8 שנים נמנע השופט שלמה אלבז להכריע בתובענה של גבר ערבי שביקש להצהיר כי הוא אביו של קטין יליד 2006 וכשהוציא פסק דין דחה את התביעה ואמר לגבר לפנות בעוד 3 שנים תמ”ש 50002-07-11, תמ”ש 14048-05-16
ביולי 2011 הגיש גבר ערבי תביעה לקבוע שהוא אביו של קטין בשם עומרי יליד 2006, שנולד לבת זוגו לשעבר, יהודיה. התביעה הגיעה לידי השופט שלמה אלבז, והוא סחב אותה במשך 8 שנים. כשכבר נתן פסק דין קבע: “החלטתי לדחות בעת הזאת את תביעת התובע בתמ”ש 50002-07-11 לבדיקת שאלת האבהות. התובע יוכל להגיש תובענה חדשה בעניין זה בחלוף 3 שנים ממועד פסק דין זה”. באמת? 8 שנים לקח לשופט לדחות את התביעה, כשהוא יכול היה לפסוק בדיון אחד את החלטתו שלא נסמכת על הדין העברי. בעוד 3 שנים הבן עומרי יהיה בן 16, והגבר לא צריך להשחית את זמנו בעוד שנים אינסופיות, שהשופט יקבע שהוא אביו, כשהוא מסרב לעשות זאת כבר עכשיו. על מה מקבל השופט משכורת חודשית כשהוא נמנע מלהכריע בתביעה 8 שנים וכשהוא נותן פסיקה, היא לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו? אחר כך שופטים מתלוננים שיש עומס בבית המשפט.
השופט אלבז הוא דוגמא מובהקת לכל מה שרע במערכת המשפט המסואבת. סחיבת תיקים שנים ארוכות, עוול בלתי מעורער, עיוות דין וגרימת נזק בלתי הפיך לקטינים, הגדלים ללא דמות אבא בחייהם, ללא יציבות נפשית, עם צלקת לשארית חייהם. הסחבת בתיק זה מזכירה את הבדיחה על עו”ד שיצא לחופשה והשאיר תיק משפטי לטיפול בנו. כששב מהחופשה הודיע לו בנו בשמחה: “אבא, סגרתי את התיק”, והעו”ד כעס: “מה עשית? אתה יודע כמה שנים התפרנסנו מהתיק הזה?”.
זו הסיבה שחובה לקיים ביקורת ציבורית על שופטים שמנהלים תיקים שנים ארוכות, עד שהילד מתגייס לצבא, ואז מתייתר ההליך המשפטי, תוך עינוי בעלי הדין ועיוות הצדק הטבעי, עיבוי התיק המשפטי בתסקירים שקריים, עקרים חסרי תוחלת, ללא מתן סעד לצדדים. מרוב שמערכת המשפט מעוותת, היא מתגאה בפסק הדין המעוול והפיצה אותו מטעם הדוברות, דוגמא לנאורות השופט עם דעותיו החשוכות, שמתאים לימי הביניים ולא לשנת 2019. אל תתפלאו אם תמצאו את שמו של השופט שלמה אלבז, כמועמד לכהונת שופט בביהמ”ש מחוזי. אבוי לנו משופט זה.
האישה, אינה חולקת שהגבר הוא אביו של הילד אך מתנגדת לבקשתו להכרה באבהותו מאחר והיא יהודיה והוא ערבי. האישה גם רשמה את הילד כיהודי בתעודת הזהות בשם משפחתה ולא ציינה את שמו של האבא. האישה נכנסה למערכת יחסים עם גבר ערבי, שכבה עם גבר ערבי, נכנסה להריון מגבר ערבי, וכעת היא טוענת שאין להכיר באבהותו של הגבר כי הוא ערבי ושיא החוצפה שלה היא רושמת את הילד כיהודי כשהוא ערבי. הגיון בריא יש לאישה.
האישה הגישה תביעה שקרית נגד הגבר בחודש מאי 2016 למתן צו מניעה קבוע, שימנע ממנו להתקרב אליה ולבנו בתמ”ש 14048-05-16. גם כאן השופט אלבז גרם לעיוות דין כשהוא סוחב את התיק 3 שנים ושלושה חודשים ונמנע מלהכריע, וכשהכריע, פסק לטובת האישה כמובן. האישה יוצגה ע”י לאה קליין אליאב, המשמשת לרוב כאפוטרופוסית לדין על קטינים מטעם משרד הרווחה בשרות הלשכה לסיוע משפטי. בפסק הדין בקישור מטה, תוכלו לקרוא על התרגילים והמעללים המלוכלכים שיזמה האישה בעזרת עו”ד לאה קליין אליאב כלפי הגבר, ואיך הפקיעו ממנו את זכותו לאבהות על בנו, תוך הכפשת שמו בדברי הבל ורכיל נעדרים בסיס ראייתי.
נתחיל בכך, שאם האישה טוענת שהגבר הוא האבא של הילד, איזה מניעות יש לשופט לקבוע בתעודת הזהות שהגבר איננו האבא? לשופט אין סמכות ליזום הליכים מיוזמתו, מאחר ואינו צד בהליך, ועליו לפסוק על פי מה שמוצג לפניו. אם האישה טוענת שהגבר הוא האבא, כך צריך לקבוע השופט.
הטיפול בתיק מאופיין בסחבת. מתאר השופט את הילד עומרי ש”טופל” במשך 4 שנים על ידי עו”סית כזקוק ליציבות ועקביות. מה העקביות ואיזה יציבות זקוק הילד? הוא הרי גדל עם אמא שלו שאמורה לספק לו עוגן יציב. במשפט כאן רואים את הנזקים של הרווחה: “ניתן יהיה להגיש חוות דעת מבוססת בשאלה האמורה רק לאחר שע’ ימשיך להיתרם מההליך הטיפולי המשמעותי בו הוא מצוי”. אם הילד לא נתרם במשך 4 שנים ב”הליך הטיפולי המשמעותי”, אין כבר סיכוי שהוא יתרם אי פעם. מדובר בטיפולים שלא שווים דבר ואין להם שום אפקט טיפולי ושום מדד להצלחת הטיפול, שכן הנה ההוכחה שבמשך 4 שנים מצבו של הילד לא הוטב ולא שופר. נהפוך הוא! מצבו הורע עד כדי כך שהוא צריך להמשיך בטיפולים עד שיגיע לגיל 18 ויצא מטלפי הרווחה. במשך שנים ארוכות, ברווחה מבשלים לעומרי תיק עמוס בתסקירים, כדי שהילדים שהוא יביא בעתיד, יהיו דור שימור לקוחות רווחה.
וכך כותב השופט לאחר 8 שנות לעיסה ארורות של התיק: “התובע שב ופנה בבקשה למתן פסק דין. השארת התיק המשפטי פתוח אינה משרתת גם את טובתו של ע’ ועל כן הגיע מועד ההכרעה, שלא היתה קלה במקרה זה וזאת לא רק בשל מורכבות המקרה אלא גם משום שהנתונים שהועמדו לפני בית המשפט, על ידי גורמי המקצוע, היו חסרים”.
לא מספיק השופט אלבז גרר את התיק 8 שנים, עם עשרות תסקירים שלא שווים דבר, השופט עוד קובע שהתסקירים היו חסרים, וכותב כי התיק מורכב. שום דבר לא מורכב בתיק זה. תיק פשוט, שהיה ניתן להכריע בדיון אחד: קביעת אבהותו של הגבר על בנו עומרי, קביעת תשלום מזונות, קביעת הסדרי ראיה, וסגירת התיק. מי שמסבך את התיק הוא השופט עצמו, שיכולת השיפוט שלו לוקה בחסר. מצידו של השופט, למשוך את התיק עד שעומרי יגיע לגיל 18 שנים, ובפועל, כך הוא גם קבע.
בסעיף 5 השופט אלבז מציין: “כתב התביעה שהגיש התובע בתמ”ש 50002-07-11 נוסח בצורה לקונית ביותר וצוינו בו תקופת ההיכרות בין התובע לבין הנתבעת ופרטים דלים ביותר בעניין הקשר ביניהם. בתביעה זו התמקד התובע בעיקר בטענתו שהוא אביו של ע’ וברצונו שאבהותו תוכר באופן רשמי”.
ואנחנו שואלים מה דל בכך? מה היה אמור הגבר לפרט בתביעה, כמה זמן ארך המשכב עם זוגתו, איך היא אוהבת את זה, מה אכלו?, מה שתו? כך אמורה להיות תביעה ולא חסר בה מאום. לשופט יש עודף זמן, ובלי בושה הוא מציין את הסעיף הזה. בהמשך, השופט מפרט את הקשר בין הצדדים: “במהלך הקשר, אשר נמשך בין 5 ל- 7 שנים, התגוררו הצדדים, במשך תקופות מסוימות בדירות שכורות וניהלו משק בית משותף”.
התובעת טוענת ששהתה במקלט לנשים נפגעות אלימות כשבן זוגה היה בכלא. למה היא נכנסה לשם, אם בן זוגה בכלא? איזה סכנה נשקפה לה? ברור שהיא רצתה להתאפסן בחינם על חשבון המדינה בדירה, כי הכניסה את הגבר שלה מאחורי סורג ובריח בתלונת שווא על אלימות, שכן כשהגבר היה בכלא, האישה קיימה איתו התייחדויות בתוך הכלא. וכך נכתב: “אין חולק שבמהלך תקופת הקשר נרשמו השניים כזוג אצל עו”ד או אצל נוטריון. הנתבעת טענה שהפעולה נעשתה לבקשת התובע, על מנת לאפשר לה לבקרו בכלא, בעת ריצוי המאסר”. מדובר בשקר. כל אדם יכול לבקר את מי שהוא רוצה בכלא, כל עוד אין לו עבר פלילי, אבל לצורך התייחדות, היה על האישה להמציא אישור נוטריון לחיים משותפים.
כשהגבר השתחרר מהמאסר, האישה יצרה איתו קשר, ועברה להתגורר איתו עד שנפרדו.
עוד טען הגבר שלאחר שנולד בנו, שלחה לו האישה לבית הכלא מסמך בו היה רשום כאביו של עומרי. בדיעבד התברר לו שהמסמך מזויף ושהאישה לא דיווחה למשרד הפנים על כך שעומרי הוא בנו.
בשנת 2009, מספר ימים לפני שהגבר עמד להשתחרר מהכלא, האישה הוציאה נגדו צו הגנה בתמ”ש 2660/09 וטענה שהגבר מהווה סכנה לה ולבנה. בדיון שהתקיים, לא התייצבו הצדדים, הגבר מאחר ולא קיבל את הצו, והאישה כי איפסנה את עצמה במקלט לנשים מוכות, בעוד שאינה מוכה ואינה מאויימת, שכן הגבר אפילו לא ידע על קיומו של הצו.
בתסקיר חד צדדי של פקידת הסעד מיום 8.7.2009 כשהבן עומרי היה בן 3 שנים, המתבסס אך ורק על דברי האם, בלי שפקידת הסעד מנסה להתקשר לאבא ולברר איתו את נכונות הדברים, כתבה: “הנתבעת טענה שכחודשיים לפני כן פגשה את התובע באקראי וכאשר ביקש להרים את ע’ מהעגלה היא לקחה את ע’ והלכה מהמקום”.
לא מתואר כל אלימות של האבא כלפי הילד או האישה, אבל הפקידת סעד כותבת: נשקפת מסוכנות גבוהה לחייה ולחיי ע’ מצד התובע”.
בהמשך מתוארים עוד ועוד סיפורי בדים מצד האישה השקרנית, שאף לא אחד מהם מגובה במסמך ראייתי או רפואי. הגבר טען כי הפנים את אחריותו והשתלב בכלא באגף טיפולי. הגבר כבר היה משוחרר מהכלא תקופה של חצי שנה, שבה לא יצר קשר כלל עם האישה, ולמרות זאת הגישה האישה תביעה למתן צו מניעה קבוע נגדו בטענה שהיא חוששת שיפגע בה ובבן. הצו ניתן לאישה, אלא שהוא לא נמסר לגבר והוא לא ידע על קיומו. הגבר עבד במקום סמוך למקום מגוריה של האישה אולם לא יצר עימה קשר.
בשנת 2017 הגיעה האישה למקום עבודתו של הגבר כשהיא שיכורה ותקפה אותו פיזית, השליכה עליו חפצים, ובשיא החוצפה שלה גם התלוננה נגד הגבר למשטרה כאילו הוא תקף אותה. למזלו של הגבר, היתה מצלמה בעסק שבו עבד, ולאחר שהשוטרים צפו בסרטון המצלמה בחנות, עצרו את התובעת למשך 4 ימים וניתן לה צו הרחקה ממנו. התובעת אישרה את הדברים. נגד האישה לא הוגש כתב אישום.
הגבר טען כי היה בקשר עם בנו עומרי באופן שוטף, והקשר נותק עקב התנגדות אמה של האישה לקשר ביניהם.
השופט אלבז קבע שנסיון העבר בשנים האחרונות מוכיח שאין ברצונו של הגבר להתעמת עם הנתבעת ושהוא לא מאמין לאישה: “לא השתכנעתי שבעבר פעל התובע באופן אלים כלפי ע’ ובאשר לשנים האחרונות לא נטענה טענה שכזאת“. חרף דבריו של השופט, הוא הוציא צו מניעה קבוע לאישה מפני הגבר, בשל חששות מהעבר של האישה מהגבר. במקום שהשופט ישלח את האישה לטיפול נפשי, הוא מטיל נגדו סנקציות מיותרות שמחריפות את הסכסוך בין הצדדים, ומסלימות את הקרע בין הגבר לאישה.
השופט אלבז אף מציין שמדובר בניכור הורי שמבצעת האישה, אולם חרף דבריו אינו מתריע או מזהיר את האישה מפני השלכות מעשיה לעתיד על נפשו של הבן עומרי: “אין להקל ראש גם בעובדה ש-ע’, הגדל עם אמו ומאז ילדותו אינו חשוף בדרך כלשהי לתובע, סופג מידע חד צדדי ומגמתי אודות התובע. גם אמה ואביה של הנתבעת משמשים גורמי השפעה לא רק על א’ אלא על האם עצמה ומהראיות שהובאו לפני עולה שבמשך שנים רבות היו מעורבים במאבקה כנגד התובע וכיוונו את צעדיה. מדברי התובע עולה שבעבר הרחוק אפשרה לו הנתבעת לקיים קשר טלפוני עם ע’ וכי חדלה לאפשר את קיום השיחות כאשר חששה ש-ע’ יספר על שיחות אלה לסבתו. מטבע הדברים גדילה באווירה שכזו נותנת את אותותיה ומקבעת את התנגדותו של ע’ לאביו”.
חבל שהשופט לא העביר את משמורת הקטין לאבא, שכן משפחת האישה כולל האישה מונעים מהבן את אביו, ומשחירים את דמותו, עובדה שתגרום לנזקים עתידיים בהתפתחות הנפשית של עומרי.
סופו של דבר, השופט קובע, כי הוא דוחה את תביעת הגבר: “התובע יוכל להגיש תובענה חדשה בעניין זה בחלוף 3 שנים ממועד מתן פסק דין זה”. בעוד 3 שנים, עומרי יהיה בן 16 שנים. בגיל הזה הילד לא צריך אישור של הוריו, ויש לו דעה משל עצמו, ואם הוא ירצה הוא יפגוש את אביו, אלא שלאור השחרת דמות האבא, והשתלטנות של האישה, הסיכויים לכך קלושים. סוף עצוב לילד בן 13 שנים שגדל בלי אבא.
