קריאה לשר הרווחה מאיר כהן לחדול מלחטוף ילדים מאוכלוסיות חלשות

"רציתי אושר. להיות אמא. להגיע גם לנקודה הזאת, לתת, להעניק ולאהוב. לא עשיתי משהו בניגוד לחוק ולא הסתרתי דבר. מה עשיתי רע? הפכו אותי לעבריינית כי רציתי ילד. חושך. בכי, בכי ובכי", אלה המילים שמור-יוסף בוחרת כדי לאתר את היום שהיה אמור להיות התגשמות של כל החלומות.

באותו לילה החלו הצירים והפונדקאית התקשרה אליה בדרך לבית החולים, להודיע על הלידה המתקרבת. אלא שכשמור-יוסף הגיעה למיון יולדות, התברר לה שרק מלווה אחד יכול להיכנס לחדר הלידה, ובמקרה הזה אמה של הפונדקאית היתה המלווה. מור-יוסף המתינה מחוץ לחדר הלידה אך לאחר כמה שעות, כשהבשורה התעכבה, חזרה לביתה. מתוחה ונרגשת הדליקה נרות בכל הבית מתוך אמונה שכך הלידה תעבור בשלום. בשבע בבוקר הטלפון צילצל.

אמה של הפונדקאית התקשרה מחדר הלידה והעבירה את הטלפון הסלולרי למצב רמקול. מור-יוסף שמעה את הלידה בשידור חי. "שמעתי את התינוקת שלי בוכה. בכיתי גם אני. זה היה הרגע המאושר בחיי. הכל קרה יום אחד לפני יום הולדת 47 שלי. היו לי שתי חגיגות ביחד. אלוהים נתן לי מתנה ליום ההולדת את התינוקת שלי".

"היא הילדה שלי. אני עשיתי אותה. אני המקור שלה. בלעדיי היא לא הייתה קיימת".

כשאורה מור-יוסף, רווקה בת 47 המשותקת בכל גפיה, רצתה להגשים את חלומה להפוך לאם, היא החליטה שדבר לא יעצור אותה – לא הגיל, לא הנכות ולא הרשויות. היא מצאה תורם זרע, שילמה לתורמת ביצית וגייסה פונדקאית. אבל הדרך העקלקלה שעשתה מעוררת שאלות משפטיות ודילמות מוסריות קשות. משרד הרווחה, שאסף את התינוקת היישר מחדר הלידה טוען שמור יוסף ניצלה את הפונדקאית ויצרה ילדה בלחיצת כפתור. "הפכו אותי לעבריינית", היא אומרת, "אני אמא שלה ואף אחד לא ייקח אותה ממני".

בית קטן וצנוע השייך לעמידר, משופץ וצמוד קרקע, בקצה עיר דרומית. שמש של ראשית הקיץ קופחת על מרצפות השביל המוביל לדלת הכניסה, שעליה מתנוסס השלט עם הסיסמה ההעליזה – "כאן גרה בכיף משפחת מור-יוסף". אבל מאחורי הדלת מסתתר סיפור אחר. סיפור שקורא תיגר על השימוש במילה "כיף" ומותח את גבולות המושג "משפחה".

זהו ביתה של אורה מור-יוסף, רווקה בת 47, החולה במחלת ניוון שרירים ומשותקת בכל גפיה, שהחליטה לעשות הכל כדי להפוך לאם. למרות שההחלטה הזו, וכוח הרצון הברזלי של מור-יוסף, כבר הניבו תינוקת שנולדה לא מזמן באחד מבתי החולים בארץ, מור-יוסף עצמה עוד נאבקת על הזכות להיקרא אמא. והדרך העקלקלה שעשתה כדי להגשים את חלומה מעוררת שורת שאלות משפטיות ודילמות מוסריות קשות.

בדרמה חובקת היבשות מעורבים תורם זרע ישראלי; אישה אנונימית מדרום אפריקה שמכרה למור-יוסף ביציות; מרפאה בהודו; ישראלית צעירה שהסכימה להיות פונדקאית במיזם הזה מסיבות השמורות עמה; משרד הרווחה שלקח לעצמו את התינוקת היישר מחדר הלידה ומונע ממור-יוסף לראות את הילדה שהגתה ויצרה לעצמה; והמשטרה שפתחה בחקירה פלילית לבדיקת נסיבות הלידה.

בשבוע הבא יכריע בית המשפט האם מור-יוסף יכולה להיחשב כאמה של התינוקת, למרות שאין לה שום קשר גנטי או ביולוגי אליה, או שתאפשר לשירותי הרווחה להמשיך בהליך של מסירתה לאימוץ.

מור-יוסף מאשימה את שירותי הרווחה בניסיון להעניש אותה על כך שעקפה את הנהלים, ובמשרד טוענים מצד שני, כי מתן אישור למור-יוסף לגדל את הילדה הוא למעשה מתן אישור לתעשיית ייצור תינוקות בידי כל מי שיחפוץ בכך. ומעל הכל, ואחרי הכל, מוטל על הכף גורלה של תינוקת אחת קטנה ורכה, שאיש לא שאל או התחשב ברצונה לפני שנולדה אל תוך הסערה.

"רציתי אושר משלי"

אורה מור-יוסף היא מה שקוראים "טיפוס". בגיל תשע התפרצה אצלה מחלת ניוון שרירים גנטית, שתקפה עוד שניים מששת אחיה, והפכה אותה למשותקת כמעט בכל חלקי גופה. "בהתחלה היה לי קשה ללכת, אחר כך היה קשה לסחוב את תיק בית הספר, ואחר כך היה קשה להתלבש, ובגיל 20 התיישבתי בכיסא הגלגלים", היא אומרת.

עכשיו היא חיה בבית הקטן עם אחותה המשותקת אף היא. יחד איתן מתגוררת מטפלת מהפיליפינים, רמי, הדואגת להן 24 שעות ביממה – בנוסף לעובדות ישראליות הפוקדות את הבית במשמרות. מעבר לצי העוזרות, אחת מאחיותיה הבריאות של מור-יוסף, אודליה, מתגוררת ממש בבית הצמוד, ומסייעת לה כשהיא זקוקה לכך.

המחלה ששיתקה את רגליה של מור-יוסף פגעה גם בידיה ובצווארה במידה כזו, שאם היא רוצה לשתות, רמי המטפלת מגישה לה לפה כוס עם קש. שתי האחיות סובלות גם מבעיות נשימה קשות, ומספר פעמים ביום הן זקוקות לעזרה של מכונת הנשמה.

אבל הנכות הקשה, כך נראה, רק חישלה את רצון הפלדה של מור-יוסף. היא אסרטיבית מאוד, מנהלת את הבית ביד רמה. מפיקוח על הבישול והקניות ועד לתשלום החשבונות והסידורים הביורוקרטיים, דבר לא חומק מעיניה. אם במהלך הראיון היא נשאלת שאלה שלא מוצאת חן בעיניה, היא פשוט מניעה את כיסא הגלגלים החשמלי שלה ויוצאת מהחדר בלי לומר מילה. אופייה הנחרץ הפך אותה לדמות מרכזית גם במשפחתה המורחבת, ומסביר כיצד יכלה לצאת למסע המורכב להביא ילד לעולם מבלי שאיש יצליח, או ינסה, לעצור אותה.

— איך הגעת להחלטה שאת רוצה ילד?

"מיציתי את החיים. יש לי בית, מכונית, כל הדברים החומריים. רציתי משהו פרטי רק בשבילי, כלומר ילד. רציתי אושר. להיות אמא. להגיע גם לנקודה הזאת, לתת, להעניק ולאהוב".

— מה אמרו על זה במשפחה שלך?

"כשהתקרבתי לגיל ארבעים כינסתי את כל המשפחה – כלומר אאת כל הבנות, זה לא עניין לגברים – הזמנתי את האחיות שלי ואמא שלי, שהיתה אז בחיים, ואמרתי להן שאני רוצה להביא ילד לעולם. להיות בהריון, חד הורית, בלי בן זוג".

— והן תמכו?

"עשיתי עבודת הכנה, הרי מדובר במשפחה שמרנית. לנפי הכל תפסתי את האחיות שלי בצד, ואמרתי להן שאני הולכת לכנס את כולם ושיעודדו ויתמכו. כולן היו בעד. הן ידעו את המסוגלות שלי. הן ידעו שאני יכולה לדאוג לעצמי, שאני מסודרת ושאני חיה טוב. אמא הפתיעה אותי בתמיכה שלה, אבל היה לה תנאי אחד – שזה לא יפגע בבריאות שלי.

— בכל זאת, לא התנהל שום דיון? אף אחת לא השמיעה דעה שונה?

"הן לא שאלו כלום, כי הן מכירות אותי. הן ידעו שאסתדר ואם אצטרך עזרה הן יהיו שם בשבילי".

ההיסטוריה של מור-יוסף אכן רצופת מאבקים שהוכיחו שהיא יכולה להסתדר, אם כי לא תמיד בהצלחה יתרה. אחרי שסיימה 12 שנות לימוד במגמת מזכירות עם בגרות חלקית, עבדה בין היתר בצהרון של ילדים ממשפחות קשות, שם הקריאה לילדים סיפורים וסייעה להם להכין שיעורים. היא גם עבדה תקופות קצרות בספריה וכרכזת מערכת בחטיבת ביניים, אך החזיקה מעמד במשרות האלה רק מספר חודשים.

גם חברתית היא היתה פעילה: הקימה מועדון חברתי, שימשה כיו"ר פרויקט קהילה נגישה בעיר מגוריה, ניהלה מפגשים עם אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים ויזמה פרויקטים שונים למענם. "כל זה נגמר מרגע שהחלטתי להביא ילד", היא אומרת. "היום אין לי זמן לכל זה".

— מה ידעת על הדרך שתצטרכי לעבור?

"בהתחלה חשבתי על תרומת זרע וזהו. הלכתי לרופא בסורוקה והוא הפנה אותי למי שצריך. אבל אחרי סדרת בדיקות הרופאים קבעו שהריון לא בא בחשבון כי זה יסכן את החיים שלי".

— איך הגבת?

"זה הכעיס אותי. כעסתי על זה ששללו ממני את האפשרות ללדת. אחר כך הכעס הפך לאכזבה, אבל לא לייאוש".

הידיעה שלא תוכל ללדת בעצמה גרמה למור-יוסף להניח לנושא לתקופה מסוימת, עד שהחליטה לפנות להליך של פונדקאות. "הייתי כבר בת 43 אבל זה לא היה נראה לי מאוחר מדי, כי חשבתי שאפשר לעשות טיפולים עד גיל 45. לא ידעתי שהביציות מתבלות. חיפשתי בן זוג שייתן זרע. הכרתי גבר שאני לא רוצה לדבר עליו, ובמקביל התחלתי לרוץ לחפש רופא שיסכים לשאוב ממני ביציות".

הגבר, שמור-יוסף הכירה בפורום פונדקאות באינטרנט, פרוד ואב לילדים, הסכים לתת את זרעו ומור-יוסף מצידה הצהירה שלא תזדקק לתמיכתו הכספית.

— מאיפה באמת הכסף לכל הפרוצדורות האלה?

"אני חיה מביטוח לאומי אבל יש לי דירה שאני משכירה, והצלחתי לאורך השנים לחסוך די הרבה כסף".

עובדת סוציאלית מטעם העירייה, שמלווה את מור-יוסף כבר מספר שנים, הפנתה אותה למחלקת הפוריות של בית החולים סורוקה, עם המלצה חמה. "אורה פנתה אלי לפני מספר ימים ושיתפה אותי בהחלטתה להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאות. החלטה מפתיעה כשלעצמה, אך נראית טבעית כאשר מדובר באורה", כתבה.

"מדובר באישה אינטליגנטית, דעתנית, אסרטיבית, עצמאית ושאפתנית, אשר לא מאפשרת למוגבלות הפיזית למנוע ממנה את הנאות החיים".

אבל הרופאים לא התרשמו. בסורוקה סירבו להעביר אותה את התהליך של שאיבת הביציות בטענה כי הסיכוי להצלחת הטיפול אפסי לאור גילה ומצבה הבריאותי. גם בבתי החולים ברזילי והדסה היא נתקלה בסירוב. מור-יוסף, כדרכה, לא ויתרה והגיעה במכתבי תלונה עד למנכ"ל קופת חולים כללית. גם שם נאמר לה כי לא ניתן לבצע את הטיפול בשל היותו מסוכן עבורה ובשל סיכוייו הנמוכים.

לבסוף הפנתה אותה עמותת "חן לפריון וחיים" לפרופסור שוקי דור, אז מנהל היחידה לפוריות של בית החולים תל השומר. דור הסכים לתת למור-יוסף הזדמנות. "לא ראיתי במצבה הבריאותי בעיה", הוא אומר. "לקחתי על עצמי להעיז בהרבה דברים שרופאים אחרים לא רצו לגעת. אני גם לא עובד סוציאלי ולא חושב על הילד שייצא לאוויר העולם, אם הוא יוצא למצוקה או לא. אני מטפל באישה שמולי שרוצה ילד. אם הילד יגדל למצוקה, המדינה תדע איך לטפל בו".

מור-יוסף התחילה טיפולים בהורמונים, בדיקות דם תכופות,, בדיקות אולטרה-סאונד ושאיבת ביציות. "זה היה סיוט", היא נזכרת, "לא אישרו לי לעשות את השאיבה תחת הרדמה, אבל לא ויתרתי. צרחתי בחדר הניתוח, הרגשתי כל דבר שעשו לי. עשינו שלושה מחזורים של טיפול הורמונלי, שאבו ממני עשר ביציות. אבל בסוף הצליחו להפרות רק שלוש".

לשברון הלב עדות צנועה, הרחק מעין רואה. בביתה של מור-יוסף מוקצה חדר אחד למטפלת הפיליפינית, חדר שינה נוסף משמש את מור-יוסף ואחותה (ובו שתי מיטות יחיד ומכונת הנשמה), חדר אחר מיועד לעבודה על מחשב (עם עכבר מיוחד המותאם לנכים) וחדר נוסף, רחב ידיים, הנקרא בפי מור-יוסף "היחידה שלי". שם, על שולחן קטן מול מיטה זוגית שניכר שאיש לא משתמש בה, מונחים שלושה דובונים לבנים עטופים בנייר צלופן. "כל דובון נקנה עבורי על ידי אחותי, לכבוד כל אחד מטיפולי הפוריות שעברתי", היא אומרת בקול שט.

במקביל פנתה לוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, שהיא הגורם המוסמך לאישור ביצוע פונדקאות בישראל. הוועדה פסקה, כי מור-יוסף והגבר שהכירה אינם בני זוג למעשה כפי שהחוק דורש ולכן לא תוכל לבצע הליך פונדקאות בישראל. כל הדלתות ננעלו בפניה.

"מה עשיתי רע?"

מור-יוסף שוב עמדה בפני שוקת שבורה, אך לא הסכימה להרים ידיים. היא החליטה ליזום פונדקאות בחו"ל. בסיוע העמותה לפריון וחיים, היא יצרה קשר עם רופא ישראלי, שקישר אותה לרופא אמריקאי מתוך מטרה לבצע שם פונדקאות. במקביל פנתה למככרה ישראלית צעירה, בשנות העשרים המוקדמות של חייה, וביקשה ממנה לשמש כפונדקאית עבורה. התוכנית היתה לעשות שימוש בשני עוברים מוקפאים שנוצרו מביציות של מור-יוסף, ולהכניס אותם לרחמה של הצעירה.

חשוב לציין כי בישראל קיים חוק מסודר וברור לביצוע פונדקאות בישראל, אך אין התייחסות לפונדקאות של ישראלים בחו"ל. חוק שכזה נמצא בהכנה, אך הוא עדיין רחוק מכניסה לספר החוקים. עם זאת, בחוק הפונדקאות הישראלי נאסר על שימוש בפונדקאית שהיא קרובת משפחה. בנוסף, בישראל מחייבים הוכחת קשר גנטי בין הילד שנולד בחו"ל לבין הוריו הישראליים.

כך או כך, הצעירה נסעה לבדה לארה"ב, התגוררה במלונית ליד בית החולים במשך מספר שבועות ועברה סדרת טיפולים קשים כדי להכינה לפונדקאות.

— איך שכנעת אותה לעזוב הכל בישראל, ולעבור עבורך תהליך שהוא מאוד לא פשוט ושבסופו היא אמורה להיות בהריון וללדת ילד בשבילך?

"שאלתי אותה אם היא מוכנה. היא חשבה על זה וכעבור יום חזרה אלי ואמרה 'אני מסכימה'. בשביל מישהו אחר היא לא היתה עושה את זה".

— שילמה לה על זה כסף?

"חס וחלילה".

— עשית איתה הסכם?

"בעל פה".

— היו לה דרישות? היא העלתה שאלות?

"היא רצתה לעזור לי להגשים חלום. היא לא הערימה שום קושי. היא ידעה בדיוק למה היא נכנסת: שהיא אמורה לוותר על זוגיות ושהיא תצטרך לעבור טיפול רפואי".

שני העוברים הוחדרו ביחד לגופה של הצעירה, אך למרות כל המאמצים הטיפול לא הצליח. ההנחה של הרופאים הישראלים שסירבו לבצע את ההליך התגלתה כמוצדקת. הבשורה מארה"ב היתה קשה. "בכינו הרבה, אני והצעירה. הרופאים אמרו לי מראש שהסיכוי נמוך מאוד להצליח, אבל האמנתי בעצמי".

— הרגשת ייסורי מצפון כלפי הפונדקאית הצעירה?

"זה סיכון שלוקחים בפונדקאות".

מור-יוסף התאוששה מהר. לאחר מספר חודשים, בגיל 46, שבה לפעול. "הרצון להיות אמא", היא אומרת, "הביא אותי לחשוב על רעיונות אחרים". השלב הבא: קניית ביציות בחו"ל ופונדקאות בהודו, שם הכל הרבה יותר זול. הפעם גייסה מור-יוסף למאמץ גבר אחר שהכירה, שלדבריה "התנדב לסייע לה", ללא כל תמורה. את הביציות היא רכשה דרך האינטרנט: המרפאה בהודו שלחה לה מספר תמונות של נשים לבנות מדרום אפריקה ומור-יוסף בחרה, תוך כמה דקות, אחת מהן.

"ישבתי בחדר שלי מול המחשב ובחרתי", היא משחזרת בקלילות מוזרה את הרגע הגורלי שבו בחרה מי יספק את המטען הגנטי של התינוק שיוולד לה. כשאני מבקש ממנה שוב להסביר איך בחרה – האם התייעצה עם מישהי מאחיותיה, למשל – היא לא עונה, אלא מניעה את כיסא הגלגלים ויוצאת מהחדר. כעבור כמה דקות, לאחר שנרגעה, היא חוזרת ואומרת בכעס: "מה, צריך לעשות כנס שכונתי? אני לא צריכה שיעזרו לי בהחלטות. ראיתי חמש תמונות בערך ובחרתי את הפנים שמצאו חן בעיניי".

— איך שיכנעת את הצעירה הפונדקאית לשוב ולנסות להיכנס להריון כדי שלך יהיה ילד?

"ביקשתי ממנה והיא אמרה 'כן, בסדר'".

הצעירה סירבה להתראיין לכתבה ולהסביר את עמדתה. פרקליטה של הצעירה, עו"ד עודד ונגלניק, אומר "מדובר ביחסים מיוחדים. מעשיה של הצעירה הם ביטוי לקשר החם בינה לבין מור-יוסף".

בכל מקרה, הפונדקאית המיועדת שוב עלתה לבדה על מטוס. במשך כחודש חיה הצעירה במומביי, בבית מלון קטן הסמוך למרפאה. הפעם המזל שיחק למור-יוסף וגם לפונדקאית: הנסיון הראשון נקלט והפך להריון. מור-יוסף, שלאורך כל הראיון שומרת על ארשת פנים מאופקת, מרשה לעצמה להעלות חיוך גדול על פניה.

"הרגשתי אושר, שמחה, נחת, הקלה", היא משחזרת.

הצעירה שבה לישראל ומור-יוסף ליוותה אותה לבדיקת האולטרה-סאונד הראשונה. "אז גילינו שמדובר בתינוקת והתרגשתי מאוד", היא אומרת, "רק חבל שלא שמעתי את הדופק שלה, כי לרופא לא היו רמקולים".

רק בחודש השלישי להריון החלה מור-יוסף לפנות לרשויות בישראל, כדי שיכירו בהליך שעשתה וירשמו את הילדה כבתה. כאשר נתקלה בחומה בצורה של סירוב, מור-יוסף שמודה כי לא בדקה מראש את ההיבטים החוקיים של מעשיה – התמלאה כעס על כל הרשויות, ובמיוחד על משרד הרווחה. "הכירו בי כאמא של התינוקת שעומדת להיוולד", ביקשה כשהיא פונה למשרדי הרווחה, הפנים והבריאות וגם למשרד ראש הממשלה.

"לא יתכן שבתי מגיעה לעולם כשאין לה זהות ואתם ישנים טוב בלילה". מור-יוסף נפגשה עם סגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן, עם מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' רוני גמזו, ומשרד הרווחה הזמין אותה לשיחה עם ראש השירות למען הילד.

יומיים לפני הפגישה המיועדת הגיעו חוקרי משטרה לביתה לגבות ממנה עדות בחשד לביצוע עבירה פלילית.

היועצת המשפטית של משרד הבריאות הבהירה למור-יוסף כי ההריון אינו שייך לה, ואין בינה לבין הילדה שום קשר גנטי או ביולוגי, הנדרש על פי התקנות של ישראל כדי לאפשר לאזרח תינוק שנולד בפונדקאות בחו"ל.

היועצת אף הדגישה בפניה כי לעולם לא יהיה חוק בישראל שמאשר הליך פונדקאות על ידי שימוש הן בתרומת זרע והן בתרומת ביצית, כי משמעות הדבר היא, שהמדינה תאשר ייצור ילד לשם אימוץ.

"זאת היתה בשורה מאוד קשה. לא ציפיתי לתשובה שלילית", אומרת מור-יוסף. "לא עשיתי משהו בניגוד לחוק ולא הסתרתי דבר. מה עשיתי רע? הפכו אותי לעבריינית כי רציתי ילד. ועכשיו משרד הרווחה, שאמור לסייע לאנשים מוגבלים להשתלב בחברה, פועל נגדי. אחרי שהם שלחו אלי שוטרים החלטתי שאין לי מה לדבר איתם".

בשלב הזה גייסה את עורכי דין שמואל מורן ואבי סטי, המתמחים בתחום הפונדקאות, ופנתה לבית המשפט לחייב את משרד הרווחה להכיר בה כאם התינוקת שבדרך.

"המטפלת תחליף לה"

תגובת משרד הרווחה התבררה במהרה. "חושך. בכי, בכי ובכי". אלה המילים שמור-יוסף בוחרת כדי לתאר את היום שהיה אמור להיות התגשמות של כל החלומות. באותו לילה החלו הצירים והפונדקאית התקשרה אליה בדרך לבית החולים, להודיע על הלידה המתקרבת. אלא שכשמור-יוסף הגיעה למיון יולדות, התברר לה שרק מלווה אחד יכול להיכנס לחדר הלידה, ובמקרה הזה אמא של הפונדקאית היתה המלווה.

מור-יוסף המתינה מחוץ לחדר הלידה אך לאחר כמה שעות, כשהבשורה התעכבה, חזרה לביתה. מתוחה ונרגשת והדליקה ננרות בכל הבית מתוך אמונה שכך הלידה תעבור בשלום. בשבע בבוקר הטלפון צילצל. אמה של הפונדקאית התקשרה מחדר הלידה והעבירה את הטלפון הסלולרי למצב רמקול. מור-יוסף שמעה את הלידה בשידור חי.

"שמעתי את הצעקות של הפונדקאית ואז פתאום שמעתי את התינוקת שלי בוכה. בכיתי גם אני. זה היה הרגע המאושר בחיי. הכל קרה יום אחד לפני יום הולדת 47 שלי. היו לי שתי חגיגות ביחד. אלוהים נתן לי מתנה ליום ההולדת את התינוקת שלי".

מור-יוסף, שעד לרגע הלידה לא הכינה דבר מחשש עין הרע, מיהרה לצאת עם המטפלת שלה לקנות בגדים חדשים לתינוקת. לפני כן, היא פינתה ארבע מגירות עבור הילדה בארון הבגדים שלה.

הגעתי לבית החולים וכבר בחניה פגשתי את האמא של הפונדקאית.

'הם לקחו את התינוקת איך שהיא נולדה', היא סיפרה לי. לא האמנתי למה ששמעתי. נכנסתי לבית החולים ושאלתי 'איפה התינוקת שלי? איפה שמו אותה?' אבל כשהגעתי לדלת התינוקייה יצאה אלי אחות ואמרה לי 'אסור לך להיכנס'.

"תוך כמה דקות הגיעה עובדת סוציאלית של בית החולים, שהודיעה לי 'ניתנה הוראה שאף אחד לא מתקרב לילדה'. ברגע אחד חרב עלי עולמי, פרצתי בבכי. הרגשתי שלקחו לי את המתנה שלי. כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע זה להגיד לעובדת הסוציאלית 'קחי את הבגדים, לפחות תלבישו אותה בבגדים שקניתי לה'". עד היום מור-יוסף לא יודעת אם מילאו את בקשתה.

הנחמה היחידה שלה, בינתיים, הן התמונות של התינוקת, שצילמה אמה של הפונדקאית מיד לאחר הלידה, כשחבל הטבור עדיין מחובר אליה. בשקית ניילון ירוקה, יחד עם ערימת מסמכים, היא מחזיקה את אלבום התמונות, שאותו קנתה ביום הלידה. בדף הראשון חמש תמונות מבדיקות האולטרה-סאונד. עוד ארבעה עמודים מלאים בתמונות דומות זו לזו, כולן מתעדות את הרגע לאחר הלידה. אחר כך האלבום ריק. הרבה דפים בלתי תמונות, דפים ריקים שמחכים להתמלא.

מור-יוסף גם בחרה לה כבר שם, ואפילו הכינה שם חיבה, וגם שלחה את אחיה לברך עליה בבית הכנסת. אבל במשרד הרווחה נתנו לה שם אחר, לפחות לפי שעה. "אני חושבת עליה כל יום, ביום ובלילה", היא אומרת באנחה כבדה.

— תנסי לדמיין את המפגש ביניכן.

"אני אשכב בחדר שלי במיטה שלי, ואבקש מהמטפלת להשכיב אותה לידי, כדי שאוכל לנשק אותה על הראש".

— איך תטפלי בה ביום יום?

"המטפלת תעשה את רוב הדברים. היא תחליף לה חיתולים, היא תרחץ אותה ותאכיל אותה, אבל הכל תחת ההשגחה שלי. גם המשפחה שלי תהיה זמינה ותסייע לי. החלום שלי שהילדה תגדל איתי, עם אמא שלה".

— אבל אין ביניכן כל קשר גנטי.

"במשרד הרווחה חושבים שאני אוויר. לא התייחסו אלי. לא בדקו אותי. אני לא האמא היחידה בעולם שאין לה קשר גנטי לילדה שלה. למשפחה שמשרד הרווחה רוצה למסור לה את הילדה כן יהיה קשר גנטי אליה? היא ילדה שלי לכל דבר ועניין ואני אמא שלה. לא עשיתי אותה כהרף עין. עברתי מסע ארוך ומייגע של שנים. אף אחד לא ייקוח אותה ממני, גם לא שירותי הרווחה".

— במשרד הרווחה חוששים שאם יאשרו לך לגדל את הילדה עוד הרבה אנשים יתחילו לייצר ילדים לכל מיני מטרות ויביאו אותם לישראל.

"מה שעשיתי לא מנוגד לחוק ואסור להעניש אותי על זה. העונש שהטילו עלי עכשיו, אין חמור ממנו. אם הם רוצים שאנשים לא יעשו דברים כאלו בעתיד שיחוקקו חוק ברור נגד זה, ואני אהיה האחרונה שעשתה את זה".

— ואם בית המשפט יפסוק נגדך ולא תקבלי את הילדה?

"האפשרות הזאת לא קיימת. אני המקור של הילדה הזאת. כשהיא תרצה לדעת איך היא נולדה יצטרכו לספר לה עלי והיא תרצה לראות אותי. בלעדי היא לא היתה קיימת ולא היתה באה לעולם".

— המאבק עלול להמשך עוד הרבה זמן והיא בינתיים גדלה במשפחה אחרת. תרצי לקרוע אותה מהמשפחה היחידה שהיא מכירה?

"מזיזים ילדים מבית לבית, קורים דברים כאלו בעולם. משרד הרווחה מנהל נגדי מאבק מכוער. הם לא אומרים את זה באופן רשמי, אבל זה יוצא החוצה – הם לא רוצים לתת לי אותה בגלל שאני נכה. הם אמרו שאני לא יכולה להחליף טיטולים, כאילו אף אחד בעולם לא עושה שימוש בשירותים של מטפלת כדי לטפל בילדים שלו. הילדה לא בסכנה, אין להם ממה להציל אותה".

— ואם המחלה שלך תחמיר?

"אני לא הולכת למות בזמן הקרוב".

פריצת דרך מסוכנת

מור-יוסף כועסת על כולם. אפילו על מי שמלווה אותה מילדות, שר הרווחה מאיר כהן ("כועסת עליו בתור שר ולא כבנאדם"), על כך שלא נעתר לבקשתה לאפשר לה לבקר את הילדה. "השר אכן נפגש באופן אישי עם הגברת מור-יוסף ומגלה סימפטיה גדולה למקרה בכלל ולה ספציפית", מסר דוברו. "השר ביקש מכל הגורמים להעביר אליו סיכום של המקרה ויפעל במסגרת החוק ככל יכולתו".

מעבר לשאלת אמהותה של מור-יוסף, יכולתה לטפל בתינוקת ולהעניק לה חיים ראויים וסוגיית טובתה של הילדה, מהדהד חשש נוסף – האם מור-יוסף ניצלה את הפונדקאית? אולי בכמיהתה לילד התעלמה ממצוקתה של הבחורה הצעירה כל כך?

החשד הזה מתחזק כשמתברר כי בשלב מסוים פנתה הפונדקאית לשרותי הרווחה ואמרה שהיא רוצה להפסיק את ההריון. לטענת גורמי הרווחה היא סיפרה שמופעל עליה לחץ לא לעשות הפלה, ומיד אחר כך נמלטה מהמקום. קרוב יותר למועד הלידה התעניינה הצעירה בבית החולים אם ניתן לעשות לה ניתוח קיסרי כדי שלא תרגיש את הילדה ולא תשמע את התינוקת.

"הפונדקאית היא לא ילדה. היא עצמאית בת דעת שיודעת מה להחליט", אומרת מור-יוסף בהחלטיות.

— למה היא פנתה באמצע ההריון לשירותי הרווחה?

"דבר לא נכפה עליה. היא עשתה הכל מטוב ליבה ומאיכפתיות".

— היא התחרטה? אולי היא רוצה את התינוקת?

"אני לא יכולה לענות בשמה".

— והגבר שתרם את הזרע?

"הוא רוצה שהיא תגדל אצלי".

בכל זאת, פרקליטה של הפונדקאית מבהיר כי אם מור-יוסף לא תקבל את הילדה, האדם הכי קרוב אל התינוקת זו הצעירה, שיש לה קשר ביולוגי לילדה. בינתיים היא בעמדת המתנה משפטית. "אם יהיה צורך" אמר הפרקליט", "היא תדרוש לקבל את הילדה".

ואולי המקרה הקיצוני – השונה מהותית מהמקרה של מור-יוסף – שחשף באחרונה יצחק קדמן, מדגים מה כל כך מפחיד את שירותי הרווחה. קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, דיווח למשרדי הבריאות והרווחה כי גבר שהורשע בעבר בישראל בביצוע עבירות מין בקטינים, הביא ארצה ילדה במסגרת הליך פונדקאות שבוצע בחו"ל. "המצב בו יכולים פדופילים 'לייבא' ילד ללא כל מגבלה או פיקוח הוא בלתי סביר", כתב קדמן וקרא להסדיר בדחיפות את הנושא.

בינתיים פרקליטיה של מור-יוסף מנהלים מאבק עקשני בבית הדין לעניני משפחה (שהתיר את פרסום הפרשה תחת מגבלות לבקשת "ידיעות אחרונות" ועו"ד תמיר גליק ממשרד ליבליך מוזר). לעת עתה הורתה השופטת גאולה לוין לעצור את הליך מסירת הילדה לאימוץ, עד לסיום הדיון המשפטי בשאלה האם להכיר במור-יוסף כאמה של התינוקת.

עורכי הדין טוענים כי לקיחת הילדה ממור-יוסף ומסירתה לאימוץ בידי משפחה אחרת, שאין לה כל זיקה לילדה, הינה אכזריות לשמה. מנגד עמדת משרד הרווחה מאוד נחרצת.

מור-יוסף, טוענות עורכת הדין ליאורה אברמוביץ ומיכל ברגר, יצרה ילדה בלחיצת כפתור מאחורי מסך המחשב, בלי לערב אף גורם רשמי של המדינה ובלי לדאוג לזכויות הפונדקאית.

חשוב להדגיש כי אנשי הרווחה לא שוללים כלל את יכולתה לגדל את הילדה מעצם היותה נכה, אלא רואים בהכרה במקרה שלה פריצת דרך מסוכנת.

מור-יוסף, כדרכה, לא מתכוונת להמתין לפסק הדין בחיבוק ידיים. היא כבר מתכננת מסע כלי רכב הפגנתי לירושלים נגד משרד הרווחה. "בגלל עיקרון הם מענישים את הילדה ואותי", היא אומרת, "ואני לא אוותר".