השופטת מרים קסלסי דחתה תביעה להרמת מסך שהגיש עו”ד אייל אבידן שזכה בתביעת לשון הרע כי לא שילם דמי מנוי בבריכה ת”א 38616-05-14 עו”ד אייל אבידן נ’ שמעון ועדנה אייל ואח’

מבוא

הליכים משפטיים קודמים

1. התובע נפגע מלשון הרע שהוצא כלפיו על ידי מנהל ועובד חב’ קאנטרי עדן בע”מ בשם יואב נתן בשני אירועים שונים: האחד בחדר הכושר עת כינה אותו גנב ומתאמן על חשבונם והשני עת נתלה שלט עם שמו שעליו להסדיר התשלום, אחרת לא ייכנס לחדר הכושר, וכל זאת שעה שהוכח כי לא היה חייב ושילם עבור המנוי עוד קודם לכן. בעקבות התביעה זכה התובע בפסק דין על מלוא סכום תביעתו – 150,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק, בתוספת 30,000 ₪ הוצאות משפט. (ת.א. 20377-01-11 מיום 11.2.14 שניתן ע”י כב’ השופטת מלכה אביב).
2. הנתבע 1 ואשתו נתבעת 2 עוסקים בענף השחיה (בריכה טיפולית, לימוד שחיה ניהול בריכת שחיה) מזה שנים רבות. נתבעת 2 מחזיקה ב-100% ממניות נתבעת 3, ונתבעת 3 מחזיקה ב-100% ממניות נתבעת מס’ 4. אין מחלוקת כי הרוח החיה והמנהל בפועל של שתי החברות הללו הוא נתבע 1 שמעון איל, אשר אינו מחזיק במניות של איזו מן החברות, אך הוא ואשתו רשומים כדירקטורים בחב’ א.ט.ל. עדן.
3. חב’ א.ט.ל. עדן ניגשה ב-14/6/09 למכרז להפעלת בריכה ציבורית וחדר כושר בישוב גבעת זאב. בהיותה המציעה היחידה זכתה במכרז. חב’ קאנטרי עדן הוקמה ביום 28/6/099 והיא זו שהעסיקה עובדים ותפעלה את המקום. עוולות לשון הרע התרחשו בחדר הכושר, שבועות ספורים לאחר קבלת החזקה במקום ותחילת הפעלתו.
4. במהלך החודשים הראשונים הסתבר כי ישנם ליקויים משמעותיים בבריכה: איטום לקוי, מערכת הסקה שלא עבדה, חוסר במנוע בחדר מכונות ועוד ליקויים, אשר חב’ קאנטרי נשאה בהוצאות, לצורך הפעלה מידית של הבריכה בחודשי הקיץ. בחודשים ספטמבר-דצמבר 2010 הבריכה נסגרה לצורך תיקון התשתיות, מחלוקות עם המועצה וסירובה לשאת בהוצאות הביאו להגשת תביעות שנמחקו מחוסר סמכות עניינית. המועצה שכבר ידעה על כוונת הזוכה להגיש תביעה נגדה, הגישה תביעה בגין הפרת חוזה נגד חב’ א.ט.ל. וזו נדונה בפני כב’ הש’ ענת זינגר ונדחתה על ידה, תוך פסיקת הוצאות לחובת המועצה בסך 30,000 ₪ (ת.א. 24894-08-11 מיום 28/4/14). תביעת חב’ א.ט.ל. נגד המועצה נדונה בנפרד בפני כב’ הש’ כרמי מוסק והתקבלה. נקבע כי המועצה הטעתה את הזוכה בעת ניהול מו”מ, לא גילתה גילוי נאות אודות מצב הבריכה, העלימה מעיני הזוכה “ליקויים יסודיים וחמורים, שהיו ליקויים נסתרים, עליהם ידעה”, לפיכך זכאית חב’ א.ט.ל. לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה וכפי שהוכחו על ידה. בסופו של יום הכיר כב’ הש’ מוסק בחלק קטן מהנזקים שנתבעו בטענה כי לא הוכחו, ופסק לזכותה סך של 400,000 ₪ והוצאות משפט בסך 75,000 ₪.(ת.א. 27856-11-12 מיום 3/12/13).
5. את סכום הפיצוי שזכתה בו החברה, שילמה המועצה לב”כ חב’ א.ט.ל. לא לפני שניכתה חוב ארנונה בסך 200,000 ₪, בא כוח חב’ א.ט.ל ניכה אף הוא מהסכום את שכר טרחתו. לטענת הנתבע היתרה בסך 100,000 ₪ לערך הופקדה בחשבון הבנק של חב’ קאנטרי עדן שהיה ביתרת חובה, כשאת ההפרש הוא ואשתו שהיו ערבים פרסו לתשלומים.
6. שתי החברות הפסיקו פעילותן. על פי הדוחות הכספיים (ת/2 ות/3), חב’ א.ט.ל. עדן העבירה מלוא פעילותה לחב’ הבת (ביאור 2 בדו”ח) כבר ב-20111, ואילו הפעילות של חב’ קאנטרי עדן הופסקה באופן מוחלט לפי הדו”ח, ביום 31/12/13 .
7. פסק הדין לזכות התובע בגין לשון הרע ניתן אחרי שהחברות הפסיקו פעילותן, אחרי פסק הדין של כב’ הש’ מוסק ולפני הזכיה בהוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בפסק הדין של כב’ הש’ ענת זינגר.התביעה הנוכחית
8. התובע פתח תיק הוצל”פ נגד נתבעת 4, משלא הצליח להיפרע מממנה, הוגשה התביעה שלפני.מטרת התביעה להחיל סכום פסק הדין, שעומד על כ-262,000 ₪ (במועד הגשת כתב תביעה מתוקן), על חב’ א.ט.ל עדן שהנכס היחיד שנותר לה הוא אותם 30,000 ₪ הוצאות משפט, (בעקבות עיקול זמני הופקדו בקופת ביהמ”ש), וכן מבקש הוא לחייב נתבעים 1 ו-2 באופן אישי בסכום חובה של חב’ קאנטרי עדן ולאשר עיקולים זמניים שהושתו על נכסיהם הפרטיים.
9. התובע מבקש לחייב הנתבעים בדרכים המשפטיות הבאות:
   • הרמת מסך בין חב’ האם א.ט.ל עדן לחב’ הבת קאנטרי עדן.
   • הרמת מסך נוספת בין בעלת המניות והדירקטורית נתבעת 2 לבין חב’ א.ט.ל וחב’ קאנטרי עדן
   • חיובו של נתבע מס’ 1 כנושא משרה, אף שאינו בעל מניות.חיוב הנתבעים 1-2 באופן אישי מושתת על סעיף 6 לחוק החברות: הונאה וקיפוח נושה של החברה ונטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה (מימון דק).הראיות
10. מטעם התובע העידו התובע וסרגיי ריבין – מדריך חדר כושר ומציל שעבד בקיץ 2010 בחב’ קאנטרי עדן, כמו כן הוגש תצהירו של עלאא אבו חמוד שעל אף שלא הגיע להעיד, הוסכם כי תצהירו לא יוצא מתיק ביהמ”ש (פרו’ עמ’ 10), הנתבעים ראו בתצהירו תמיכה לטענותיהם בדבר מעילת כספים משמעותית שבוצעה על ידי אותו מעוול בלשון הרע נתן יואב. בנוסף הוצגו מסמכים וכתבי טענות מההליכים המשפטיים בין התובע לנתבעת 4 ובין נתבעת 3 למועצה, וכן דוחות כספיים של שתי החברות שנמסרו לתובע במסגרת גילוי מסמכים.
11. התובע הסכים כי אין לו ידיעה אישית אודות ההתנהלות הכספית של החברות ומנהליה, טענותיו נסמכות על המסמכים שצרף ולכן חקירתו היתה קצרה.לטענתו להקמת חברת קאנטרי עדן לא היה שום רציונל עסקי, הנתבעים “עבדו בשחור”, הכניסו כסף לכיס ומבקשים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. (ס’ 62 לסיכומי התובע בכתב). בסיכומים בע”פ הוסיף התובע וטען כי “נתן יואב לא גנב אלא היה שותף של הנתבעים” ו”הרבה יותר סביר להניח ששמעון ידע היטב שהכספים שהחרדים נותנים במזומן נכנסים לכיס של נתן וזה נעשה בידיעתו ובהסכמתו ולאחר מכן היתה חלוקה ביניהם שייתכן שגם עליה הם רבו אך היתה חלוקה של כספים שנכנסו בשחור במקום לקופת קנטרי עדן”. עוד טען שאם סכום הפיצויים שתבעה א.ט.ל עדן היו נכנסים לקופת קאנטרי עדן היה נותר כסף לפרוע את פסק הדין ולו בחלקו. (פרו’ עמ’ 28).
12. סרגיי ריבין, הצהיר והעיד כי נתן יואב גבה אישית את דמי הכניסה ממאות הלקוחות החרדים שהגיעו באוטובוסים ואשר שילמו במזומן, דמי הכניסה הוכנסו לכיסו של נתן ולא לקופה, כל העובדים ידעו על כך, הוא לא סיפר לנתבע 1 כי היה בטוח שהוא יודע על כך. נטען כנגד סרגיי כי יש לו “חשבון פתוח” נגד הנתבעים, בשל עזיבתו את מקום העבודה, הוא אף הגיע כעד גם בתביעת לשון הרע שהגיש התובע. אציין כבר עתה כי התרשמתי מאמינות עדותו, וממילא היא עולה בקנה אחד גם עם מרבית הדברים שטען הנתבע נגד נתן יואב, למעט הטענה כי הנתבע ידע על מעלליו של נתן יואב בזמן אמת.
13. מטעם הנתבעים העידו: נתבע 1, אחותו ועובד בשם עבד אלהאדי מנצור. הנתבע הסביר מדוע הוקמה חב’ קאנטרי עדן. בתחילה הוקמה רק חב’ א.ט.ל. עדן (ב-2001 לפי תדפיס רשם החברות, נספח א”1 לתצהיר התובע). חב’ א.ט.ל. ניגשה למכרז המועצה וזכתה בו. היות שתחת החברה נוהלה פעילות הבריכה הטיפולית בישוב נופך, קיבל הנתבע עצה להפריד הפעילות ולהקים את חב’ קאנטרי עדן. הניסיון להחליף את שם החברה הזוכה לא צלח מול היועמ”ש של המועצה.
14. עם תחילת הפעלת הבריכה הסתבר כי המועצה הטעתה אותם בנוגע למצב התחזוקה האמיתי של הבריכה, דבר שחייב השקעות גבוהות בהרבה מהמתוכנן וגרם להפסדים ולהגשת תביעה נגד המועצה.הנתבע העיד כי נפל קורבן למרמה מצד נתן יואב, בעל עבר פלילי, המקורב לראש המועצה וסגנו, אשר את שירותיו בתחילה כמנהל תחזוקה אולץ לשכור, ולאחר שהיו עימותים בינו לבין מנהל הבריכה מטעמו – חברו רוני כהן, ומשלא ניתן היה לפטרו, רוני עזב ונתן הפך למנהל הבריכה. (ס’ 13 לתצהיר, פרו’ עמ’ 18, 20).נתן יואב לא רשם המזומנים שהתקבלו במזנון שבשטח הבריכה ולא הפקידם בקופה הרושמת שממוקמת בכניסה לבריכה, אלא חלק קטן, כך חשד הנתבע. היות שזה היה “כסף קטן”, העלים עין (פרו’ עמ’ 23 ש’ 4-5), מה גם שנמנע ממנו לפטרו.נקודת השבר היתה בפסח 2012, כשנתן היה בחו”ל, הבריכה היתה אמורה להיות סגורה, אך בלחץ הקהל נפתחה, או אז הגיעה קבוצת חרדים גדולה באוטובוסים עם כרטיסים. התברר כי נתן מכר מראש כרטיסים לחרדים באמצעות הרב שלהם, בהנחה משמעותית, הכספים שולמו לנתן במזומן ולא הופקדו בקופת קאנטרי עדן. כשנתן חזר התרחשה מריבה קולנית, נתן המשיך לעשות במקום כבשלו, ובמקביל לאיים על הנתבע, עד שבספט’ 2012 אזר אומץ הנתבע והתלונן במשטרה. נתן עזב את הבריכה, באותו הזמן כבר היו תלויות ועומדות שתי התביעות במחוזי. נתן המשיך באיומיו גם באמצעות אדם אחר, כשהוא רומז שיאונה רע לבתו של הנתבע, לפיכך באפריל 2014 פנה הנתבע לקבלת צו מניעת הטרדה מאיימת (נספח א’ לתצהירו).להערכת הנתבע שהתבססה לטענתו גם על הערכת רו”ח שלו, נתן יואב גנב כ-700,000 ₪. (פרו’ עמ’ 19 ש’ 3).בפסק הדין של כב’ הש’ ענת זינגר מופיע ציטוט מעדות נתבע 1 בפניה, באותו הנושא:”כשראש המועצה וסגן העיר שלו באים אליי עם אדם עבריין ואומר לי שאם הוא לא יעבוד איתי הם יעשו לי את הדבר הכי גרוע שאפשר ואם הוא יעבוד אתנו הם יעזרו לי. הכל היתה הונאה אחת שלימה…” ביהמ”ש כותב: דברים אלה … הדגישו אף יותר את העדר אותן עדויות ואת משמעות הבחירה שלא להביא הנ”ל לעדות” (ס’ 42 ו’ לפסק הדין).
15. לענין כספי הפיצויים, טען הנתבע כי מתוך הכספים שהתקבלו מהמועצה לאחר הזכיה בפסק הדין של כב’ הש’ מוסק, לאחר שקוזז חוב ארנונה ושכר טרחת עו”ד, נותרו 100,000 ₪ שהועברו מעוה”ד לחשבון קאנטרי עדן שהיה ביתרת חובה, ובנוסף שולמו על ידי הנתבעים 1 ו-2 באופן אישי חוב לרשויות המס (פרו’ עמ’ 23, ס’ 22 לתצהירו ונספח ב’).
16. נטען כי הקשיים הכלכליים של חב’ קאנטרי עדן החלו עוד ב-2011 ואילו זכייתו של התובע בפיצוי כה גבוה ביחס להצעת הפשרה בסך 10,000 ₪, היתה מפתיעה ומכל מקום פסק הדין ניתן ב-2014, כאשר חב’ קאנטרי עדן חדלה מפעילותה כשהנתבעים משלמים חובות למע”מ, לארנונה ולבנקים מכיסם, לכן לאחר ייעוץ משפטי ויתרו על הגשת ערעור על פסק הדין.
17. אחותו של נתבע 1, רויטל איל סיפרה כי עבדה בבריכה משנת 2011 כמצילה ומדריכת שחיה, בעת שהתקיימה שחיית נשים. אחיה הופתע עת סיפרה לו בפסח 2011 כשנתן יואב נסע לחו”ל, אודות קבוצת אברכים שנכנסו לבריכה עם כרטיסים שנתן מכר להם קודם לכן וקיבל תמורתם במזומן. חקירתה הנגדית לא פגעה במהימנות עדותה ודבריה.
18. עבד אלהאדי מנצור, אשר הועסק בניקיון ולעתים גם מכר במזנון, סיפר כי מעסיקו היה נתן יואב, נתבע 1 הגיע רק אחת לכמה ימים. עוד העיד כיצד ראה איך נתן יואב מכניס שטרות הכסף הגדולים שהתקבלו במכירה במזנון לכיסו, וכיצד היה עד למריבה הקולנית בין הנתבע לבין נתן יואב שבמהלכה אף הוזמנה משטרה למקום. העד מיקם את המריבה לתקופה שלאחר פסח 2012, כשחזר נתן יואב מחו”ל (פרו’ עמ’ 26). גם בעדות זו לא מצאתי כל מתום והיא עולה בקנה אחד עם טענות כל המעורבים אודות מעשי מרמה לכאורה שביצע נתן יואב.
19. בא כוח הנתבעים טען כי הקמת חב’ קאנטרי עדן היא פעולה לגיטימית ולא נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות וכי התובע לא הוכיח שום טענה מטענותיו, כאשר הנטל להוכיח מרמה במשפט אזרחי הוא כבד כמעט כמו במשפט פלילי.דיון והכרעההרמת מסך – הדין הנוהג
20. נקודת המוצא בדיני חברות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, וברגיל אין בעלי המניות חייבים בחובותיה. המטרה היא ניהול עסקים כדין ובתום לב. עם זאת, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מכלל זה, בדרך של הרמת מסך ההתאגדות, וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה. העילות המקובלות להרמת מסך הן : הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה; עירוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה; ריקון החברה מנכסיה, ועוד, הרשימה אמנם אינה סגורה, אך השימוש בכלי זה על ידי בית המשפט צריך להיעשות במשורה, ולא כבדרך שגרה, כאמור בסעיף 6 לחוק החברות, כפי שתוקן ב 2005 ובהלכה הפסוקה.וכך קובע סעיף 6 א’:”(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניןצודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193, ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד

    בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך

    נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד”.

21. רבות נכתב בפסיקה כיצד יעשה בית המשפט שימוש בסמכות שהוקנתה לו – בזהירות רבה ולצורך מניעת עוולות, ניצול לרעה, והפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד. (ראו למשל ע.א. 10582/02 ישראל בן אבו נ’ דלתות חמדיה בע”מ (פורסם בנבו); ע.א. 4606/90 מוברמן נ’ תל מד בע”מ פ”ד מו(5) 353; ע.א. 9916/02 בן מעש נ’ שולדר חברה לבניה בע”מ ואח'(תק-על 2004(1) 9388).
22. לא כל שימוש לרעה יצדיק הרמת מסך, והשאלה הינה תמיד שאלה שבמידתיות, שכן יש לבחון את מהות השימוש לרעה שנעשה, תוצאותיו, ונסיבותיו הספציפיות.בבש”א (תל אביב) 13857/01 שמואל רובננקו נ’ שיא החזקות (תק-מח 2001(5) 5984) נאמרו ע”י כב’ השופטת ורדה אלשייך הדברים הבאים:”מהותה של הרמת מסך במובנה הקלאסי הינה ביטול “קו החייץ” של האישיות המשפטית הנפרדת ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות, הינו צעד חריג הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר”.
23. לענין הרמת מסך בין חברות קשורות, כמו חברת אם וחברת בת -“הדיון בשאלה אם מן הראוי להרים מסך אם לאו, במקרה של חברות קשורות, יערך בשני שלבים: ראשית ידונו המבחנים לשם קביעה האם מדובר בחברות קשורות שניתן עקרונית להרים מסך ביניהן; שנית, אם תינתן תשובה חיובית לשלב הראשון, תידון התכלית שלשמה יש להרים את המסך….עצם הקרבה בין החברות לא די בה כדי להורות על הרמת המסך, אם כי עצם הקרבה משמשת גורם ממריץ להרמת המסך, ונשמרת עדיין הדרישה שהרמת המסך תעשה רק במקרים בהם נראה שהקרבה הכלכלית משמשת ליצירת הפרדה מלאכותית בין חובות ה”חברה” “וזכויותיה”, באופן שיש בו כדי לסכל באופן בלתי הוגן את יכולתם של נושי החברה להיפרע מנכסיה.”ה”פ (מחוזי נצ’) 1081/04  רחמים רחמים ובניו – שותפות רשומה נ’ ר. רחמים ובניו תשתיות בע”מ [נבו] (2.12.2004)בענין רובננקו (בש”א 13857/01) נאמר:”נכון וצודק במיוחד להרים מסך בין חברות קשורות כאשר מתקיימת הפרדה בין ‘היד החותמת’ לבין ‘היד המחזיקה בארנק’. כוונת הדברים הינה למצב בו מאופן התאגדות הקונצרן יוצא, כי המתקשרים עמו מוצאים עצמם, בסופו של יום, עומדים אל מול ישות משפטית ריקה מנכסים, כאשר הנכסים עצמם נמצאים בחברות קשורות אשר השימוש בעקרון הישות המשפטית הנפרדת, בפועל, נועד להרחיק אותם מהישג ידו של הנושה. אין צורך להכביר מילים על הסכנה שבמצב זה, ועל היכולת הכמעט ‘מפתה’ שהוא טומן בחובו להתנערות שלא כדין מחובות”.מהכלל אל הפרט
24. כאמור, בעלת המניות של חב’ הבת – קאנטרי עדן, היא חב’ האם – חב’ א.ט.ל. עדן. התובע מבקש להרים המסך ביניהן בטענה כי חב’ הבת משמשת “הזרוע הביצועית של חב’ האם”. התובע מצביע על הוצאות שהוצאו ע”י חב’ הבת והמעוגנות בקבלות, כאשר תביעה לפיצויים והפסדים הוגשה על ידי חב’ האם. לטענתו לא היה כל הגיון כלכלי להקים את חב’ קאנטרי עדן ולכן יש להתעלם ממנה, אולם הדוחות הכספיים והקבלות, כמו גם העדויות מלמדות כי מבין השתיים חב’ קאנטרי עדן היא החברה הפעילה ואילו חברת האם היא זו שחסרת כל פעילות עסקית, לפחות מ- 19/12/10 , עת הוקמה חברה שלישית בשם בריכת עדן-נופך בע”מ שדרכה מופעלת הבריכה הטיפולית במושב עדן. (תדפיס רשם החברות, נספח א’ 3 לתצהיר התובע).הסיבה היחידה להחזקת חב’ א.ט.ל עדן בע”מ היתה זכייתה במכרז המועצה וסירוב המועצה לראות בחב’ קאנטרי עדן כבעלת דין ודברים עמה. לענין הערבות שהופקדה כחלק מתנאי המכרז, התובע טוען כי חב’ הבת הפקידה הערבות כשהוא מפנה לצילום שיק (נספח ז’ לתצהירו), אולם מסעיף 27 לפסק הדין של כב’ הש’ ענת זינגר עולה כי בסופו של יום ניתנה ערבות בנקאית על ידי חב’ האם, לדרישת המועצה, מכל מקום היא ממילא לא מומשה כי המועצה הפסידה בתביעתה. אגב, ביהמ”ש המחוזי על שני הרכביו לא ראה כל פסול בהתנהלות באמצעות חב’ קאנטרי עדן (ס’ 42 א’ לפסק הדין של כב’ הש’ זינגר ועצם קבלת הפיצוי על סמך קבלות של חב’ קאנטרי עדן).
25. לו ההכנסה היתה מתקבלת אצל חברת האם וההוצאות וההתחייבויות היו מוצאות ע”י חברת הבת, או לו חב’ האם היתה מרוקנת את חב’ הבת מנכסיה, או אז היה מקום להחיל את האמור בפרשת רובננקו. במקרה שלפני לא הוכחה הפרדה בין “היד החותמת” לבין “היד המחזיקה בארנק”, שתיהן מצויות בחב’ קאנטרי עדן.הזכיה במכרז של חב’ א.ט.ל. לא הניבה לחב’ האם הכנסות מהמועצה. חב’ קאנטרי עדן בע”מ היא מקור עצמאי להכנסות ולהוצאות, ולא בכל פעם שהזוכה במכרז מקימה חברת בת שתפעיל או תנהל את הפרויקט בו זכתה יש לכך כוונות מרמה. בדרך כלל הפרדת פעילויות שונות והפיכתן למקור עצמאי של רווח והפסד כל אחת מביאה להתייעלות ותוצאות כספיות טובות יותר. ובכל הנוגע למכרז וזהות הזוכה ביחס למבצעת, המועצה היא היחידה שיכולה להיות מושפעת מהפרדת הפעילות והיא הבטיחה עצמה בערבות בנקאית של חב’ האם.סיכום ביניים
26. לסיכום, לא הוכח בפני כי הקמת חב’ קאנטרי עדן יסודה בתכנון של מעשה מרמה מצד מי מהנתבעים, החברה היתה פעילה והיוותה מקור עצמאי לרווח והפסד, ואלמלא הפרת חוזה מצד המועצה, יתכן והיתה סולבנטית עד היום, לפיכך, אני דוחה את תביעת התובע להרים מסך בין שתי החברות.(אגב, גם בה”פ (נצ’) 1081/04 רחמים לעיל, שצוטט ע”י התובע, נדחה נסיון דומה).חיוב אישי של נושא משרה
27. התובע ביקש לחייב את נתבעים 1 ו-2 בהיותם דירקטורים של חב’ קאנטרי עדן. לטענתו, הנתבע 1 עשה יד אחת עם נתן יואב להעלים כספים מרשויות המס – זו טענת מרמה וביצוע עבירות פליליות. ב”כ הנתבעים טען כי הנטל להוכיח זאת כבד והתובע לא עמד בו.
28. סוגית רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת טענת זיוף במשפט אזרחי נידונה בפסיקה זה מכבר. ניתן להבחין בשתי גישות בפסיקה:לפי הגישה האחת, מדובר במידת ביניים – מעל זו הדרושה במשפט אזרחי ומתן לזו הדרושה במשפט פלילי. (ראו דברי הנשיא שמגר בע”א 6465/93, כהן נ’ לנגרמן (20.7.19955)).לפי הגישה השניה היא שבמשפט האזרחי ישנה מידת ההוכחה אחת ויחידה –נטיית מאזן ההסתברויות, אולם כמות הראיות הנדרשת כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות האמורה קשורה במהותו וחומרתו של הנושא. הדגש הוא, אפוא, על רצינות הראיה (כב’ השופט ברק בע”א 475/81 זיקרי נ’ “כלל” חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מ(1) 589, 606 (1986)); וכן דעתו של השופט קדמי בעניין ע”א 6465/93 כהן הנ”ל ובספרו – על הראיות עמ’ 1554-1559).
29. בראיות שהובאו בפני לא מצאתי כי הורם נטל הראיה להוכיח ביצוע עבירות פליליות ע”י נתבע 1, לכל היותר הוכח חשד מבוסס הנוגע לביצוע עבירות פליליות על ידי נתן יואב. כידוע “אין שליח לדבר עבירה”, התובע לא הניח תשתית ראייתית לכך שמעשיו של נתן יואב תואמו עם הנתבעים. לא הוכחה כל תועלת או רווח אישי שהושגו אצל הנתבעים בעקבות התנהגותו הפלילית לכאורה של נתן יואב. העדויות גם מצד עד שהובא ע”י התובע מלמדות על כך שנתן יואב שלשל הכסף לכיסו ומשהדבר התגלה פרץ סכסוך שהביא בסופו של דבר לעזיבתו.
30. לחילופין טען התובע כי הנתבעים התרשלו בתפקידם כמנהלים, בכך שלא פיקחו כיאות על נתן יואב, לא תבעו אותו להשבת הכספים, לא פנו למשטרה להתלונן, לבד מתלונת האיום וההטרדה המאיימת. (ס’ 131 לסיכומים בכתב). גם רשלנות צריך להוכיח. בענייננו טוען למעשה התובע למחדלים של הנתבע – מעשים שלא נקט ושהיה עליו כאדם סביר וכבעל נושא משרה מיומן לנקוט.
31. הנתבע מסביר את שיקוליו בסעיף 13 לתצהירו – האם לעזוב הכל מיד עם תחילת הפעלת הבריכה ולהפסיד כל השקעתו לרבות נזקים ופיצויים שייתבע לשלם מהמועצה או “לנסות ולהציל את המצב. בפועל בדיעבד ברור שעשיתי טעות שכן המצב רק הלך והורע עם הזמן”, אולם נקודת המבחן של סבירות הפעולה היא בזמן אמת ולא חכמה בדיעבד, מה עוד, שלא ברור כיצד הבחירה בסגירת המקום בשלב מוקדם יותר והפסקת פעילות חב’ קאנטרי עדן היתה מסייעת לתובע.
32. התובע ציפה מהנתבע שיפעל בעוז רוח מול נתן יואב ועברייני שכונת “ג’ואריש” מרמלה שזה גייס לטובתו, אולם התובע עצמו לא העלה על דעתו לפעול באותה דרך ולצרף את נתן יואב כנתבע בתביעת לשון הרע, כאשר ברור כי נתן יואב הוא המעוול בה’ הידיעה כלפי התובע.
33. גם אם אניח לצורך הדיון שהוכח שמנהל סביר שאולץ לפעול בסביבה מושחתת ומאיימת (המועצה ונתן יואב כאחד, כמתואר בתצהיר הנתבע בס’ 11-14), היה פועל בדרך מוצלחת יותר, לא יכול התובע להיוושע מכך, כיוון שחובת הזהירות של נושא משרה, ס’ 252-253 לחוק החברות נגזרת מעוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ס’ 35 ו-36 , ושתיהן יחד מכוונות לטובת מי שצריך היה באותן נסיבות לראות אותו מראש ואשר צפוי להיפגע מהמחדל או הפעולה הרשלנית. בנוגע לחובת נושא משרה בחברה – אלו הם בעלי המניות ונושי החברה. במקרה הנוכחי בעלת המניות היחידה של חב’ קאנטרי עדן היא חברת האם ובעלת המניות היחידה של חב’ האם היא נתבעת 2, כך שאם חדל הנתבע, הוא חב לאשתו ואם הנתבעת 2 התרשלה – הרי שנפגעה מכך באופן ישיר.התובע אינו נכלל בין הנושים שניתן לצפות נשייתם באופן סביר מפעילות החברה. אכן העוולה כלפי התובע היא יוצאת דופן, הוא יכול להיקרא נושה לא רצוני, אולם גובה נשייתו בהחלט לא היה צפוי, בהתחשב בכך שתביעתו היתה ללא הוכחת נזק, שביהמ”ש הציע ככל הנראה פשרה על סך 10,000 ₪, שהתובע ביק, לפי הצהרת הנתבע, לפני הגשת התביעה 5,000 ₪ (ס’ 19 לתצהירו שלא נחקר עליו).תביעת לשון הרע אינה בגדר תביעת חוב של נושה, עד למתן פסק דין לזכות התובע, הזכות לא קמה אלא עם מתן פסק הדין, בניגוד למשל לספק או בעל חוב מסחרי אחר.
34. אוסיף עוד ואומר כי ס’ 253 לחוק החברות מכוון למיומנות נושא המשרה והאמצעים הסבירים שעליו לנקוט בטרם יאשר פעולה שהובאה לאישורו. לא הוכח בפני שנתן יואב ביקש את רשותו של הנתבע להעלים מס ולשלשל הכספים לכיסו הפרטי. וההפניה לסעיף זה בסיכומי התובע, בנסיבות התיק שלפני מלאכותית ואינה מתאימה ליישום.
35. אשר על כן נדחית גם טענה זו של התובע. לא מצאתי שיש לחייב הנתבעים באופן אישי. אני מאמינה לנתבע כי נקלע שלא בטובתו לסיטואציה קשה, בה פעל לפי הבנתו, הוא צמצם נזקים בכך שהמשיך להפעיל הבריכה עד סוף תקופת המכרז ומנע בדרך זו מהמועצה לזכות בתביעתה נגדו. לא הובאה בפני כל ראיה על התנהלות לא מקצועית מצדו, במובן של אופן הפעלת הבריכה וחדר הכושר. לא הובאה בפני כל ראיה על נושים אחרים שמתדפקים על הדלתות, את מירב ההפסדים ספגו נתבעים 1 ו-2.מימון דק כעילה להרמת מסך
36. התובע טוען בסיכומיו כי יש להרים המסך ולהגיע לנתבעים אישית בשל מימון דק המחצין את כל הסיכונים של החברה כלפי נושיה ומפנים את הסיכויים לעבר בעלי המניות (ס’ 69-81 לסיכומיו). אחת הראיות לכך היא הנפקת מניות ב-100 ₪ בעת הקמת החברות.
37. ניתוח המאזנים של החברות על ידי התובע, להבנתי אינו נכון. החוב של כ-1.37 מיליון ₪ הוא בגין ה”אקוויטי” השקעות הבעלים ולא לספקים או נותני שירותים. (ראה באור 5 לדו”ח הכספי של א.ט.ל. עדן, ת’3). ולכן הטענה כאילו בעלי המניות לא הכניסו ידם לכיסם הפרטי או נהנו רק מההכנסות ולא מההתחייבויות אינה נכונה, ומכל מקום לא הוכחה כדבעי. כדי להוכיח “איפה הכסף” צריך יותר מהשערות ומאמרות בעלמא.קיפוח נושים
38. התובע טען (ס’ 93-99 לסיכומיו) כי הנתבעים קיפחו אותו כנושה, שעה “ששילמו לו (לבנק-מ.ק.) מכיסם הפרטי 177,000 ₪ לפרעון חובה של קאנטרי עדן. לעומת זאת, ביחס לחוב שפסק בית המשפט הנכבד לזכות התובע, עמדו הנתבעים על רגליהם האחוריות והתעקשו כי יש מסך התאגדות ועל כן אינם צריכים לשאת בחובה של קאנטרי עדן” (ס’ 97 לסיכומיו). הנתבע העיד כי שילם לבנק בשל ערבותו האישית, הדבר עולה מנספח ג’ לתצהירו – הסכם עם בנק לאומי). לא מצאתי בהתנהגות זו כל פסול. מדובר בחוב אישי המוטל עליו, ואילו החוב לתובע נוצר מעוולה שביצע אחר וחיוב החברה שהעסיקה אותו. קיפוח נושים פועל עת החברה מסלקת חובו של נושה אחד על חשבון נושה אחר. התובע לא הוכיח העברת כספים על ידי החברה, כי אם נסמך על הסדר הפשרה של הנתבעים עם הבנק, שם הערבות האישית מצוינת באופן ברור.
39. אותו הדבר נטען לגבי חוב לרשויות המס. גם טענות אלו יש לדחות, הן משום שרשויות המס נהנות נהנים מעדיפות סטטוטורית על פני התובע, בעת פירוק והן לאור האחריות האישית הסטטוטורית שמוטלת על המנהל (ס’ 219, 224 לפקודת מס הכנסה, ס’ 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל”ו-1975).בענין זה יש עוד להעיר כי התובע ייחס לחברות ולנתבעים גם ביצוע עבירות פליליות על פי חוקי המס ומבקש מכך ללמוד על חובתם האישית כלפיו, עילת נזיקין של הפרת חובה חקוקה, לא רק שלא נטענה בכתב התביעה ולא הובאו ראיות לגביה ברמה הנדרשת, לא ניתן לשלול את אחת ההגנות שעשויה לעמוד לנתבע מכוח ס’ 224 א’ לפקודת מס הכנסה (שהעבירה נעברה שלא בידיעתו).
40. טענת “קיפוח” נוספת שהעלה הנתבע היא השוואתו למנויה בבריכה שתבעה בנזיקין וקיבלה פיצוי מחב’ הביטוח, בעוד ש “דווקא בעניינו בחרו להימנע מהפעלת הביטוח ולחמוק מתשלום” (ס’ 99 לסיכומי התובעׂׂ). מעבר לעובדה שמדובר בטענה בעלמא ללא פרטים מספיקים, מה בין פוליסה המכסה ככל הנראה “ארוע תאונתי” בבריכה, לבין תביעה בגין לשון הרע? האם עולה בדעת התובע שהנתבעים היו מסכנים את רכושם הפרטי, עת תבע אותם באופן אישי ולא היו מפעילים פוליסת ביטוח רלוונטית – אם היתה כזו בנמצא? האם במועד פיצויה היה הנתבע נושה?סעד מן הצדק
41. התובע ביקש להרים מסך לצורך “עשיית צדק ושמירה על טובת הציבור” (ס’ 145 לסיכומיו), תוך הפניה לרע”א 6039/04 פלזשטיין ואח’ נ’ עובדיה ואח’ [נבו](6.6.05). שם בעלי מניות חברה קבלנית חילקו דיבידנדים לאחר הפסקת פעילותה העסקית של החברה, בעת שתביעות על ליקויי בניה היו תלויות ועומדות. מקרה זה רחוק בנסיבותיו מהמקרה שלפני. התובע לא הוכיח שנעשתה פעילות של הברחת נכסים מחב’ קאנטרי עדן כדי להתחמק מתשלום על פי פסק הדין. הידרדרות מצבה הכספי של החברה נבע מכמה גורמים, וארע עוד קודם לנשייתו של התובע.באופן כללי, במנותק מכל הוראת חוק או דין מצוי, אם היה עלי לשקול את העוול שנעשה לתובע מידי נתן יואב, אותו כאמור כלל לא תבע ומחדליו שויכו לחב’ קאנטרי עדן, לעומת העוול שנגרם לנתבעים, הן מידי אותו נתן יואב והן מידי המועצה, איני סבורה כי משקל המאזניים נוטה לכיוון התובע, ולכן גם מטיעון כללי זה לא ייוושע התובע.סוף דבר
42. מכל האמור לעיל לאחר שדנתי בכל טענות התובע שכמעט לא הותירו אבן משפטית אחת בלתי הפוכה, אני דוחה את התביעה, באשר לא מצאתי כי יש לחייב הנתבעים 1 ו-2 באופן אישי בחובה של חב’ קאנטרי עדן בע”מ לתובע.נסיבות המקרה והשתלשלות האירועים אינם מצדיקים הרמת מסך, לא בין שתי החברות ולא בין בעלת המניות לבין החברות. בנוסף, לא מצאתי כי הוכח לי שנתבעים 1 או 2 הפרו חובת זהירות כלשהי כלפי התובע.
43. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים 1-3 ביחד ולחוד הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע”מ.כמו כן אני מורה על ביטול העיקולים הזמניים שניתנו. הפקדון בקופת ביהמ”ש יוחזר לחב’ א.ט.ל. עדן בע”מ, באמצעות ב”כ הנתבעים.

    ניתן היום, י”ז טבת תשע”ז, 15 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.