לסגור את מכלאות משרדי הרווחה והבריאות

מדובר במכלאות משרד הרווחה כגון פנימיות, מרכזי חירום ועוד… ומוסדות פסיכיאטריים.

לסגור את המוסדות הסגורים

שלוש פרשיות של התעללות קשה במוסדות לאנשים עם מוגבלות שכלית ונפשית נחשפו בשנים האחרונות. במוסד “נוה יעקב“, שם התגלה סיפור נרחב של הזנחה והתעללות; רופאים בכירים ואחיות בבית החולים הפסיכיאטרי “איתנים” הורשעו בהתעללות בדיירים, ורק בשבוע שעבר נגזר דינן של מטפלות במוסד “אילנית” בגין התעללות מינית ונפשית קשה במטופלים.

עוד עשב שוטה, ועוד אחד. האומנם? צריך להשיר מבט למציאות כדי להיווכח שמדובר בערוגה שלמה של עשבים שוטים.

המדריכות ב”אילנית” היו חיילות משוחררות בתחילת חייהן, לא נשים מוכות גורל שדעתן השתבשה עליהן.

הרופאים והאחיות ב”איתנים” הם ברובם אנשי מקצוע מוערכים, אנשי משפחה נורמטיביים. דומה שמחוץ לכותלי המוסד איש מהם לא היה מעז לעשות ולו מקצת מהמעשים שבהם הורשע. ולא רק הם. אנשי צוות רבים ידעו ושמעו, אך הפנו מבטם.

המדריכות באילנית טענו שמעשיהן היו מעשי שובבות, ושמנהל המוסד ראה וידע ולא נקט סנקציות. הנאשמים מבית החולים איתנים טענו שמדובר היה בשיטות טיפול שנרשמו על לוח המחלקה ואיש לא ניסה להסתירן.

כך, למשל, נהגו להשאיר דייר בבגדיו ספוגי השתן כדי שילמד לא להרטיב את עצמו, או להושיב דייר מתחת לשולחן האוכל, על הרצפה, כדי שילמד לאכול כיאות.

מה יש בהם, במוסדות סגורים לאנשים עם מוגבלות, שמוציא מאנשים כה רבים את שדיהם האפלים ביותר? אין ספק, העבודה במוסרות אלה היא אתגר עצום. עשרות ולפעמים מאות בני אדם עם צרכים מורכבים ביותר גרים בהם ביחד, ללא מעש, ללא עיסוק.

המדריכים והמטפלים עייפים ומשועממים, ועם הזמן גם מבינים שאיש מחוץ לחומות המוסד לא צופה במתרחש.

מעליהם המנהלים, שכל מטרתם לגרוף רווחים.

הם גם יודעים שהורי הדיירים לא יפצו פה, כי הם אסירי תודה שמישהו מטפל בילדם.

ומה עם משרד הרווחה ומשרד הבריאות, ששיבצו שם את האנשים? הם משלמים למפעיל מאות שקלים ליום בעבור כל דייר, ומצפים לשקט.

מכאן ועד לשלילת צלם אנוש של הדיירים הדרך קצרה. זה מתחיל בקטן.

למשל, כשצריך להוביל את דיירי הביתן לחדר האוכל (למה חדר אוכל ולא מטבח ביתי? כי מוסד זה לא בית), ואחד מהדיירים מתחיל להתנועע אך לא זז. בפעם השלישית המדריך כבר יחטיף לו מכה קטנה. “ממילא הוא לא מבין”, יאמר לעצמו. איש לא מגנה, לאף אחד לא אכפת.

ואם דייר אחר קורע את בגדיו, ונמאס למדריך להלבישו שוב ושוב, מישהו מחליט שלא יקרה דבר אם הוא יתהלך עירום. “ממילא הוא כמו תינוק”, יחשוב המדריך.

ביום ביקור ההורים ילבישו אותו. הסיכוי שהדייר יוכל למתוח ביקורת ולדווח זעום. וכך מאבדים הדיירים והצוות כאחד צלם אנוש. מדרון חלקלק, ואתה בתהום.

המוסד הוא מיקרו־קוסמוס. מה שאסור בחוץ מותר בו.

בפרשות האחרונות בתי המשפט לא היססו להיכנס באומץ לעולם הטיפולי – הרפואי ולקרוע מעליו את מסך המקצוענות לכאורה. השופטים סירבו להבין, להקל או לקבל. הם קבעו כי אכזריות היא אכזריות, והתעללות מתרחשת גם שאין מאחוריה כוונה שפלה דווקא.

הנורמות שחלות על הורים, על מורים ועל כלל החברה תקפות גם במוסדות, וביתר שאת, שכן שככל שהקורבן תלוי יותר בצוות וחסר יכולת להתנגד – כך יש להחמיר.

בפרשת בית החולים אילנית אף נקבע שהעבריין אינו רק המתעלל עצמו, אלא גם איש הצוות שידע ושתק.

הצעד הבא שנדרש הוא המסקנה העמוקה, המערכתית.

שרת הבריאות ושר הרווחה מאיר כהן החדשים, שחושיהם עוד לא קהו ושעוד לא שונן להם ש”ככה זה” במוסדות, צריכים לפעול כדי לעקור את הרע והמעוות מהשורש. עליהם להביא לסגירת המוסדות ופירוקם.

בעולם הנאור הובן כי קיים כשל מערכתי בשיטה זו, ואט אט פורקו מפלצות המוסדות והוקמו מסגרות דיור קטנות בקהילה.

מסגרות שיש בהן תמיכה, ליווי והגנה מלאים, ובה בעת אפשרות לחיים נורמליים. אנשים עם מוגבלות, גם מוגבלות קשה ביותר, זכאים לגור בבית. לא בסמטאות האפלות של המין האנושי, אלא באור ובאוויר. אתנו.
 
 עו”ד פרימור היא היועצת המשפטית של ארגון “בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות”.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=E7TthKjzCWQ]