השופטת רקפת מוהר סגל מפעילה את דוקטרינת הבטלות היחסית – חובת שימוע רטרואקטיבית ת”פ 24279-04-15 מדינת ישראל נ’ טארק אעלימי

מדובר בערבי שנתפס עם נשק, וזו עבירה בטחונית, ואין הנאשם זכאי למידת הרחמים. סנגורו טוען כי יש לבטל את כתב האישום בגלל שהפרקליטות לא הזמינה אותו לשימוע. זהו מחדל המצדיק ביטול כתב האישום. לאזרח יש הרי זכות להופיע בפני הפרקליטות ולשכנע אותם שאינו אשם, או שחלה טעות, או להעלות כל טענת הגנה אחרת. כל המיוחסים שעומדים לדין מקבלים שימוע. כשמדובר באזרחים מהשורה, הפרקליטות מצפצפת.

כמו שמצופה מהפרקליטות, אלה משקרים ללא הכרה ששלחו מכתב, שהעו”ד לא התקשר, שהמכתב הלך לאיבוד, ועוד כל מיני שקרים הטיפוסיים לפרקליטות, להאשים את הנאשם, ולא לקחת אחריות על המחדל.

במדינה נורמלית יש כללים: האזרח לא קיבל את הזכות שמגיעה לו? כתב האישום צריך להיות מבוטל. אבל במדינת ישראל השופטים תמיד יודעים איך לדפוק את האזרח. לקומבינה הזו קוראים “בטלות יחסית”. פירושו של דבר שבמקום לבטל את כתב האישום, אומרים שהבטלות היא “יחסית”, כלומר יש בטלות אבל התוצאה הסופית היא שאין בטלות. ועם הקומבינות הללו האזרחים צריכים להתמודד. בטלות שהיא לא בטלות, רק בגלל שממציאים מונח חדש “בטלות יחסית”.

איך הציבור צריך להאמין לשופטים, אם לכל דבר יש להם קומבינה עוקפת חוק, שמאפשרת להם להכשיר שרצים? למה שופטי ישראל לא הבינו עד היום שאם הם ימשיכו להכשיר את מחדלי הפרקליטות, הפרקליטות לא תלמד לקח, והפרקליטות תמשיך לצפצף על זכויות האזרחים?

רקפת מוהר סגל לא משתנה. היא עצמה הייתה פרקליטה בשירות המדינה, והיא עצמה עשתה את כל התעלולים הידועים: הפללות שווא, שקרים, הסתרת חומרי חקירה, העלמת ראיות, בידוי ראיות, ניפוח מקרים מעבר לכל פרופורציה וכו’.