ניסויים בהרשאה – בית חולים שער מנשה / חנה אנה איסלר

לפני כחודש, פנה אלי לירן טטרו, כתב מקומון "זמן חדרה" מעריב, לחוות את דעתי על עניין הניסויים "ברישיון" הנערכים בבית החולים הפסיכיאטרי – שער מנשה.

מסתבר, שוועדת אתיקה של בית החולים התכנסה לאחרונה, והחליטה לאשר ולערוך ניסויים בתרופות על חולים המאושפזים בכפייה, כביכול בהסכמת החולים ובני משפחותיהם.

ביקשתי לראות, במו עיני, את ההודעה לעיתונות, שכנראה נשלחה אך ורק לאזור חדרה והסביבה, כי אחרת אינני מבינה איך אף עיתון המכבד את עצמו, או התקשורת האלקטרונית לא מצאו לנחוץ למחות ולהביע זעזוע מניסויים נוסח מנגלה!

בתאריך 30.10.2009 התפרסמה כתבת שער "אנחנו לא שפנים", בה מצוטטת גם דעתי הנחרצת בעניין הניסויים הנ"ל.

אני משמשת "צינור" לקורבנות שאף אחד לא שומע אותם, לזעקתם: בדגש לילדים, נוער, וחיילים במצוקה, ולהורים שרוצים באמת ובתמים להציל את ילדיהם. אך דעתם, ברגע שנפלו למלתעות הרווחה והפסיכיאטריה – אינה נחשבת. ולא מקבלים את היחס הראוי, בלשון המעטה.

אני טוענת שבית החולים שער מנשה, עורך מזה שנים ניסויים תרופתיים במאושפזים בכפייה, מבלי לקבל את רשותם והסכמתם כחוק. כי הרי לדבריהם "ברוב המקרים, הפגיעה שנגרמת עקב מחלתם הנפשית, פוגמת בכושר השיפוט שלהם לביקורת המציאות ונובעת או גורעת מהמטופל את האפשרות להבין את טיב מחלתו ואת הצורך בקבלת טיפול או מעקב רפואי מקצועי- אין להתפלא אפוא, כי לעיתים קרובות נדרש לתת למטופל כזה טיפול רפואי כפוי….".

האפוטרופוסים לדין, שאינם נפגשים כלל עם המטופלים, משמשים כחותמת גומי לאישור הניסויים.

ועדת האתיקה הזאת, שהוקמה בסמוך לחודש בריאות הנפש, שחל בימים אלו – הנה לעג לרש, ונתנה לעצמה הרשאה, במטרה למרק את חטאיה הרבים בדיעבד.

ידוע לי, כי לא רק בשער מנשה משתמשים בתרופות מסוכנות שנאסרו לשימוש בארה"ב ובאיחוד האירופי. והניתנות במינונים גבוהים לא אחראיים, מבלי להזהיר וליידע לתופעות הלוואי הקטלניות.

כמו כן, לא קיים מעקב וטיפול בתופעות הלוואי, מקסימום מחליפים תרופה לסם אחר שזה עתה יצא מהמפעל. התרופות ניתנות או על ידי כפייה, הזרקות, קשירות, חדרי בידוד, או על ידיי שכנועים ופיתויים שזה מה שיביא לחולה מזור וישועה.

ד"ר גרינשפן שעמד בראש הוועדה, צוטט בכתבה כדלקמן: "אנו מחפשים כל דרך אפשרית לטפל באדם".

אכן "לטפל"  = שווה לנסות עליו את כל התרופות שבארסנל.

אבל מה זה קשור לריפוי הנפש? הופכים אנשים מן הישוב, למסכנים, מושפלים ואף נכים כרוניים.

על זקנים – בכלל מותר בכל – הרי הם זקנים! חסרי ערך.

חברות התרופות עומדות מאחורי הניסויים והמחקרים השונים. כשהן מבטיחות כספים גדולים למוסדות שיסכימו לנסות את תרופותיהם. הדרך בה אושרו התרופות, לא תמיד כשרה למהדרין. לא פעם באמצעות שוחד, וזיוף מחקרים.

אם סווגת כסכיזופרן – הדרך פתוחה ופנויה לניסויים מאסיביים – עליך. ואלה כאמור 70 אחוז מהמאושפזים במוסדות מדינת ישראל.

בתי החולים הפסיכיאטרים והפנימיות המסופחות אליהם, מקבלים תקציבי ענק ממשרד הבריאות- 1,300 ₪ ליום אשפוז. במידה וזה כולל נזעי חשמל – הסכום ממריא ל- 3,000 ₪. הפנימיות מקבלות 7,000 ₪ לחודש עבור כל ילד מאושפז. זה עסק משתלם לאלופים במיל שפרשו מהצבא בגיל צעיר.

כל אלו, הם ספקי תרופות לאורך זמן, רצוי לכל החיים, ללא אפשרות גמילה. חלקם מתחילים להאמין שלא ניתן לחיות ללא התרופות הנ"ל. למעשה הם מכורים לסמים. אחר כך, ודי מהר יופיעו מחלות המשנה – לחץ דם גבוה, סכרת, השמנת יתר או אנורקסיה, טאריב טורט , דיסטוניה ושאר ירקות.

וחברות התרופות תוכלנה לשווק את תרופותיהן ולסחור בבורסה ברווחים מופלאים.

הרופאים הפסיכיאטרים, גם הם מצ'ופרים ומשומנים היטב, מוזמנים לכנסים , ארוחות שיווק, סופיי שבוע, סמינרים, קורסים והשתלמויות – על הצלחות מופלאות של תרופה זו או אחרת. מרבים בנסיעות לחו"ל – אחלה מקצוע!

מצויים כיום בקרבינו, כידוע, הרבה שוחרי בריאות אוכלי חסה אורגנית ואורגולה, שאינם מאמינים בכימיקלים – לא במזון, ובטח לא שיחדירו אותם לגופם לכשילקו בדיכאון. מה שקורה לצערנו .

אני למשל, לא ממש אוהבת אשפוזים ובתי חולים, ומעדיפה להיות מטופלת בביתי. אינני רוצה להסתובב חודשים בפיג'מה של בית החולים, לא ממש אוהבת זריקות ובדיקות דם כוחניות, ממש קשה למצוא לי את הווריד… גם לי קרה בנעוריי שלקיתי בדיכאון – זאת טראומה ענקית . מפחידה. הייתי שם. למטה.

למזלי, הורי לא הסכימו להכניסני ל"בית משוגעים". וטופלתי בבית על ידי רופאה פסיכיאטרית נאורה – ד"ר זויסטובסקי, שהצילה את חיי. ואני מודה לה ולהוריי מעל בימה זאת. מה שריפא אותי, זאת אהבתה ואמונתה בי, כשאמרה לי תמיד – "חייכי אל עצמך" את כל יכולה. והורי שטיפלו בי כמובן.

האופציה הזאת, צריכה להיות קיימת עבור כולם. שצלם האדם וכבוד האדם יישמרו.

מזה למדתי, שמה שזקוק אדם בעת משבר כזה, כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, זה קשר רגשי עם המשפחה, תמיכה, הכלה, סבלנות , עידוד וחיזוק.

מה שמקבלים בפועל במוסדות: דיכוי, זלזול, זילות, השפלה. ומערכת של חוסר אמון הנובעת מהכפייה. זאת איננה  הבראת נפש – אלא דחיפה לאבדון.

תמיד קיימות אופציות אחרות, אין רק דרך אחת נכונה. לא קיים דבר כזה.

AMERICAN PSYCHIATRIC ASSOCIATIONׂ- APA

הפסיכיאטר המנוח LOREN MOSHER – שהתפוטר מהAPA-   אחרי 30 שנה בגלל גישתו השונה לסכיזופרניה –  שבה התמחה. במכתב ההתפטרות כתב שהAPA-  מגבירה במילים ובמעשים את התמכרות החברה האמריקנית לסמים. הפסיכיאטריה נרכשה לחלוטין על ידי חברות התרופות.

אין שום מגמה להבין את הפציינט ולהכירו על  הרקע הסוציאלי שלו. ומגבירים שימוש מוגבר בתרופות רעילות שגורמות לטרדיב, דיסקינזיה, טרדיב דמנציהTARDIVE DISKINESIA' TARDIVE DEMENTIA וסינדרומים רגרסיבים נוספים.

"זה לא מדרכי להיות מזוהה עם גישה כזאת. אינני רוצה חלק ונחלה בפסיכיאטריה של דיכוי ושליטה חברתית. הכול מונח על ה- DNA והפתולוגיה. אין אחריות אישית ותודעה. זוהי אופנה ולא הוכחה מחקרית שיש נזק מוחי  פתולוגי. זהו שילוב של אופנה, פוליטיקה וכסף. ולפסיכיאטרים יש פחות ופחות קשר עם הפציינט. זה גם מקצוע לא מבוקש באוניברסיטאות. אין שום קריטריונים לדיאגנוזות הפסיכיאטריות. אין בדיקות דם, לא קשרים אנטומיים היכולים להצביע על מחלה.שכחנו שעלינו לספק את הפציינט, הקליינט שלנו לשביעות רצונו- לעולם אל תשכח שאתה המועסק של החולה שיכול גם לפטר אותך".

משהתפטר ייסד קליניקות והחדיר לבתי חולים שיטות טיפול שונות כמעט ללא סמים פסיכוטיים. לגישתו, הסכיזופרנים הן נשמות מעונות, שזקוקות לסביבה מזינה רגשית בכדי להבריא. הסמים כמעט לא נחוצים אלא במקרי אלימות קשים או אפיזודה אובדנית. אבל לפרק זמן מוגבל. התזה הטיפולית שלו הייתה שאדם כזה זקוק ליחסים בעליי משמעות, ולא סמים.

ב- 2002  דיווח ששמונים וחמישה אחוז עד 90 אחוז ממטופליו חזרו לתפקוד מלא בקהילה. ללא תרופות.

הוא אמר על הפסיכיאטרים שאם אומרים שקר הרבה פעמים – הוא הופך לאמת…

אני פוגשת בפציינטים חלולים, שאינם משתחררים מהטראומה, מההשפלה, מאובדן שנים יקרות ומזעם רב שזרקו אותם לכלבים אחרי הניסויים.

 [youtube=http://www.youtube.com/watch?v=KzWm1WbZ0ro]