רבקה איזנברג: אי אפשר לתבוע בלשון הרע על התכנים שמופיעים ב”מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים” ת”א 9146-09-11 אליהו זגורי נגד ברק נוריאלי

בפני   כב’ השופטת רבקה איזנברג

התובע:   אליהו זגורי

נגד

הנתבע:   ברק נוריאלי

פסק דין

1. בפני תביעה לפיצויים בסכום של 100,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע- עו”ד במקצועו, ע”פ חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה- 1965. (להלן: “החוק” ).

טענות התובע לפרסום לשון הרע,מתייחסות למכתב מיום 21.8.11 ששלח הנתבע בשם מרשיו-יורשי המנוח סולימן פרזן ז”ל, לשני מכותבים. ע”פ הנטען, במכתב זה השמיץ הנתבע את התובע באמיר ות כאילו השתלט על נכס בקצרין שהיה בבעלות חלקית של המנוח, זייף מסמכי רכישה, גזל והונה. השותף הנוסף לזכויות באותו נכס הינו מר עמרם זגורי (להלן:”עמרם”).החל מ- 15.8.09 ועד מועד הגשת התביעה הנכס הושכר לחברה בשם א.ד. עמר בע”מ (להלן:”החברה”), וזאת לפי חוזה שכירות שנכרת בין החברה לבין התובע ועמרם. המכתב נשוא תביעה זו נשלח לחברה ולעמרם.

2. מאחר שמדובר במכתב קצר אביא את האמירות המופנות לתובע כלשונן:

“עם עזיבתו את הארץ הבחין מר אליהו זגורי כי בעלי הנכס לא נמצא וכמוצא שלל רב השתלט על חלקו של מר פרזן בנכס תוך שמזייף מסמכי רכישה, ותוך הטעייה ורמייה של כל הגורמים הרלוונטיים הונה וגזל את המנוח”. (סעיף 3)

“הריני להודיעכם בזאת כי מר אלי זגורי אינו רשאי ואינו מורשה לתחום ו/או להשכיר ו/או לעשות כל פעולה משפטית אחרת בקשר לנכס הנ”ל.” (סעיף 5)

“חתימת הסכם שכירות בנכס הנ”ל תוך התעלמות מהבעלים הנכונים והשתתפות בהברחת זכויות הינו ניסיון חסר תום-לב הנוגד את הדין”. (סעיף 6)

“כל חוזה ו/או מסמך אחר הנוגע לנכס הנ”ל הינו מזויף ומסולף ונעשה בהיעדר זכויות כלשהן מטעם בעלי הנכס האמיתיים ועל-כן הינו הסכם חסר תוקף משפטי”. (סעיף 7)

4. לטענת התובע, הטענות והמעשים שיוחסו לתובע במכתב מהווים לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע. התובע העמיד את סכום תביעתו על סך 100,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 7א (ג) לחוק, דהיינו, כפל הסכום הקבוע כפיצוי ללא הוכחת נזק.

5. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת היעדר יריבות בינו לבין התובע שכן בעת שליחת המכתב שימש כעורך דינם של יורשי המנוח בנוגע לטיפול המשפטי בנכס. הנתבע פירט כי בחודש דצמבר 2010 נודע לבנו של המנוח, מר יואל פרזן, כי בסמוך למועד עזיבת המנוח את הארץ הציג עצמו התובע כשותף בנכ ס מכוח הסכם מכר. אלא שההסכם אינו נחזה להיות חתום ע”י המנוח , אלא נחזה כחתום על ידי מר יואל פרזן, אשר הכחיש כי חתם עליו.

בנוסף טען הנתבע לתחולת הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, על פיה לטענתו,דברים שנכתבו במסגרת מכתב התראה לפני נקיטת הליך משפטי, אינם יכולים להוות עילה לתביעת לשון הרע, ועל כן, לטענתו, דין התביעה נגדו להידחות על הסף.

דיון:

הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין,לאחר הגשת סיכומים מטעמם וללא שמיעת עדים.

6. מעשה של פרסום “לשון הרע” מהווה עוולה אזרחית בהתקיים 2 יסודות: פרסום ולשון הרע. אין ספק כי יש במשלוח המכתב משום פרסום שכן נשלח לחברה ולעמרם.
לעניין התנאי שיהיה מדובר בדברי “לשון הרע”- על פי סעיף 1 לחוק- “לשון הרע” הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

המדובר במבחן אובייקטיבי- מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה הסובייקטיבית מה הייתה כוונת המפרסם מחד, או הבנת הנתבע בפועל מאידך (ראה דברי השופט מלץ בע”א 740/86 תומרקין נ. העצני פ”ד מ”ג (2) 333 וכן ע”א 466/86 שאהה נ. הארכיגמון דרדריאן פ”ד ל”ט (4) 734:
“המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי מהותי לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום…”.
על השופט לבחון, כיצד היו הדברים נתפסים בעיניו של האדם הסביר ובענייננו בעיני הקורא הסביר.

7. לאחר עיון במכתב שוכנעתי כי אכן יש בדברים ובמעשים המיוחסים לתובע במכתב כדי להציג את התובע באור שלילי,להשפילו ולבזותו. אמירות המייחסות לתובע השתלטות על נכס “כמוצא שלל רב”; זיוף מסמכי רכישה (הסכם , או כל מסמך אחר , שנטען לגביו שהוא מזויף ומסולף) , הטעיית הגורמים הרלבנטיים; הונאה וגזילת המנוח- יש בה ן בוודאי להשפיל ולבזות אדם.
פרסום האמירות, המייחסות לתובע מעשים פליליים בדבר מעילה ומרמה הוא גם פרסום העלול לעשות את התובע מטרה לשנאה ולבוז.

לפיכך,יש לבדוק האם עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בחוק ,אליה הפנה הנתבע:

8. סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
“לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי… פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור”(הדגשה שלי ר.א).

בהתאם להלכה, המדובר בהגנה שהינה בגדר “הגנות מוחלטות” ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים. קיומה של ההגנה איננו תלוי בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב.
וראה בספרו של א’ שנהר, דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע”מ, תשנ”ז – 1997 בעמוד 191: “אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא “ההגנות המוחלטות”.

גם ברע”א 1104/07 עו”ד פואד חיר נ’ עו”ד עודד גיל נקבע ברוב דעות, כי הגנת סעיף 13 על סעיפיו הקטנים היא הגנה מוחלטת. פירושו של דבר הוא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב, ואפילו בכוונת מכוון, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף הרלוונטי וראה דברי כב’ השופט ריבלין שם:
“מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) – הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר”

השופט דנצינגר קבע ברוח דומה: “ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות (“לצורך הדיון ובקשר אתו”), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק”.
עתירה לקיום דיון נוסף על פסק דין זה נדחתה במסגרת דנ”א 7025/09.

הרציונאל שבבסיס ההלכה דנא, הוא לאפשר קיומו של הליך משפטי תקין מבלי שהצדדים להליך יחששו מפני תביעות עתידיות ולמנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה בצורה שתחבל בתקינות ההליך המשפטי:

“למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי ההליך המשפטי…” (פיסקה 8 לפסק דינו של השופט ריבלין שם )

10. עוד ובטרם אתייחס לגופם של דברים במקרה דנן אבהיר כי גם השאלה על מה משתרעת ההגדרה “תוך כדי דיון” כבר הוכרעה בפסיקה:
בהתאם לפסיקה סעיף 13(5) חולש על: “… כל צעד הננקט בקשר עם ההליך ומשמשו כהלכה” (ע”פ 364/73 זיידמן נ’ מדינת ישראל פ”ד כח(2) 624-620)ובכלל זאת, והוא העיקר לענייננו גם על מכתב התראה שנשלח לפני הגשת התביעה.

בע”א (ת”א – יפו) 1682/06 , רסקין נתן עו”ד נ’ אברהם לב (אשר ניתן בטרם יצאה מבית מדרשו של בית המשפט העליון ההלכה לעניין התחולה המוחלטת של סעיף 13), נאמר ביחס למונח “תוך כדי דיון”: “המבחן לטעמי לכאורה אינו לפי המקום, אלא פונקציונאלי לפי הענין. דהיינו “תוך כדי הדיון” הכוונה, כפי שנקבע בפס”ד חטר ישי, שיש זיקה ממשית לדיון, ושהדברים כרוכים במילוי התפקיד, וכפי שנקבע בפסיקה שסקרתי, כך גם לגבי הליכים ומסמכים בכתב שרואים בהם חלק מהדיון כיוון שיש להם קשר וזיקה לדיון. זאת תוך מתן פרשנות רחבה לענין הזיקה הנדרשת, באופן שתביא לידי ביטוי את הכוונה להקנות חסינות רחבה, כשהקשר איננו למקום וזמן הדיון, אלא לזיקה לדיון. ברגע שיש זיקה לדיון, במובן הנ”ל, החסינות הינה מוחלטת”.
השופטת לבהר – שרון הסכימה שם, באופן עקרוני לאמור וקבעה כי יש ליתן למונח פרשנות מרחיבה ולפיה כל נשוא המחלוקת בין הצדדים, לרבות מכתבי התראה וניהול משא ומתן ייחסו תחת המינוח “תוך כדי דיון”:
“מסכימה אני ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה והמשכנעת של חברי כב ‘ השופט ד”ר קובי ורדי. אף אני סבורה כדעתו של חברי השופט ד”ר ורדי, וכדעתו של חברי השופט שנלר , כי למונח “תוך כדי דיון” יש ליתן פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בי דין, התכתבויות ואף הליכי ניהול מו”מ הקשורים למחלוקת נשוא הדיון”.

אם הדברים לא היו ברורים לחלוטין אזי ברע”א 43/11 עו”ד רועי הרם נ’ יצחק זקס הוסר ספק בעניין. בפסק דין זה דן כב’ המשנה לנשיאה השופט א’ ריבלין בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתו של בית המשפט השלום לדחות את תביעת ו נגד המשיב. התביעה נסובה שם על מכתב ששלח בא כוח המשיב בו נטען כנגד המבקש שהינו עו”ד, כי הסתיר מידע ביחס לתיק בו ייצג המשיב את הורי המבקש.

בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים שנאמרו במכתב הם “פרסום מותר” לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, (פרסום תוך כדי הליך משפטי) ועל סמך, נימוק זה, דחה את הערעור. ע”פ קביעת בית המשפט המחוזי שם יש מקום להחיל את החסינות גם על מכתבי התראה הקשורים להליך משפטי או שנשלחו לקראת פתיחת הליך.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש ואישר את פסיקת ביה”מ המחוזי:
“פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על “סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא” (שם, בעמ’ 624; ההדגשה הוספה). משמע – גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5) לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן אם הפרסום הוא בגדר “צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה” (עניין זיידמן)…ההלכה שנקבעה בעניין חיר מתייחסת לכל פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי,לפי התנאים שנקבעו בענין זיידמן ובכלל זה גם למכתב התראה כדוגמת זה שנשלח במקרה שלפנינו…נסיבות שליחת המכתב כאן, פורטו בהרחבה והן מצביעות על קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב”(הדגשה שלי ר.א ).

11. סבורתני כי הדברים המובאים בסיפא של הציטוט דלעיל ,יפים גם למקרה דנן. גם במקרה זה, הנסיבות מעידות שהטענות אשר הועלו במכתב נטענו בקשר עם הסכסוך המשפטי וההליך המשפטי שנפתח בהמשך. לפיכך, הגנת הסעיף חלה גם על המכתב. כפי שהובהר בסיכומי הנתבע וכעולה מהמסמכים שבתיק, טענת מרשי הנתבע הייתה כי התובע לא רכש זכויות בנכס ולפיכך,בטרם פתחו בהליך המשפטי,נשלח המכתב לגורמים רלוונטיים: החברה-שוכרת הנכס שאמורה הייתה לשלם דמי שכירות לבעלי הנכס ולעמרם- בעל הנכס הנוסף. בסעיף 4 למכתב,נכתב במפורש כי בימים אלו מוגשת תביעה לביה”מ המחוזי בנצרת לשם קבלת סעד בדבר בעלות המנוח בנכס. המכותבים במכתב נדרשו לפיכך לא להעביר כספים לתובע.אין בעובדה שההליך המשפטי נפתח בסופו של דבר רק מס’ חודשים אחרי משלוח המכתב, כדי לנתק את הקשר לאותו הליך.

המעשים המיוחסים לתובע במכתב הם למעשה הטענות שעתידות היו להיות מועלות נגדו במסגרת המרצת הפתיחה לפסק דין הצהרתי בדבר בעלות המנוח בנכס ואשר במסגרתו נתבעו גם המכותבים.

12. אין לקבל את טענת התובע בסיכומיו, כאילו לא הונחה בפני בית המשפט כל הוכחה המעידה שהיה הליך משפטי כלשהו.הצדדים הסכימו כי לא תתקיים ישיבת הוכחות וכי יוגשו סיכומים בלבד. לפיכך,ההכרעה בתביעה אמורה להינתן לאחר עיון בכתבי בי-דין המצויים בתיק ועיון בטענות הצדדים. כפי שהבהיר הנתבע במכתב עצמו ואף בדיון מיום 2.5.12, הוגשה תביעה לבית משפט מחוזי – ה”פ 8165-02-12 ,במסגרתה נתבעו ע”י מרשיו של הנתבע הן התובע והן המכותבים במכתב. וראה אף דברי בא כוח התובע באותו דיון: “מאחר וחלק מההגנות בתיק מתבססות גם על טענת “אמת דיברתי”,אני מסכים כי ההכרעה בתביעה זו תעוכב עד לאחר שתוכרע ה”פ שהוגשה לביה”מ המחוזי”. הנה כי כן,ב”כ התובע עצמו הודה בקיום ההליך המשפטי אשר ההכרעה בו הייתה רלוונטית גם לגישתו, לטענות העובדתיות שהועלו במכתב. אתמהה לפיכך,כיצד טוען התובע בסיכומיו כי לא הובאה ראיה לאותו הליך.

העתק המרצת הפתיחה צורף לבקשה להפקדת ערובה שהגיש הנתבע ולפיכך היא מצויה בתיק ביה”מ. ביה”מ אשר קרא בעבר את הבקשה על נספחיה עיין בהמרצה זו ונכח כי המשיבים שם הינם גם המכותבים במכתב וגם התובע. לאור האמור,ברי כי מכתב ההתראה אשר נשלח לאותם צדדים קשור להליך המשפטי שנפתח אחריו.

כותרת המכתב הינה “התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים” ובניגוד לנטען בסיכומי התובע,המכותבים אינם צדדי ג’ או זרים להליך המשפטי שכן המרצת הפתיחה הוגשה אף כנגדם. ההתראה הייתה רלוונטית לטענות נשוא ההליך המשפטי שכן כאמור,לטענת מרשיו של הנתבע,לא היו רשאיים אותם מכותבים להעביר כספים לתובע.

13. אנני מקבלת את טענת התובע,כאילו ההליך המשפטי(אותו הכחיש תחילה בסיכומיו??), ננקט אך ורק לצורך הגנת סעיף 13(5) לחוק. בסעיף 24 לכתב ההגנה המתוקן, טען הנתבע, טענה שלא מצאתי כי נסתרה, על פיה הגשת התביעה התעכבה בשל כשלים בירוקרטיים בקבלת צו יורשה הואיל והמנוח ומרבית היורשים אינם נמנים עם תושבי המדינה. לאור האמור, אין בעיכוב של מס’ חודשים בהגשת המרצת הפתיחה כדי לנתק את הקשר למכתב ההתראה שקדם להליך.

בדיון קדם המשפט מיום 19.3.13 הובהר אמנם שתביעת היורשים נדחתה. אולם, העובדה כי התביעה בסופו של יום נדחתה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תחולת ההגנה, ודי כי הוגשה תביעה לערכאה משפטית ,על מנת לחסות תחת הגנת הסעיף.

לאור האמור, משננקט הליך משפטי, אין נפקא מינה אם התביעה נדחתה או התקבלה לעניין תחולת ההגנה האמורה. אומנם ייתכן שבהכרעת בית המשפט המחוזי היה די כדי לדחות את הגנת הגנת “אמת דיברתי” (ודה פקטו לדחות את הטענה למרמה וזיוף מסמכי רכישה) או להגנות אחרות שבחוק, אולם, משהוסכם שבתיק זה לא ישמעו ראיות, ומשפסק דינו של בית המשפט המחוזי ממילא לא צורף לעיוני, איני נדרשת כלל לבחינת יתר ההגנות שבחוק, ודי בקיומה של הגנת סעיף 13 (5) על מנת לדחות את התביעה.

14. עוד אוסיף כי גם משיקולי מדיניות מצאתי כי יש להכיר בהגנת הסעיף במקרה זה. קביעה כאילו ההגנה אינה חלה על מכתב התראה מסוג זה עלולה לגרום נזק להליך המשפטי ולהביא לכך שעורכי דין ישקלו פעמיים האם להעלות את מלוא טענות מרשיהם בפניות קודם לפתיחה בהליך משום החשש שהם עתידיים להיתבע בדין ולהחסיר פרט שייתכן כי אילו היה עולה על הכתובים, היה מקדם את עניינו של הלקוח. האפשרות לפרוס את מלוא הטענות בשלב מקדמי ובטרם קיומו של הליך משפטי,יש בה לעיתים כדי לחסוך את קיומו של ההליך ולהביא את הצדדים לידי הסדר. לפיכך , אין למנוע העלאת מלוא הטענות במסגרת זו מחשש לתביעות עתידיות.

15. הנתבע התייחס בסיכומיו בהרחבה לטענת העדר יריבות וטען כי התביעה הייתה אמורה להיות מוגשת נגד מרשיו ולא כנגדו שכן שימש כשלוחם. לא מצאתי להידרש לטענה זו שכן כאמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות קמה לנתבע הגנת סעיף 13(5) לחוק.

16. למעלה מן הצורך (שכן כאמור שוכנעתי כי דין התביעה להידחות לאור ההגנה העומדת לנתבע), אציין כי גם אילו התביעה הייתה מתקבלת,לא היה הפיצוי מגיע לסכום הגבוה הנתבע ע”י התובע ובכל מקרה לא היה מקום בנסיבות לפסוק מעבר לפיצוי העומד על 50,000 ₪. אין לקבל את טענת התובע לפיה מדובר בלשון הרע שפורסם מתוך כוונה לפגוע המצדיק פסיקת כפל פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם להוראת סעיף 7א (ג) לחוק.

בפסיקה נקבע שהתובע נדרש להוכיח כי מי שפרסם את לשון הרע, התכוון לפגוע באופן ממשי באמצעות הפרסום ואין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע.
משהסכימו הצדדים כי בתיק לא ישמעו ראיות, ברי כי בית המשפט אשר אינו בוחן כליות ולב אינו יכול לנחש מה עבר בליבו ובמחשבותיו של הנתבע, בטרם העלה את דבריו על הכתב.

מנוסח המכתב כשלעצמו,לא שוכנעתי כי הייתה בו מטרה לפגוע בתובע במזיד.המדובר במכתב אשר נוסח אמנם בלשון חמורה ואולם זאת לאור המעשים שנטען ע”י היורשים כי התובע ביצע ואשר הועלו גם בהמרצת הפתיחה שהוגשה.

לפיכך לא עלה בידי התובע להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש כבסיס ל”כוונה לפגוע”, ולכן חולשת על המקרה הוראת סעיף 7א(ב) לחוק בלבד המורה כי “במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק”

17. על יסוד ההלכה הפסוקה, במסגרת פסיקת הפיצויים, על בית המשפט להביא בחשבון, את היקף הפרסום, את מהות הפרסום ואת אופי הפגיעה הנטענת בתובע.
ראה רע”א 4740/00 לימור אמר ואח’ נ. יוסף ואח’: ” בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט בין היתר בהיקף הפגיעה במעמד של הניזוק בקהילה, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית”.

במקרה דנן, המכתב נשלח לשני מכותבים בלבד שהיו רלוונטיים לטענות שהועלו ואשר מימלא, גם אלמלא המכתב ,משנתבעו במסגרת המרצת הפתיחה התוודעו לטענות שהועלו במכתב. לאור האמור ,סבורתני כי הפיצוי שהיה נפסק,גם אילו הייתה התביעה מתקבלת,לא היה מתקרב אף לסכום המקסימלי העומד על 50,000 ₪.

בכתב התביעה נטען כי הפרסום פגע בתובע גם מאחר שהחברה נמנעה מלהעביר את דמי השכירות מכוח ההסכם.יצויין כי למרות טענה זו,התביעה התבססה על פיצוי ללא הוכחת נזק ובכל מקרה בסעיף 33 לסיכומי התובע הובהר כי כבר הוגשה תביעה אזרחית נגד החברה שהסתיימה בזכייתו של התובע במלוא הסעדים שנתבקשו. לפיכך, גם לו היה נטען להפסד כספי בפועל,הרי לכאורה זה כבר נרפא.

18. לאור כל האמור ומאחר שלנתבע עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5)לחוק,אני מורה על דחיית התביעה.
בהתחשב בעובדה שהדיון הסתיים ללא צורך בדיון הוכחות ובכך נחסכו זמן והוצאות,אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע,לרבות שכ”ט עו”ד בסכום של 4,500 ₪ בלבד.

סכום ההוצאות יועבר לנתבע מתוך סכום הערובה שהופקדה בתיק והיתרה תוחזר לתובע.

ניתן היום, כ”ב אב תשע”ג, 29 יולי 2013, בהעדר הצדדים.