נכתב, בין היתר כדלהלן:  “…..אני מסכימה שלגורמי יכולה להיות השפעה על מהלכה של מחלה נפשית, אולם במקרה הנדון הסטרס שממנו סבל ….אירע כשנה לפני הופעת מחלת הסכיזופרניה. במאמרים הדנים על סטרס כגורמים המשפיעים על פריצת מחלת נפש מדובר על סטרס בשבועות הקודמים לפריצת ההתקף ולא כשנה לאחר מכן במקרה זה…… בשנים האחרונות הגישה אל מחלת הסכיזופרניה הינה כאל מחלה גנטית, אימונולוגית וכו’ . …לדעתי מחלת הסכיזופרניה הינה מחלה ‘קונסטיטוציונלית’ הפורצת בעטיה ללא קשר לסטרס. אם באמת היה קשר בין הסטרס למחלה כפי שטוען ד”ר עמי לוי, אזי הייתה פורצת המחלה בסמוך לפציעה. מאחר ולא פרצה בסמיכות לא ניתצן לראות קשר של גרימה…לסיכום, אין קשר בין התנאים הפיזיים בגיבוש ופציעת הבטן במהלך גיבושון בו השתתף לבין מצבו הנפשי היום”.   בחוות הדעת מיום 7.10.12 של ד”ר משה סטולר מטעם המערער נכתב, בין היתר, כדלהלן:  “…מבדיקת העובדות עולה כי….חלה בסכיזופרניה תוך ימים ספורים מפציעתו ומחלת הסכיזופרניה החלה אצלו בצורת פרודרומה …תוך שבועות ספורים נוספים מהפציעה החלה אצל…התנהגות פסיכוטית ברורה…לרבות איבוד בוחן מציאות, מחשבות שווא ומאפיינים נוספים של מחלת הסכיזופרניה. מהלך המחלה הלך והחמיר במהלך החודשים הבאים עד שפרצה פסיכוזה סוערת ובולטת כעבור כשנה….אין חולק שבמהלך אותו גיבוש עבר…טראומה גופנית ונפשית קשה מאד, לרבות פציעת בטן עם פגיעה קשה בלבלב עד כדי סכנת חיים, ניתוח בטן גדול, ואשפוז בטיפול נמרץ…כבר במהלך אותו אשפוז מייד לאחר הפציעה החל שינוי באישיותו של…במסגרת מה שמוגדר כפרודרומה של מחלת הסכיזופרניה. …לציין שבהגדרה הרפואית הפרודרומה מוגדרת כחלק ממחלת הסכיזופרניה……החל בכתיבה אינסופית אשר מעידה על מצב פסיכוטי אשר התבטא בהפרעה קשה במהלך החשיבה עם רפיון אסוציאטיבי קשה ועירוב נושאים של פילוסופיה, דת, אהבה, זנות ונושאים נוספים ללא הקשר הגיוני ובכתב יד משתנה. תוך שבועות ספורים מהפציעה הופיעה התנהגות פסיכוטית נוספת לרבות הבאת חוסר בית לגור …התגלגלות על הרצפה והשולחנות במהלך השתלמות במכירות במעריב עד לפיטוריו. …בהתאם לסמיכות הזמנים של ימים ושבועות ספורים בין הפציעה הגופנית של…בגיבוש לבין פריצת הסכיזופרניה, הרי שניתן לקבוע בבירור שאותו גיבוש שימש גורם מכריע לפריצת הסכיזופרניה. …הוא חלה בסכיזופרניה בסמוך לניתוח, אולם באותו שלב משפחתו לא הבינה כי השינויים שתיארתי לעיל הם מחלה, ולכן לא הפנתה אותו לטיפול נפשי…לאור האמור מסקנתי היא שמחלת הנפש של…נגרמה ע”י האירוע החריג והטראומטי”.
6. למעשה בקווים כלליים חוות הדעת של ד”ר סטולר דומה במסקנותיה לחוות דעתו של פרופ’ עמיחי לוי, מיום 11.1.07 אשר אף עמדה לפני הוועדה הרפואית ביחד עם חוות דעתה של ד”ר עמיעז רויטל [מיום 20.5.12], המומחית מטעם המשיב. פרופ’ עמיחי לוי, לא נחקר על חוות דעתו אך למען שלמות הכתובים נצטט ממנה ומחוות דעתו המשלימה כמה קביעות: “…..במקרה שלפנינו מר…אכן חווה חוויה קיצונית, חוויה של כמעט מוות; ואמנם חוויות שכאלו עלולות לגרום לתסמונות פוסט טראומטיות, וזה אכן אשר אירע בתחילה אצל מר….אכן, התפתחות סכיזופרניה בשירות ובשל השירות איננה מחייבת לחצים כה עזים התואמים לפריצת/להתפתחות פוסט טראומה, דהיינו מספיקים לחצים חלשים מכך;ואילו במקרה שלפנינו, אכן היו לחצים מאד משמעותיים, ואכן התפתחה פוסט טראומה…סיכומו של עניין, וכדי להסיר ספק, קיים להערכתי המקצועית, קשר סיבתי מסוג של ‘גרימה’ בין לחצי הגיבושון (על תוצאותיהם;על השלכותיהם, ועל משעותיהם), לבין התפתחות התסמונת הפוסט טראומטית; ובהמשך (מתוך ציפיות,תקוות/אכזבות לשירות הצבאי) להתפתחות הפסיכוזה הראשונה של מחלת הסכיזופרניה, מחלה שלמרבה הצער מר…סובל ממנה ועד וגם היום”. למען שלמות הכתובים יצויין שפרופ’ עמיחי לוי כתב חוו”ד משלימה באשר למערער ביום 23.3.09 ובה הוא חזר על מסקנותיו בחוות הדעת הראשונה . בסעיף 35 לחוות דעתו כתב כך: “….לחצי הגיבושון [על תוצאותיהם, על השלכותיהם; ועל משמעויותיהם] הם שגרמו להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית אצל מר….כאשר לפי דיווחו של הפסיכולוג ד”ר לוריא סימפטולוגיה-פסיכוטית ארעה/התפתחה כבר תוך סדרת הפגישות השנייה שלו עם מר….וזאת בקשר עז עם תקוותיו/חששותיו/אכזבותיו של מר…מהשרות הצבאי [עם הדחיות החוזרות שאירעו בפועל].”. בסעיפים 42-40 לחוות דעתו כתב “…ישנו קשר טמפוראלי (קשר זמני) בין הפוסט טראומה לבין הפסיכוזה הראשונה (ולסיכזופרניה) שכן הפסיכוזה הראשונה פרצה זמן לא רב מעת שהתהוותה הפוסט טראומה. בנוסף, ישנו קשר תכני/מהותי בין שתי התסמונות, שכן הן הפוסט טראומה והן הסכיזופרניה מרכזן הינו החולשה/הפגיעות הגופנית”.  בחוות דעת מגיבה של ד”ר עמיעז רויטל מיום 30.1.13 נכתב, בין היתר כדלהלן: “….איננו מסכימה כי המחלה החלה ימים ספורים מפציעתו, לדעתי מחלתו, או בעיות נפשיות, התנהגות מוזרה, מצב רוח ירוד, הפרעות נוירולוגיות רבות או הפרעות נפשיות אחרות המוכרות גם בשם פרודרום, החלו עוד בהיותו נער והתאפיינה בהתנהגות לא נורמטיבית. ….”הפציעה לא גרמה למחלה כיוון שההחמרה המשמעותית בתהליך המחלה ארעה רק כשנה לאחר הפציעה…אני מסכימה כי סכיזופרניה נובעת משילוב של נטייה גנטית וסביבתית אולם חולקת על ד”ר סטולר על הגדרת הסביבה. כאשר אנו אומרים בהקשר זב ‘סיבה’ אנו מתכוונים לסביבה התוך רחמית וההתפתחותית בשנים הראשונות לחיים ולא לסביבה בזמן פריצת המחלה. התיאוריה המקובלת היום להופעת סכיזופרניה הינה התיאוריה הנוירו-התפתחותית. תיאוריה זו טוענת כי אירועים מוחיים רגילים הקורים בזמן התפתחות נורמאלית כגון התבגרות המוח ו’קצירה’ של נוירונים וקישורים עודפים גורמת לפריצתה….מאחר וקיים כשל מוחי הטמון בגנים, מחלת הסכיזופרניה הינה בחזקת פצצה מתקתקת שעלולה לפרוץ בכל רגע ולכן הקשר בין מועד הפריצה לבין אירועים חיצוניים הינו מקרי בלבד. טבעה של מחלה זו שהיא פורצת יום אחד וגיל פריצת המחלה הינו בעשורים השני והשלישי לחיים. לאור האמור אני דוחה את הקשר בין פציעתו לבין מחלת הסכיזופרניה….לסיכום- אין קשר בין פציעת הבטן במהלך גיבושון בו השתתף לבין מצבו הנפשי מאז ועד היום”.  דיון
7. השאלה המתעוררת בערעור זה היא האם יש קשר סיבתי בין הפציעה הקשה שאירעה למערער במהלך הגיבושון לבין מחלת הסכיזופרניה שבה לקה המערער? לאחר עיון כולל בחוות דעת המומחים הנ”ל ובעדויותיהם של ד”ר סטולר וד”ר עמיעז בפני הוועדה ולאחר עיון בתיקו הרפואי של המערער, לרבות תצהירו של המערער וחקירתו בפני הוועדה ולרבות תצהיריהם של אחרים [מר ע.ג., אביו של המערער, מר א.א., חברו של המערער גב’ א.ג., בת זוגו של אביו של המערער, מר י.ש., חבר קרוב של המערער, מר ג.ס., עיתונאי ומכר של משפחת המערער, ומי שהכיר את המערער מאז ילדותו, ואיתמר תילא-כהן מי שהשתתף בגיבושון], וחקירתם של רוב המצהירים בפני הוועדה החלטנו לאמץ את מסקנותיה של ד”ר משה סטולר המומחה מטעם המערער; דהיינו מסקנתנו היא שהמערער לקה במחלת הנפש שממנה הוא סובל כיום בעקבות הפציעה שנפצע במהלך הגיבושון לקראת השירות בצנחנים. משמעות המסקנה היא שהננו מקבלים את הערעור. להלן, נימוקינו למסקנה זו.
8. כפי שצויין לעיל, המערער בעת הגיבושון לא היה חייל . הפעילות שביצע הייתה לפני הגיוס לצה”ל. לפי הוראת משהב”ט 48.14 מיום 29.10.12 שכותרתה “הקניית זכויות שיקום לפנים משורת הדין לאזרחים המופעלים ע”י צה”ל לפני גיוסם”. ב”כ המשיב טען שמאחר והמערער סובל מ”מחלה” ולא מ”חבלה” הרי שסעיף 48.14 לא חל עליו וגם חוק הנכים [תגמולים ושיקום], תשי”ט-1959 [להלן- חוק הנכים] לא חל עליו ולכן יש לדחות את הערעור על הסף. איננו מקבלים טענה זו. המילה “חבלה” לא הוגדרה בחוק הנכים אך ניתן למצוא הגדרה למילה זו בחוק העונשין, התשל”ז-1977 ושם הוגדרה מילה זו כך: ” ‘ חבלה’ – מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים”; ו”חבלה חמורה” הוגדרה כך : ” חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו”. אין ספק בכך ש”חבלה” כוללת בחובה גם מחלה נפשית שגורמת ליקוי גופני. לכן, מי שנפגע פגיעה פיזית במהלך שירותו מאירוע שניתן לקבוע שגרם למחלה הנפשית, נכנס, לדעתנו, לגדר הוראת משהב”ט 48.14 הנ”ל; ומרגע שנקבע שהמערער לקה בנפשו כתוצאה מפציעתו, וכך אנו סבורים, הוא יהיה בבחינת “נכה” כמשמעותו בחוק הנכים, המגדיר “נכות” כ”איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה… “. לכן, איננו נזקקים לטענות ב”כ המערער בעמ’ 1-3 לסיכומי התשובה שהגישה.
9. אנו דוחים את סברת ד”ר עמיעז שלפני פציעתו סבל המערער ממחלת נפש. למערער נקבע פרופיל 97 . ד”ר סטולר ציין בחוות דעתו בהסתמך על אנמנזה ותיעוד שראה ש”מדובר בנער מצטיין בספורט ובלימודים וללא כל סימן למחלה נפשית”. אין לראות בהפרעת ההתנהגות הקלה שהייתה למערער בתקופת לימודיו כמחלת נפש. הוא סיים לימודיו עם תעודת בגרות מצויינת. אנו קובעים שמהחומר שהוצג לנו לרבות מעדי המערער , שעד לגיבוש היה המערער בריא בנפשו. ד”ר עמיעז הודתה שהמערער לא היה בטיפול פסיכיאטרי לפני הפציעה [ראו פרוט’ עמ’ 15 ש’5-6]. ד”ר עמיעז נחקרה באשר לשאלה על יסוד מה קבעה שהמערער עסק במיסטיקה לפני הפציעה והודתה ש”יכול להיות שאני טועה” [ראו פרוט’ עמ’ 15 ש’ 23].
10. לפי פסיקת ביהמ”ש העליון “במקרה מתאים, כאשר מוכח קיומו של דחק חריג וקיימת סמיכות זמנים של ממש בין מצב הדחק בשירות לבין התפרצות המחלה, ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי במקרה הקונקרטי, גם בהעדרה של אסכולה.” [ראו ע”א (ת”א) 2557/03 לופו נ’ קצין התגמולים (לא פורסם, 25.1.2006)] באותו כיוון ב-רע”א 6270/98 פוטשניק ז”ל נ’ קצין תגמולים נקבע לעניין הדחק כי “יש להוכיח שמדובר באירוע שאינו טריוויאלי, שולי או שגרתי, אלא אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. קשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי אינו מספיק. נדרש אירוע שיש בו “ממשות”. באותו כיוון נפסק בדנ”א 5343/00 קת”ג נ’ אביאן, פ”ד נו(5) 732 ע”י כב’ השופט השופט מ. חשין, ז”ל, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, שנדרש, כי לא יהא מדובר באופן טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא “אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא” ושאין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות אלא נדרש אירוע שיש בו “ממשות” “. בתצהירו תיאר המערער בסעיפים 3-8 אימונים קשים ביותר. אבשלום אלטרץ, חברו של המערער, הצהיר והעיד שבטרם הפציעה המערער היה מקובל וחברותי ויצר קשר בלתי אמצעי עם אנשים. אך כשיצא מבי”ח מופיע אצל מר אלטרץ התיאור הבא” “הוא השתנה מאד. הוא לא נפגש כמעט עם חברים, בניגוד לעבר. גם הצורה שבה התנהג עם אנשים הייתה שונה. הוא נעשה מוזר ולא נורמטיבי…הוא היה מתחיל לדבר פתאום, בלי קשר למה שדברנו, מחשבות שעלו בדעתו, מחשבות שקשורות למיסטיקה דתית וקבלה…היו לו דיבורים מוזרים שלא הבנתי כמו ‘כל האנשים הם שבלולים’ היה ברור שהוא אבוד בתוך המוח של עצמו….”[ראו סעיפים 4-8 לתצהירו דל מר אלטרץ]. באותו כיוון הצהירו גם איה גזית,יאיר שגב וגור סולומון. אין ספק בכך שהפציעה התוך ביטנית שקרתה למערער בעת הגיבושון היתה “אירוע שיש בו ממשות”. המערער היה בסכנת חיים, היה מדובר בטראומה ביטנית, פנקראטיטיס טראומטית, ובוצעה לפרוסקופיה ולפרוטומיה.
11. אנו סבורים שיש לייחס משקל רב לתרשומת של ד”ר לוריא שטיפל במערער וכתב “תהליך ההתמודדות עם הפציעה הוא מורכב, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית…אני ממליץ ל…להיות במעקב אחר תהליך ההתמודדות הנפשי שלו”.תחילת הביקורים אצל ד”ר לוריא היו כבר ב-13.9.04 היינו כחודש אחרי הניתוח שעבר המערער ב-26.8.04 וכשבועיים אחרי שהמערער השתחרר מבי”ח. אפשר גם ללמוד על מצבו הנפשי הקשה של המערער ממכתביו מתרשומותיו ומהאי מיילים ששלח. אין ספק בכך שהמערער לקה בפוסט טראומה אחרי הפציעה. הרי הפציעה לא הייתה פציעה של מה בכך. פרופ’ עמיחי לוי כתב בעניין זה: “במקרה שלפנינו מר…אכן חווה חוויה קיצונית, חוויה של כמעט מוות; ואמנם חוויות שכאלו עלולות לגרום לתסמונות פוסט טראומטיות, וזה אכן אשר אירע בתחילה אצל מר….אכן, התפתחות סכיזופרניה בשירות ובשל השירות איננה מחייבת לחצים כה עזים התואמים לפריצת/להתפתחות פוסט טראומה, דהיינו מספיקים לחצים חלשים מכך;ואילו במקרה שלפנינו, אכן היו לחצים מאד משמעותיים, ואכן התפתחה פוסט טראומה…”.
12. מה שברור ממכלול הראיות שלפנינו הוא שהמערער נפגע במהלך הגיבושון הן בפגיעה פיזית והן בפגיעה נפשית. עם הפציעה התוך בטנית והניתוח הקשה שעבר המערער נגרמה למערער פוסט טראומה נפשית שבמבט שלאחר מעשה ניתן לראות בה פרודרומה שהייתה חלק ממחלת הסכיזופרניה שממנה החל המערער לסבול כשנה לאחר מכן; ברוח דומה כתב פרופ’ עמיחי לוי ש”…ישנו קשר טמפוראלי (קשר זמני) בין הפוסט טראומה לבין הפסיכוזה הראשונה (ולסיכזופרניה) שכן הפסיכוזה הראשונה פרצה זמן לא רב מעת שהתהוותה הפוסט טראומה. בנוסף, ישנו קשר תכני/מהותי בין שתי התסמונות, שכן הן הפוסט טראומה והן הסכיזופרניה מרכזן הינו החולשה/הפגיעות הגופנית”.
13. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור וקובעים שמחלתו הנפשית של המערער נגרמה תוך כדי ועקב השירות. הננו מחייבים את המשיב בהוצאות המערער בסך 7,500 ₪ . חברי הוועדה חתמו על עותק נפרד של ההחלטה.על המזכירות לשלוח עותק מההחלטה אל ב”כ הצדדים.

יואל צור, שופט בדימ’ פרופ’ צבי שטרן עו”ד אברהם לנמן, יו”ר חבר חבר

ניתנה היום, כ”ח כסלו תשע”ז, 28 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.