עדנה ארבל ורשויות הרווחה דרכי רמיה להוצאת ילדים בכפיה מביתם ומשפחתם רע”א 1672/12

ספטמבר 2012 – רע”א 1672/12 מדובר בילדה ילידת 1999, בת יחידה להורים גרושים (לאם בן נוסף מאב אחר) במשמורת האם. ביום 15.06.2010 הורה בית משפט לנוער על הוצאת הילדה בכפיה למרכז חירום לאחר שעברה פגיעה מינית ע”י ילדים במועדונית של משרד הרווחה וחברי ועדת החלטה מלשכת הרווחה יקנעם עילית סברו כי הקטינה נמצאת בסיכון פיזי ורגשי גבוה בשל העדר נוכחות הורית שומרת ומגנה.

כעבור שנה ב- 31.07.11 בית משפט לנוער הכריז על הקטינה נזקקת.

כעבור חצי שנה ביום 12.12.11 הועברה הילדה לפנימיה טיפולית שם היא שוהה עד היום.

האם ערערה בערכאות השונות להחזרת הבת לביתה.

מתיאור האירוע בפסק הדין של שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל ניתן לראות בדרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי המשפט על ערכאותיהן השונות בהוצאת ילדים בכפיה מביתם וסחר בהם לרווחת אוכלוסיות חזקות עליהם הם נמנים.

גיוס מומחים המדברים בשפה אחת ודברים אחדים להרחקת הילדה מביתה ומשפחתה –

בסעיף 2 מציינת עדנה ארבל כי כדי להוציא בכפיה את הילדה מביתה “בית המשפט (לנוער) הוסיף כי כל גורמי הטיפול שהכירו את הקטינה לאורך זמן תמימי דעים כי יש להוציאה למסגרת חוץ ביתית לצורך הגנה וטיפול”. עדנה ארבל ביקשה את מכון שלם לקבל חוות דעת אשר סבר כי: “המלצותיו של מכון שלם מפורטות בחוות הדעת, וכוללת השארתה של הקטינה לעת הזאת במסגרת חוץ ביתית אשר תוכל להבטיח את הגנתה” סעיף 8.

מן הראוי כי כאשר מומחים ובעלי המקצוע מדברים בשפה אחת ודברים אחדים בית המשפט (העליון) ישכור ויחקור פעם נוספת לקבל חוות דעת נגדית מבעלי מקצוע. ידוע הוא כי בעלי מקצוע הנשכרים רואים את הכסף וכותבים כמצופה מהרשות השוכרת אותם, להוצאת הילד מהוריו לטובת תעשיית הסחר בילדים במסגרות חוץ ביתיות.

תאוות בצע – הקטינה שהתה במרכז חירום שנה ושלושה חודשים בניגוד לתקדים העליון, וזלזול בחוק ובזכויות הפרט והמשפחה תוך גרימת נזקים נפשיים וכלכליים למשפחה – 

עדנה ארבל כותבת: סעיף 2 – “ביום 15.6.2010 הורה בית המשפט קמא על הוצאת הקטינה למרכז חירום. יום לאחר מכן הועברה הקטינה למרכז חירום, שם החלה לקבל טיפול רגשי מקיף. ביום 31.7.11 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום לנוער אשר הכריז על הקטינה כנזקקת לפי סעיפים 2(2) ו2(6) לחוק הנוער” – כלומר הילדה נכלאה במרכז חירום במשך שנה וחודש מבלי שהוכרזה נזקקת. וזאת בניגוד לתקדים בית משפט עליון בתיק דנ”א 6041/02, שקבע בהרכב חמשה שופטים כי “אף שסעיף 12 (חוק הנוער) אינו נוקט במפורש במונח ‘קטין נזקק’, הוא מופנה לקטינים נזקקים.

מסתבר כי בית משפט לנוער האריך בכל פעם את הנזקקות כראות עיניו תוך שהוא מסב נזקים כלכליים ונפשיים למשפחה. שופטי בימ”ש עליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל מקבלים תופעה פסולה ואכזרית זאת בשרירות ליבם ואינם מתייחסים כלל.

מצב הילדה מחמיר בפנימיה שהוצבה שם בכפייה ע”י הרשויות

הילדה כאמור שהתה כשנתיים במסגרות רשויות הרווחה ע”פ החלטות בית משפט לנוער וכך כתב מכון שלם על מצבה בתום השנתיים: סעיף 7 – “באבחון שנערך נמצא כי הקטינה נמצאת במצב רגשי קשה ביותר ובמצב סיכון לפגיעה מינית. נראה כי הצטבר אצלה עומס רגשי גדול בשנתיים האחרונות בהן היא נתונה בעין הסערה ובתוך הקונפליקט בין הגורמים השונים דורשי טובתה”.

ע”פ מכון שלם הצבת הילדה במסגרות חוץ ביתית לא הועילה לילדה נהפוך הוא, מצב הילדה הוחמר. ההתערבות של רשויות הרווחה ובתי המשפט הסבו לילדה נזק.

האשמת האמא בהחמרת מצב בתה ‘אינה מקבלת עמדת רשויות הרווחה’

הטיפול שקבעו רשויות הרווחה לילדה הוא הוצאתה בכפייה מביתה ומשפחתה וכליאתה במוסדות הרווחה בניגוד לחוק (ללא נזקקות) תוך שהם מגייסים עוד ועוד מומחים המדברים בשפה אחת ודברים אחדים להרחקת הילדה מאמה ומתן שלמונים למוסדות הרווחה להחזקת הילדה.

עדנה ארבל ורשויות הרווחה בדרך בזויה מאשימים את האמא בהחמרת מצב בתה במסגרות הכליאה משום שאינה משתתפת באורגית הסחר של רשויות הרווחה ובתי המשפט וכך כותבת ארבל: סעיף 13 “המכון אשר היה מודע למצבה הרגשי הקשה של הקטינה הסביר כי הוא נובע מהקונפליקט הקשה והעדר שיתוף הפעולה של המבקשת עם רשויות הרווחה”.

השופטת עדנה ארבל משמיצה את האמא לאורך כל פסק דינה המעוות מצד אחד, ואת פקידות הסעד מקדשת במונחי ‘עבודת קודש’. מדובר בדמגוגיה זולה ליצור תחושה בעיני הקורא שמדובר באמא בעייתית. מן הראוי היה שהשופטת תציין דברים טובים על האמא כפי שכתבה על פקידות הסעד.

מכון שלם שנשכר ע”י בית המשפט מנקה את מוסדות הרווחה שם שוהה הילדה במשך שנתיים ומאשים את האמא משום שאינה מקבלת את עמדת הרשויות. מכון שלם לא יאשים לעולם את הרשויות משום שהם משלמות שירותיו ומספקות לו כסף קל על גבם של החלשים.

עדנה ארבל מוסיפה ומאיימת על האמא שתציית לרשויות הרווחה ולא בתה לא תוחזר אליה, סעיף 14 -דפוס התנהגותי מעוות של עדנה ארבל. אין זאת הפעם הראשונה שהשופטת עדנה ארבל מייתרת את ערכאות השיפוטיות בפני רשויות הרווחה וקובעת בפני ההורים כי יש לציית לרשויות הרווחה.

 “ראשית, על המבקשת להבין כי שיתוף פעולה מצידה עם גורמי הטיפול בהתאם לתכנית של מכון שלם רק תקרב את החזרת הקטינה למשמורתה, בעוד שהמשך ניהול המלחמה כנגד גורמי הטיפול, מלבד זאת שיפגע כמובן בקטינה, יפגע בסיכויים להשיב את הקטינה למשמורתה בתקופת זמן קרובה”…

דרישה לצייתנות מוחלטת למוצא פיהם של “מומחים” הוא קרקע פוריה לשחיתות ומעשי סחר בילדים, כל דבר יש לשקול לגופו וע”פ תצפיות, ניתוח, והסקת מסקנות. תפיסתה של עדנה ארבל לצייתנות מוחלטת (שיתוף פעולה כלשונה) הנו דבר מעוות ומקור הרע.

עדנה ארבל חוששת מחשיפה נוספת של מעשי העוולה והנבלה של רשויות הרווחה ובתי המשפט, וכן גרימת נזק לתעשיית הסחר בילדים מהם נהנים מימים ימימה האוכלוסייה החזקה שהיא נמנית בה, ולכן עדנה מתרה באמא לציית לרשויות הרווחה.

עבודה זרה – קידוש העובדים הסוציאליים

עדנה ארבל מייחסת לעובדים הסוציאליים ופקידי הסעד עבודת קודש: סעיף 15 – “אומר בזהירות המתחייבת, ומבלי לפגוע בעבודת הקודש שהן עושות, כי יתכן שיש מקום לבחון אפשרות לגייס לנושא עובדות סוציאליות או פקידות סעד חדשות שתטפלנה בעניינה של הקטינה”.

ייחוס עבודת קודש לפקידי סעד ועו”סים נועד לנגח כל ביקורת המופנית אליהם משום שהם עושים “עבודת קודש” שאדם מן היישוב לא בהכרח מסוגל להבין את כל מונחי ומעשי הפולחן שלהם.

עדנה ארבל שבויה בתוך קונספציות שגויות ומעוותות לפיהם אזרח מן היישוב אמור “להקריב” את ילדי למלאכת הקודש של רשויות הרווחה ולציית להם.

סוף דבר

שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל ורשויות הרווחה נכשלו בהגנה על שלום הילדה. הם הרחיקו אותה בכפייה בניגוד לרצונה ורצון הוריה הגרושים למשך שנתיים מביתה ומשפחתה וכלאו אותה במוסדות רווחה סגורים. שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל מאשימים את האמא בפשעיהם נגד הילדה ומייחסים לעובדים סוציאליים מונחי פולחן כעבודת קודש שאין לערער עליהם ויש לציית להם.

שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל הנם בעלי תפיסות שגויות ומעוותות בענייני רווחה וקיים ספק לשיקוליהם, ויכולותם לשפוט בענייני רווחה.

שם המבקשת:

השופטת ע’ ארבל:

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופטת ש’ שטמר) אימץ את פסק דינו של בית משפט השלום לנוער (כב’ השופטת עדנה בן לוי) ואישר את הכרזתה של הקטינה ד’ (להלן: הקטינה), בִּתה של המבקשת, אז כבת 13 שנים, כ”קטינה נזקקת” בהתאם להוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960 (להלן :חוק הנוער). בית המשפט הורה על העברתה של הקטינה ממרכז החירום בו שהתה במשך כשנה ושלושה חודשים לפנימייה בליווי תכנית טיפול מיוחדת והשגחה מקסימלית, על פי הצעה ותוכנית שאושרו על ידי בית משפט השלום לנוער.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי אימה של הקטינה לבית משפט זה ביום 26.2.12, והחלטנו לדון בבקשה כבערעור כפי שיפורט להלן.

הרקע העובדתי

1. הקטינה, ילידת 1999, היא בת יחידה להוריה שהינם גרושים (לאם בן נוסף מאב אחר). עד להוצאת הקטינה למרכז חירום הייתה הקטינה במשמורת האם. כבר בגן חובה אובחנו קשיים בתפקודה של הקטינה בגן, על רקע הפרעות קשב וריכוז, סערת נפש ובלבול. הקשיים בתפקודה המשיכו גם במהלך כיתה א. באותה שנה דיווח האב לראשונה כי שמע מפי הקטינה על אירוע בו היא וילד צעיר ממנה, בנה של חברתה של המבקשת, התנהגו באופן מיני שאינו תואם את גילה. הקטינה דיווחה כי חשה כי הופעל עליה לחץ לנהוג כן וחשה מצוקה. בעקבות כך ניתנה להורים הדרכה על מנת למנוע אירועים מיניים נוספים והקטינה החלה בטיפול פסיכולוגי. מאחר שהאם עבדה עד שעות הערב המאוחרות, סבה של הקטינה הופקד לשמור עליה, אך נוכח אי שביעות רצון מיחסו של הסב לקטינה הופסק סידור זה. לפיכך הועברה הקטינה לצהרון ואחר כך למועדונית במסגרת רשויות הרווחה עד לשעה 19:00. בכתה ב’ חלה נסיגה במצבה הרגשי, וכן התגלו קשיים לימודיים וחברתיים. בכיתה ג’, למרות שיפור במצבה בשל הפער בלימודים, הוחלט לשלבה בשנת הלימודים הבאה בכיתה קטנה לילדים בעלי לקויות למידה. בהיותה בכיתה ד’ נפגעה מינית על ידי בן גילה בעת שהותה במועדונית, כאשר מדיווחה עלו תיאורים קשים אודות הפגיעה. בעקבות האירוע הוצאה הקטינה על ידי אמה מהמועדונית וחזרה לשהות עם סבה אחר הצהריים. הקטינה שולבה בטיפול אצל מטפלת מומחית לטיפול בפגיעות מיניות, אך הבאתה לטיפול לא היתה רציפה. במהלך כתה ה’ נערך חרם חברתי על הקטינה ומשיחה עם הקטינה אמרה הקטינה כי לעיתים “בא לה להתאבד”. בעקבות דיווח של אחד הילדים בכיתה נחשפה פגיעה מינית נוספת בקטינה על ידי שני ילדים, אשר אחד מהם הוא בנה של חברתה של המבקשת אשר פגע בה עוד בהיותה בכיתה א’. התברר כי הקטינה דיווחה על האירוע למבקשת, אך האחרונה לא דיווחה על אירוע זה. נפתחה חקירה משטרתית במסגרתה עלה כי היו שני אירועים של פגיעה מינית. בוועדה לתכנון טיפול והערכה בנוכחות צוות בית הספר עלתה דאגה שהקטינה נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מינית חוזרת, לשלומה הנפשי והגופני כמו גם ההתפתחותי. חברי הועדה סברו כי הקטינה נמצאת בסיכון פיזי ורגשי גבוה בשל העדר נוכחות הורית שומרת ומגנה. הומלץ על העברתה למרכז חירום לצורך בניית תוכנית טיפולית. תחילה הסכימו הורי הקטינה להמלצות הועדה. המבקשת הביעה רצון לקבל טיפול ולסייע בשיקומה של הקטינה. עם זאת, בהמשך, חזרה בה המבקשת מהסכמתה והתנגדה לתוכנית הטיפולית. פקידת הסעד לחוק הנוער פנתה לבית המשפט קמא על מנת לקבל החלטת ביניים על פיה תוצא הקטינה מרשות אימה למטרות אבחון וטיפול.

פסק דינו של בית משפט השלום לנוער

2. ביום 15.6.2010 הורה בית המשפט קמא על הוצאת הקטינה למרכז חירום. יום לאחר מכן הועברה הקטינה למרכז חירום, שם החלה לקבל טיפול רגשי מקיף. ביום 31.7.11 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום לנוער אשר הכריז על הקטינה כנזקקת לפי סעיפים 2(2) ו2(6) לחוק הנוער. בית המשפט התבסס על תצהיריהן ועדותן של מחנכת הכיתה, פסיכולוגית בית הספר, העובדות הסוציאליות לחוק הנוער והפסיכותרפיסטית שטיפלה בקטינה. נקבע כי הקטינה היתה במצב נפשי קשה ביותר עובר להוצאתה למרכז החירום, היא לא תפקדה כתלמידה ושבה ונפגעה מינית. באשר למבקשת הודגש כי היא אינה אחראית לפגיעות בקטינה, אך היא אחראית לכך שלא נתנה את המענה הנכון והמתאים לקטינה. התייחסותה לפגיעות המיניות היתה מבטלת ובכך הגדילה את הסיכון לפגיעה מינית חוזרת בקטינה. כן צוין כי המבקשת ידעה על המקרים, אך לא דיווחה עליהם, ניסתה להסתיר מידע מגורמי הטיפול ולא שיתפה איתם פעולה. בית המשפט הוסיף כי כל גורמי הטיפול שהכירו את הקטינה לאורך זמן תמימי דעים כי יש להוציאה למסגרת חוץ ביתית לצורך הגנה וטיפול, ולפיכך נדחתה חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, פרופ’ זומר. כן ישנה תמימות דעים כי המבקשת אף היא צריכה לעבור תהליך טיפולי, אך לא נראה כי יש בכוונתה לעשות זאת, וכל מאמציה מופנים למלחמה כנגד גורמי הטיפול. לבסוף צוין כי במהלך שהותה של הקטינה במרכז החירום חל שיפור במצבה בכל המישורים. בית המשפט הורה על הכנת תוכנית מפורטת של שמירה והגנה על הקטינה והטיפול המיועד לה, מכל מסגרת שתימצא מתאימה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. האם הגישה ערעור על החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת שטמר) יצא מתוך הנחה כי להוצאת ילד מבית הוריו צריכה להתקיים סיבה מיוחדת ויוצאת דופן שתצדיק את שבירת מסגרת התא המשפחתי. בית המשפט הדגיש כי אין קביעה כי המבקשת אינה אוהבת את בתה או כי אינה עושה מאמצים לעמוד בדרישות תפקידיה כאם. עם זאת, נראה כי המבקשת, בהיותה קורבן בעצמה לתקיפה מינית, פוגעת קשות בקטינה בכך שאינה מסוגלת להתרכז בצרכיה ולתת לה הגנה וחיזוק כלפי התקיפות המיניות. בית המשפט שוכנע כי הילדה פגועה באופן קשה ואין מחלוקת כי מצבה הנפשי קשה.

4. בית המשפט סקר את חוות דעת המומחים מטעם גורמי הרווחה לפיהן הילדה זקוקה לסביבה מגנה ושומרת בנוסף לטיפול נפשי, שכן מצבה הנפשי קשה ואמה מאיינת את המקרים של התעללות מינית ואינה פתוחה מבחינה נפשית להשתתף עם הקטינה ולעבד את רגשותיה באשר לאירועים. משכך, יש הכרח בשמירה והגנה מירביים על הקטינה. המלצות המומחים הדגישו שאין להשאיר “איי זמן” אפילו קצרים של נתק בין הקטינה לבין הדמות המשגיחה. הקטינה נמצאת בסיכון גבוה לפגיעות נוספות שכן חוותה פגיעות חוזרות אף לאחר שסביבת המבוגרים ידעה על כך שנפגעה. צוין כי האם, שהיתה חשופה בעצמה לסכנה ולא קיבלה עזרה, מתקשה לעזור לבתה ולשמור עליה.

5. בית המשפט קיבל את עמדת בית המשפט קמא לפיה יש להעדיף את חוות דעת המומחים הללו על פני חוות דעתו של פרופ’ זומר. נימוקיו העיקריים התבססו על מצבה הנפשי והתפקודי הקשה של הקטינה טרם הוצאתה למרכז החירום ועל מועדותה להתעללות מינית; השיפור שחל במצבה במרכז החירום על אף התנגדותה של הקטינה אשר אימצה את עמדתה עוינת של האם כלפי גורמי הרווחה; העדר שיתוף פעולה של המבקשת עם גורמי הטיפול ורשויות הרווחה. כן צוין כי התוכנית המיועדת לקטינה כוללת שילוב בפנימיה בפיקוח תמידי במשך כל היום, קבלת טיפול פסיכולוגי, ולימוד בכיתה מעשירה המותאמת לצרכיה.

משכך הורה בית המשפט המחוזי על דחיית הערעור ועל קיום דיון מחודש בעניינה של הקטינה לקראת סוף שנת הלימודים. עוד הורה בית המשפט לרשויות הרווחה על הכנת תוכנית טיפול ואבחון כישורים הוריים לאם, כך שאם האם תאות לשתף פעולה תהיה תוכנית זו מוכנה. כן הורה על הגשת תסקיר מעודכן בעניינה של הקטינה לקראת סוף שנת הלימודים הנוכחית (2011-2012). לבסוף דחה בית המשפט את בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה. משכך, הועברה הקטינה לפנימיה טיפולית ביום 12.12.11, שם היא שוהה עד היום.

מכאן הבקשה שבפנינו.

ההליכים בפנינו וחוות הדעת של מכון שלם

6. ביום 5.4.12 קיימנו דיון בבקשה. בעקבות הדיון, ובהסכמת הצדדים, החלטנו לפנות למכון שלם וביקשנו ממנו להגיש חוות דעת באשר להימצאות הילדה במסגרת חוץ ביתית. ביום 6.8.12 הוגשה לנו חוות הדעת מטעם מכון שלם, שעל עיקריה נעמוד כעת.

7. באבחון שנערך נמצא כי הקטינה נמצאת במצב רגשי קשה ביותר ובמצב סיכון לפגיעה מינית. נראה כי הצטבר אצלה עומס רגשי גדול בשנתיים האחרונות בהן היא נתונה בעין הסערה ובתוך הקונפליקט בין הגורמים השונים דורשי טובתה. צוין כי הקטינה משלמת מחיר רגשי והתפתחותי כבד בסיטואציה אליה נקלעה, כאשר היא נתונה בצבת נאמנויות בין אמה לבין גורמי הטיפול. באשר למבקשת נאמר כי היא מתקשה להפריד בין צרכיה שלה ושל הקטינה, וכי היא חסרה במודעות לקשייה. עמדה זו, כך נכתב, עלולה לפגום משמעותית ביכולתה של המבקשת לראות את צרכיה המציאותיים של הקטינה ולפעול למילוי צרכיה באורח מותאם ועקבי. הודגש כי עמדתה הבלתי מתפשרת בנוגע לפנימיה עלולה להעמיד את הקטינה בקונפליקט נאמנויות ולפגום בתהליכי הטיפול בה. המכון מעריך כי אין המבקשת כיום ערוכה מבחינה רגשית ועל רקע דפוסי אישיותה להעניק את ההגנה הנדרשת לבתה. לטעם המומחים האם זקוקה לטיפול פסיכולוגי ולהדרכת הורית.

לסיכום קובע המכון כי בשלב זה אין הוא יכול להמליץ על חזרתה של הקטינה לחזקתה של המבקשת. “אין לשלול את מסוגלות האם להיענות לצרכי בתה, אולם לפנינו עדיין תהליכים טיפוליים שצריכה הקטינה לעבור ותהליך טיפולי והדרכתי שצריכה האם לעבור”. המכון סבור כי היה מקום מצד רשויות הרווחה להביא להנמכת הקונפליקט ולשיתוף פעולה מצד האם. הוא מדגיש כי האחריות על הצלחת ההתערבות הנה על שני הצדדים, וכי המטרה המשותפת כיום הינה להביא את הקטינה למצב בו תוכל לחזור לבית האם, שם מקומה.

8. המלצותיו של מכון שלם מפורטות בחוות הדעת, וכוללת השארתה של הקטינה לעת הזאת במסגרת חוץ ביתית אשר תוכל להבטיח את הגנתה. הקטינה תהיה בטיפול נפשי אצל מטפל שיבחר על ידי המבקשת באישור פקידת הסעד לחוק הנוער. המבקשת תהיה בהדרכת הורים ובטיפול אצל מטפל על פי בחירתה ובאישור פקידת הסעד. הסדרי הראייה עם האם יורחבו בכפוף להחלטתה של פקידת הסעד לאור התקדמות התהליך. האם תוזמן ותשתתף בדיונים שיתקיימו מעת לעת בעניין הקטינה במסגרת בה תשהה. לאחר 6 חודשים יועלה לדיון נשוא המשך שהייתה של הקטינה במסגרת החוץ ביתית. במהלך השנה הקרובה תימנע האם מהגשת תביעות משפטיות. האב יוזמן האף הוא להדרכת הורים במסגרת הטיפולית של הקטינה.

טענות הצדדים

9. לא ראיתי לפרט את שלל טענותיהם של הצדדים בעניין. באופן כללי אומר כי בא-כוח המבקשת טוען כי מחוות הדעת של מכון שלם עולה כי מצבה הרגשי של הקטינה התדרדר במהלך שהותה בפנימיה, דבר המוכיח כי אין מדובר במסגרת מגינה המיטיבה עם הקטינה. לטענתו, גם מנהל הפנימיה הודה כי ישנם מקרים של פגיעות מיניות בפנימיה. מנגד טוען בא-כוח המבקשת כי אין לאמץ את חוות הדעת, וכי בית המשפט רשאי לסטות מהמלצות המומחים. לטענתו יש ליצור תוכנית של טיפול בקהילה עבור הקטינה. כן הוא טוען כי המבקשת התחייבה לתוכנית טיפולית, אך לא באמצעות שירותי הרווחה. בא-כוח המבקשת מפנה לעמדתו של פרופ’ זומר ושל האפוטרופוס לדין.

מנגד טוענת באת-כוח המדינה כי יש לאמץ את מסקנותיו והמלצותיו של מכון שלם. לטענתה מלחמתה של המבקשת בגורמים הטיפוליים ובגורמי הרווחה היא שגרמה לקשיים במצבה הרגשי של הקטינה בשנתיים האחרונות. מנהל מכון שלם שב והסביר בדיון שנערך כי בשלב הנוכחי מידת המוגנות המיידית של הקטינה בפנימיה עולה על מידת המוגנות שלה בבית. עם זאת הדגיש כי יש הכרח ברתימת המבקשת לשיתוף פעולה עם מנת שמצבה של הקטינה לא יוחמר, וכן יש להכניס את האב לתמונה, שכן מדובר בדמות חיובית.

האפוטרופוס לדין של הקטינה טען כי אמנם הפנימיה עדיפה עבור הקטינה מבחינת מכלול האינטרסים, אך לאור היעדר שיתוף הפעולה של האם ומלחמתה ברשויות נראה כי יש מקום ליתן משקל רב יותר לרצונה של הקטינה.

יוער עוד כי ביום 11.9.12 התקבל מכתבו של האב אשר שינה את דעתו ומבקש כי הקטינה תחזור לביתה לאור מצבה הנפשי הקשה. כמו כן נציין כי בדיון שהתקיים ביום 5.4.12 שמענו את פרופ’ אסתר הרצוג מטעמה של העמותה לזכויות ילדים והורים שביקשה להצטרף כידידת בית משפט להליך. פרופ’ הרצוג עמדה על חשיבות הטיפול בקהילה ועל הקשיים בהוצאת קטינים לפנימיות.

דיון והכרעה

10. בדומה למקרים רבים אחרים העוסקים בקטין נזקק מדובר במקרה סבוך ומורכב. נראה כי כל תוצאה אליה נגיע לא תהיה אופטימאלית, וכי בכל אפשרות נפגע אינטרס אחר הנוגע לטובתה של הקטינה.

הוצאת קטין ממשמורת הוריו היא האמצעי הקיצוני ביותר שמעניק חוק הנוער לרשויות. לפיכך, נקיטה בצעד כזה תיעשה רק כאשר האמצעים המתונים יותר הקבועים בחוק אינם מתאימים, וכאשר אין דרך אחרת להבטיח את מתן הטיפול וההשגחה על הקטין (ראו רע”א 3009/02 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נו(4) 872, 897 (2002)). כן אציין כי לטעמי ההנחה הבסיסית בהליכים אלו היא כי “ככלל מקומו של קטין עם הוריו-מולידיו, אליהם קשור הוא בקשר הדם שלא ניתן לנתקו, ואשר ביכולתם ליתן לו תחושת שייכות שהיא חיונית לרגש הביטחון הקיומי ולהתפתחותו כאדם” (דנ”א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, בחוות דעתי שם (לא פורסם, 22.5.11) (להלן: דנ”א פלונית)).

11. לצורך החלטה בעניינים אלו על בית המשפט להיעזר ולהיתמך בחוות דעת מומחים לעניין. בפרשה אחרת ציינתי כי-

“על טובתו של הקטין על-פי מכלול השיקולים שפורטו, ואין הרשימה ממצה, עומד בית המשפט בעזרת חוות דעת עדכניות של מומחים מקצועיים, שהוכנו על בסיס התרשמותם מן הקטין והוריו (בג”ץ 5227/97 דויד נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נה(1) 453, 463 (1998); בע”מ 1841/08 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה פסקה י”ג(5) לפסק דינו של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 22.5.08)). בידוע הוא כי ככלל יאמץ בית המשפט את המלצתם של המומחים שמינה, ועם זאת, אין הוא פטור מהפעלת שיקול דעת עצמאי עת שנדרש הוא להכריע בעניינו של קטין. בית המשפט אינו “חותמת גומי” לעמדתו של המומחה המקצועי, אלא זו משמשת עבורו כלי עזר חיוני וחשוב, אשר יזכה למשקל נכבד, אך לא מכריע, בקבלת ההחלטה (ראו למשל: בע”מ 27/07 פלוני נ’ פלונית בפסקה 15 (לא פורסם, 1.5.06); בע”מ 10060/07 פלונית נ’ פלוני בפסקה 33 (2.10.08))” (דנ”א פלונית).

12. על פי המומחים מצבה של הקטינה עובר להוצאתה ממשמורת אימה היה בכי רע. זאת, הן מבחינת מצבה הנפשי, הן מבחינת תפקודה הלימודי, והן מבחינת השתלבותה החברתית. מעבר לכך, הקטינה נפגעה מינית שלוש פעמים ואובחנה כבעלת סיכון לשוב ולהיפגע מינית. מובן כי פגיעות אלו אינן באשמתה של המבקשת, אך נראה כי המבקשת התקשתה להתמודד איתן ולספק לקטינה סביבה תומכת שתאפשר התמודדות עם פגיעות אלו. המבקשת לא שיתפה פעולה עם רשויות הרווחה, ובכך נמנע מהקטינה טיפול רציף ומשמעותי שהינו הכרחי עבורה. המבקשת אף לא קיבלה טיפול משמעותי ורציף והדרכה הורית כפי שממליצים כלל הגורמים הטיפוליים. טענתו של בא-כוחה כי התחייבה לטיפול אין די בה, מאחר שהמבקשת לא עברה בפועל טיפול כהצעתה. משכך, ועל בסיס חוות דעת המומחים קבעו בית משפט השלום לנוער ובית המשפט המחוזי כי לעת הזאת טובתה של הקטינה מחייבת הוצאתה למסגרת חוץ ביתית. על מנת לשוב ולבחון את הצורך בהמשך שהותה של הקטינה במסגרת זו ביקשנו את חוות דעתו של מכון שלם. חוות הדעת מציירת תמונה קשה לפיה מחד גיסא טובתה של הקטינה כעת היא לשהות בפנימיה הטיפולית בה היא שוהה, ומאידך גיסא נגרם לה נזק כבד בשל התנגדותה הנחרצת של אימה להימצאותה שם.

13. ההכרעה בעניין היא קשה ביותר, ולא נעלמו מעיני טענותיו המרובות של בא-כוח המבקשת, אותן שמעתי בדיון וקראתי בעיון, אשר סבור כי העובדה שמצבה הרגשי של הקטינה קשה מלמדת כי אין מקומה בפנימיה. אלא שבסופו של יום אין לנו אלא לסמוך על המלצותיו של מכון שלם, אשר עשה עבודה יסודית ומקיפה, ואשר לא היה מעורב בהליכים הקשים שהתנהלו בין הצדדים בעבר, ולפיכך אין חשש כי הוא מושפע או בעל דעות קדומות בעניין. המכון אשר היה מודע למצבה הרגשי הקשה של הקטינה הסביר כי הוא נובע מהקונפליקט הקשה והעדר שיתוף הפעולה של המבקשת עם רשויות הרווחה. ולמרות זאת הוא סבר בבחינת הרע במיעוטו כי יש להותיר בשלב זה את הקטינה במסגרת החוץ ביתית, תוך הפעלת מאמצים לגיוס המבקשת לטובת התהליך. נראה כי הקטינה מקבלת טיפול טוב ומקיף בפנימיה, הכולל את כל צרכיה. באשר לחשש שהביע בא-כוח המבקשת לפגיעה מינית בפנימיה, הבהיר לנו מנהל הפנימיה כי אמנם אין ערובה מוחלטת למניעת פגיעות מיניות גם במסגרת הפנימיה, אך גורמי הפנימיה פיתחו מוגנות שמורידה את הסיכון לפגיעה כמעט לאפס. יש לציין בהקשר זה כי במשך התקופה בה שהתה הקטינה בפנימיה לא דווח על כל פגיעה בה.

אוסיף כי המלצותיו של מכון שלם ותפיסותיו הבסיסיות מקובלות עלי. בעניין זה יש להדגיש ראשית לכל כי המטרה בסופו של יום היא החזרתה של הקטינה למשמורת אימה, ושילובה בתוכנית טיפול בקהילה כפי שביקש בא-כוח המבקשת. אלא שעל מנת להגיע למטרה זו על הקטינה וכן על המבקשת לעבור הליך טיפולי משמעותי אשר יאפשר למבקשת להגיב היטב לצרכיה של הקטינה, ולקטינה להיות מוגנת יותר בסביבתה. מכון שלם מבין את הצורך החשוב והקריטי כעת לרתום את המבקשת להליך הטיפול בקטינה, ולפיכך הוא כולל בהמלצותיו את שיתוף המבקשת ככל הניתן בהליך הטיפולי של הקטינה. המלצותיו כוללות מתן זכות בחירה למבקשת בעניין הגורמים המטפלים בקטינה, בכפוף לאישור גורמי הטיפול כמובן. כן ממליץ המכון על שילובו של האב בהליך שהינו דמות חיובית וחשובה עבור הקטינה. ההמלצות כמכלול נראות לי מאוזנות וראויות. המכון סבור כי יש לאפשר את הנעת ההליכים במשך 6 חודשים ולאחריהם לבחון שנית את המצב. גם המלצה זו מקובלת עלי. ראיתי להעיר עוד שתי הערות חשובות לעניין.

14. ראשית, על המבקשת להבין כי שיתוף פעולה מצידה עם גורמי הטיפול בהתאם לתוכנית של מכון שלם רק תקרב את החזרת הקטינה למשמורתה, בעוד שהמשך ניהול המלחמה כנגד גורמי הטיפול, מלבד זאת שיפגע כמובן בקטינה, יפגע בסיכויים להשיב את הקטינה למשמורתה בתקופת זמן קרובה. זאת, מאחר שהעדר שיתוף פעולה מצידה מלמד על אי הבנה של המבקשת לצרכיה ולטובתה של הקטינה, כפי שהצביע על כך מכון שלם אשר הדגיש את הנזק הנפשי שנגרם לקטינה מהקונפליקט הקיים. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי “אילו שיתפה האם פעולה עם גורמי הרווחה, על ידי מתן טיפול מתאים וקבלת טיפול מתאים, סבורה אני כי היה מקום להשאיר את הקטינה בבית אמה”. כמו כן על המבקשת לאמץ את המלצותיו של מכון שלם בעניין הטיפול לו היא זקוקה וההדרכה ההורית. כפי שהומלץ על ידי מכון שלם, הגורמים המטפלים יבחרו על ידי המבקשת, וברי כי הם אינם חייבים להיות קשורים לגורמי הרווחה. פעולות אלו אף הן עשויות לסייע בהשבת הקטינה למשמורתה של המבקשת.

15. ההערה השניה מופנית אל רשויות הרווחה וגורמי הטיפול. כפי שציין מכון שלם נראה כי לא נעשו די מאמצים על מנת לרתום את המבקשת לטובת ההליך. ראוי לעשות מאמצים נוספים בעניין זה ברגישות המתחייבת מהמצב, תוך הבנה כי המטרה בסופו של יום היא החזרתה של הקטינה לאימה. אומר בזהירות המתחייבת, ומבלי לפגוע בעבודת הקודש שהן עושות, כי יתכן שיש מקום לבחון אפשרות לגייס לנושא עובדות סוציאליות או פקידות סעד חדשות שתטפלנה בעניינה של הקטינה, או לפחות אלה שתהיינה בקשר ישיר עם המבקשת, וזאת על מנת לאפשר למבקשת לפתוח דף חדש עם גורמי הרווחה ולשתף פעולה עימם. עוד אני רואה הכרח להעיר כי הצהרתה של באת-כוח המדינה בדיון בפנינו בסגנון “הכל או לא כלום” אינה מקובלת עלי ומעוררת תחושה לא נוחה. אם בסופו של יום יחליט בית המשפט על החזרתה של הקטינה למשמורת אימה יהיה על רשויות הרווחה לעשות ככל הניתן על מנת לתמוך בקטינה בצעד זה, ולהעניק לה את כל המעטפת הטיפולית בתוך הקהילה לה היא זקוקה.

16. לסיכום, אם תישמע דעתי הייתי דוחה את הערעור ומאמצת את המלצותיו של מכון שלם במלואן. בעוד 6 חודשים מהיום יערך דיון נוסף בבית משפט השלום לנוער, כאשר כהכנה לקראתו יוגשו עדכונים של כל הגורמים הרלוונטיים עד 7 ימים עובר לדיון, וכן תוגש חוות דעת של מכון שלם עד 14 יום עובר לדיון שתכלול המלצות באשר להמשך הדרך. אומר כבר כעת כי חוות דעת זו תמומן מקופת המדינה. אין צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט צ’ זילברטל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע’ ארבל.

ניתן היום, ח’ בתשרי תשע”ב (24.9.12).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  12016720_B18.doc   עכ+הג

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il