נעולים תחקיר מעון גילעם כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים

"תוציאו אותי מפה, אני לא יכול יותר, כואב לי".

זעק נער צעיר מתוך חדר הבידוד של המעון הנעול גילעם. זה לא עזר לו. כמה שבועות אחר כך אושפז הנער במחלקה לבריאות הנפש. עדויות שהגיעו ל"7 ימים" מתארות נערים הנשלחים לתקופות ארוכות בבידוד, היעדר אחות מוסמכת ומעטפה אחת, עם כדורים פסיכיאטריים, שמוכנה בערב למקרה של "מצבי התנהגות מסוכנת".

משרד הרווחה: "המעון עבר הרבה תקופות קשות בעבר, אך עשה תהליך מדהים בשנים האחרונות".

הזעקות שנשמעו מכיוון חצר הבידוד גילעם – מעון נעול שבו שוהים בני נוער בפרקי זמן משתנים בהתאם לצווי בתי המשפט ובתנאי פנימיה – לא פסקו במשך דקות ארוכות.

אהרון (שם בדוי), הנער שהוכנס לבידוד, לא הפסיק לקרוא שוב ושוב לאם הבית. "תוציאי אותי מפה", הוא קרא לה, אבל איש לא ענה לו.

בקטע וידיאו שהגיע לידי "7 ימים" נשמעות צעקותיו המחרידות של הקטין, שנמשכו דקות ארוכות, עד אשר הצילום נקטע.

"כואב לי, תוציאו אותי מפה, אני לא יכול יותר".

בכה אהרון, אך לא זכה לשום מענה. השעה היתה קצת לפני תשע בבוקר, וביום ראשון בשבוע משרדי המעון המו אנשי צוות.

"ישבתי מחוץ למשרד שלי ושמעתי את הצעקות ממרחק של עשרות מטרים", מספר אחד העובדים שהיו במקום. "היה איתי עובד נוסף, והמשרדים היו מלאים באנשי צוות. להערכתי, רבים שמעו את הצעקות, הן היו מקפיאות דם. זיהיתי את הקול שלו מיד, כי בעבר מצאתי אותו כשניסה לפגוע בעצמו".

— מה עשית כששמעת את אהרון צועק?

"פתחתי את דלת חדר הבידוד, כי ידעתי שהוא מסוכן לעצמו. דיברתי איתו, הוא התלונן שכואב לו, שהוא סובל ולא רוצים לפנות אותו. פתאום הגיע אחד מאנשי הצוות והתפלא שאני שם. הוא שאל: 'מה אתה עושה פה?', עניתי לו שהילד קרא לי, אז ניגשתי אליו ונכנסתי לבידוד. הוא כעס עלי ואמר: 'מי הרשה לך? מה אתה מתערב?', אז יצאתי החוצה כדי לא להתווכח ליד הילד. אמרתי לו שהנער מתלונן שכואב לו. הוא ענה לי: 'הוא סתם משחק אותה. אתה רופא? אל תגיד לנו מה לעשות. זה לא התפקיד שלך!"

העובד מיהר להוציא מזכר למנהל.

"כאשר הגעתי למעון בשעה 07:15 בעודי מדפיס את השעון, קרא לי נער מתוך הבידוד ורצה לדבר עימי" – כך כתב בו ביום למנהל המעון, יעקב כהן. "החלפתי עימו כמה מילים ובהן טען הנער כי נחבל. באותו רגע הגיע איש צוות והשתומם מדוע אני נמצא בבידוד ומדבר עם הנער, וטען שאסור לי לעשות זאת משום שזה אינו תפקידי".

העובד הוותיק ממשיך ומתאר את קורותיו באותו הבוקר: "ברצוני להזכיר כי בעבר הסתכלתי דרך פתח הבידוד, וראיתי את אותו נער מנסה לפגוע בעצמו. באותו רגע הגיע איש צוות ואמר לי שאסור לי לטפל בנער או לדבר עימו. שאלתי היא: האם במקרים כאלו, כשנער עלול לפגוע בעצמו, איני רשאי להתערב ולמנוע את הסבל, והאם אני רשאי לדבר עם נערים ולשמוע את מצוקתם ואולי גם לעזור להם? מבקש בזאת הנחיה לעתיד".

ביומן הבידודים של מוסד גילעם מאותם תאריכים, שהגיע לידי "7 ימים", מופיע שמו של הנער "אהרון" בן העשרה שוב ושוב: למרות שתואר בפנינו על ידי אנשי צוות כ"שקט וחמוד", הוכנס לבידוד כבר ביום הראשון של חודש אוקטובר, וגם במהלך חודש נובמבר. באמצע נובמבר הוכנס לשם שוב למשך כמה שעות, ובימים שלאחר מכן מצויין שמו בבידוד יותר מעשר פעמים.

בעקבות המכתב זומן העובד לשיחה עם המנהל: "הוא דרש ממני לא להתערב, אלא לקרוא למדריך", טוען איש הצוות, "אז אמרתי לו שעד שאני אקרא למדריך, הילד יכול למות. הוא לא קיבל את דבריי".

את המקום שבו מבודדים את הנערים החוסים תיאר אחד המדריכים: "זו חצר פתוחה עם גג חלקי וטלאי סורגים".

יומיים אחרי שתועדו זעקותיו של אהרון וימים רבים לאחר שהיה בבידוד, פונה הנער למרפאת זבולון בקריות, שם טופל רפואית.

שבוע לאחר מכן שוב פונה אהרון למרפאה בשל מצבו הבריאותי. גם לאחר מכן הוכנס לבידוד, אולם שבועות ספורים לאחר מכן אושפז הנער לראשונה בחייו בבית חולים לבריאות הנפש, ולאחר מכן הועבר למעון שיקומי אחר.

"7 ימים" מביא עדויות על אודות התנהלות בעייתית במעון הנעול גילעם. זו אינה הפעם הראשונה: כבר לפני כשלוש שנים וחצי חשפנו סיפורים קשים שהתנהלו בין כותלי המוסד.

במשרד הרווחה אומרים בתגובה, כי "ההתנהגויות שאיתן מגיעים נערים לגילעם הן קיצוניות ביותר, גם ברמה של האלימות כלפי הזולת וגם כלפי עצמם. זה מעמיד אתגר כמעט בלתי אפשרי בפני הצוות במעונות" – וכאן, מודים במשרד הרווחה, "אין לנו הכלים שישנם בשירות בתי הסוהר ובבתי חולים פסיכיאטריים", אך מוסיפים: "מעון גילעם עבר הרבה תקופות קשות בעבר, אך עשה תהליך מדהים בשנים האחרונות".

ההזדמנות האחרונה

חסות הנוער היא הרשות האחראית מטעם משרד הרווחה על טיפול חוץ ביתי במתבגרים המצויים במצבי קצה של סיכון ופשיעה, לאחר שמסגרות רבות כשלו במתן מענה טיפולי עבורם. הרשות הופעלה על ידי המדינה עד ראשית שנות ה- 80, ואז החלה הפרטת השירות.

כיום מספקות את השירותים ההכרחיים של חסות הנוער כמה עמותות, שהגדולות שבהן הן ענ"ב ואותו (לשעבר שח"ל).

בשתיהן יחד מועסקים יותר מ- 400 עובדים. שירותים אלו מתוקצבים על ידי משרד הרווחה.

בשנים האחרונות חלה ירידה הדרגתית בתנאי העסקתם של העובדים, והשכר של רובם נמוך מאוד ואף נושק לשכר מינימום. תנאי ההעסקה הירודים גורמים לתחלופת עובדים גבוהה ולקושי בגיוס כח אדם. הפגיעה בעובדים פוגעת באופן ישיר בנוער שנמצא תחת חסותם.

כך למשל, משך ההעסקה הממוצע של מדריך הוא פחות משנה וחצי, בזמן שאחד הגורמים החשובים ביותר לנער או לנערה שעברו חוויות קשות הוא קיומה של דמות יציבה ונורמטיבית בחייהם. כמו כן, הקושי בגיוס עובדים, על אף התקנים, יוצר מצב בלתי נסבל של נערים הנשארים ברחובות או נשלחיםם לבתי כלא כי אין עבורם מענה.

ובכל זאת, כיצד קורה שנער ללא עבר של אשפוז פסיכיאטרי מגיע בתוך חודשיים למצב כה קשה? מדריך, שעזב לאחרונה את עבודתו בגילעם, מספר: "אהרון קיבל כדורים יום-יום, מאז שהגיע אלינו".

— על פי איזה מרשם מחולקים הכדורים האלה?

"יש לנו פסיכיאטרית שבאה ומאבחנת. היא מגיעה אחת לשבוע-שבועיים ופוגשת בכל פעם שניים – שלושה נערים".

— ומי מחלק את הכדורים? אחות?

"לא. אין תקן לאחות. זה המצב זה שנים. מי שנותן את הכדורים לנערים היא אם הבית. בסוף יום העבודה היא משאירה את הכדורים של הערב אצל המדריכים. כל ההתנהלות הזאת לא תקינה בעיניי.

אני התרעתי כמה פעמים על הענין הזה, שלדעתי אחות צריכה לחלק את הכדורים ובוודאי לא מדריכים או אם הבית".

— בפני מי התרעת?

"עליתי למנהל, לרכז החינוך וגם לאם הבית. אמרו לי: 'אל תדאג, יש לנו את כל המסמכים במשרד'. אמרתי: 'תציגו לי אותם'. לא פעם איימתי שאני לא אתן כדורים".

— אתם המדריכים נותנים את הכדורים?

"מה שקורה הוא, שנותנים לנו כדורים בתפזורת. לגבי כל נער יש ערכה כזו שמכניסים לתוכה את הכדורים. בצהריים היא (אם הבית) נותנת. אם לא – אחד המדריכים נותן. בערכה עצמה לא פעם ולא פעמים גיליתי שכדורים הוחלפו בטעות".

— דיווחת על הטעויות הללו?

"בוודאי. תארי לך נער שקיבל בטעות כדור שהיה מיועד ללילה, ובמשך כל היום הסתובב כמו זומבי, חצי רדום. וגם ההפך קרה, שנער לא הצליח לישון כל הלילה והיה ערני מדי בגלל כדור שהוחלף, ובבוקר הוא שוב לא תיפקד אחרי לילה שלם שהיה ער".

ברווחה אומרים, כי "קרו פעמים בודדות שהכדורים נפלו, אך מאז הופקו לקחים והוסקו מסקנות".

הוריו של אהרון הילד אומרים שמעולם לא היה לבנם עבר של אשפוז פסיכיאטרי ומעולם לא נזקק לטיפול תרופתי לפני שהגיע למערכת המעונות.

כמה ימים מאוחר יותר, בשיחה נוספת עם אותו מדריך, הוא ציין בפנינו כי שקל כמה פעמים לסרב להוראה לתת כדורים פסיכיאטריים, אולם חשש כי יפוטר ולכן נאלץ להמשיך בזאת: "הם פגעו בשכרי בעבר לא פעם. רוב השכר שלנו מגיע מהמשמרות שאנחנו עושים, ועל כל סירוב כזה נענשתי בעבר בהורדה של מספר המשמרות". ברווחה מכחישים: "לא היו דברים מעולם".

עוד הוסיף המדריך: "הנערים שוחחו איתי על ענין הכדורים פעמים רבות. יש כאלו שמנסים להתחכם, לא בולעים את הכדורים".

— הנערים התלוננו על כך?

"בטח, כל הזמן. הם אומרים לי: 'אתם רוצים לשגע אותי? אתם רוצים לסמם אותי? מה אני משוגע?' לאחרונה קנו להם מרסק כדורים משום שהם מסרבים לקחת את התרופה, והרכז או המנהל או אם הבית נותנים את ההוראה לרסק כדור לנער מסוים. נער לוקח את הכוס וצריך לבלוע את הכדור בנוכחותי. למדריכים נאמר שהנער חייב לקחת את הכדור".

מדריך לשעבר בגילעם מספר כי זה שבע שנים שאין אחות במעון גילעם: "אם הבית נכנסה לתפקידה לאחר שפורסם מכרז, ולאחר שהפכה ממחסנאית לאם בית הפכה גם להיות האחראית על מתן הכדורים הפסיכיאטריים".

— כמה נערים מקבלים היום כדורים?

"מתוך 28 נערים במוסד, 22 מקבלים כדורים באופן קבוע".

מדריך אחר שעזב מספר כי המדריכים הנשארים למשמרות אחר צהריים ולילה מקבלים מעטפה עם כדורים, למקרה שאחד הנערים יצא מכלל שליטה. וכך נכתב על ידי אם הבית במסמך פנימי שהגיע לידי "7 ימים":

"במקרים של SOS (במצבי התנהלות מסוכנת לעצמו או לסובבים), יש לתת כדור שלם של 40 מ"ג. במעטפה יש 8 כדורים, אבקש לעדכן את אנשי הצוות מתי קיבל הנער כדור". חתומה: אם הבית.

"הם חיות? שואל המדריך, "צריך להרדים אותם כדי שיהיה שקט תעשייתי? ההתנהלות הזאת מפחידה אותי.

"חום ואהבה"

במשרד הרווחה מופקד אגף תקון על מתן שירותי טיפול חברתי ופיקוח, שיקום ומניעה לעוברי חוק ולאוכלוסייה במצוקה קשה.

רשת חסות הנוער, הפועלת במסגרת אגף תקון, הינה הרשות המוסמכת לפתח, להפעיל ולבקר מענה חוץ ביתי לבני נוער עוברי חוק או טעוני הגנה, המוצאים מביתם לפי צווים שיפוטיים, או לפי המלצות של שירותי הרווחה, בהתאם להוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, וחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971.

בראש רשות חסות הנוער עומד הממונה על המעונות, והרשת מטפלת בכ- 2000 מתבגרים בשנה ברשת מגוונת של מסגרות: רוב האוכלוסיה המטופלת הינה בגילאי 12-18.

המוסדות הינם מעונות נעולים, ואליהם מגיעים נערים שנשפטו אך לא נשלחו לבית הסוהר, אלא לתקופת שיקום באמצעות כלים חינוכיים וטיפוליים, הקניית השכלה ושינוי דפוסי התנהגות, כשהמטרה הינה להשיבם לחברה נורמטיבית ולסייע להם לרכוש נורמות התנהגותיות ותפקודיות.

מתחילת שנות ה- 90 קבעה הממשלה מדיניות של העברת מוסדות הרווחה, שהופעלו בעבר על ידה, לרבות מעונות נעולים כמו גילעם, להפעלה בידי גורמים חוץ ממשלתיים.

מדיניות זו – על פי החלטה ממשלתית – מטרתה לייעל ולשפר את השירות הניתן במוסדות הרווחה. כך, משימות שבוצעו בעבר על ידי עובדי מדינה, בין אם מדובר בהוראה ובין אם בהדרכה, בתחזוקה או בבישול, מבוצעות כיום על ידי גופים חיצוניים המספקים את השירותים האלה.

בגילעם מופעלים השירותים הניתנים לנערים על ידי עמותת ענ"ב.

אחד המעונות השייכים לחסות הנוער הוא מעון ירכא, המצוי בכפר ירכא שבצפון ומהווה את הכתובת היחידה לבני נוער ערבים.

אבי בן שלום הוא מדריך ותיק בירכא, שעבד עד לפני כמה שנים גם בגילעם.

באוגוסט 2012 שלח בן שלום מכתב למנכ"ל עמותת ענ"ב, שי שער.

בן שלום התריע על "נורמה פסולה", לדבריו שהשתרשה במעון ירכא בנוגע לכליאת חוסים ולמתן תרופות פסיכיאטריות:

"כידוע, כליאת חוסים ומתן תרופות על ידי גורמים לא מוסמכים הינה עבירה על חוקי המדינה ומאסר בגינה… אין רצוננו בעריפת ראשים, אלא בסביבת עבודה חוקית למען אוכלוסיה שלשלומה אמונים אנו".

בתשובה קיבל בן שלום מכתב ממשרד הרווחה. לטענת בן שלום על כליאת חוסים, ענה המשרד:

"אבקש לחלוק על השימוש במינוח 'כליאת חוסים', ולהבהיר כי אין כליאה של נערים במעונות של חסות הנוער. אכן, כדי לשמור על שלומם ובטחונם של הנערים, ישנה האפשרות להשתמש באמצעי ריסון וכן האפשרות להחזיק נער בחדר נעול, הכל בהתאם לקבוע בסעיפים 41 א' ו- 41 ב' לחוק הנוער, התשל"א-1971".

לגבי השימוש בתרופות פסיכיאטריות, עונה המשרד: "מאחר שהמעון מהווה תחליף לבית, נעשית נטילת התרופות בדומה לאופן שבו היו הנערים נוטלים תרופות בביתם. סוגי התרופות ומינונן נקבעים על ידי רופאים, ונטילת התרופות מוסכמת על הקטינים ועל הוריהם, החתומים על מסמך שלפיו הם מסכימים כי הנערים ייטלו תרופות אלו. תפקיד המדריכים בהקשר זה הוא אך לדאוג להזכיר לנערים לקחת את תרופותיהם, תוך שאינם כופים זאת עליהם כמובן, ולוודא שנער שנטל תרופה חתם שעשה כן".

בן שלום לא הרים ידיים, ובחודש דצמבר האחרון כתב גם לשר הרווחה דאז:

"כבוד השר, שנים ארוכות נכלאים החוסים במעונות החסות של משרד הרווחה… כליאתם נכפית על ידי עובדי ההוראה במקום. כמו כן מתן תרופות נכפה על עובדי ההוראה בניגוד לתקנות ולהוראות…".

על מכתבו זה טרם קיבל תשובה עד היום. בן שלום, יושב ראש עובדי ההוראה בירכא ובעבר בגילעם, מדגיש שלא יפסיק את מאבקו:

"הנערים האלה מגיעים לטיפול ולשיקום, אני מכיר אותם ועובד איתם שנים רבות. הם זקוקים לחום ולאהבה כדי שיוכלו לחזור לחיות בחברה נורמטיבית ולהביא תועלת לעצמם ולחברה הישראלית.

הם באים ממשפחות חלשות שאינן מודעות לזכויותיהן. הבידוד, למרות הכחשות הממונים – הינו מעשה חמור לדעתי.

גם המצב, שבו ניתנות להם תרופות ללא בקרה וללא פיקוח של איש מקצוע, לא היה עובר בשלום לו היה מדובר בבית 'האח הגדול' או בילדים הביולוגיים של האחראים על חסות הנוער".