דוד מינץ וניל הנדל דחו עתירתו של אבנר הררי ואח’ נ’ שב”ס לאפשר ביקורי כלואים בימי שבת. השופטת דפנה ברק ארז תמכה בעתירה בדעת מיעוט בג”ץ 8297/15
שופטי העליון בשבתם כבית משפט גבוה לצדק, דחו עתירתם של אבנר הררי, איתי הררי, סברין אלטורי (כלא השרון), נורה אלטורי (כלא השרון), אמיר בדראן, למיה בדראן (כלא השרון נגד שירות בתי הסוהר, לאפשר לאסירים ביקורים במתקני הכליאה בימי שבת, כפי שהיה נהוג עד שנת 2014.
האגודה לזכויות האזרח, באמצעות עו”ד טל חסין, הצטרפו כתומכים לעתירת הררי. בעתירה נכתב, שרבות ממשפחות האסירים נמנות על שכבות החלשות באוכלוסיה, שאינן עובדות בשבוע עבודה מקוצר של חמישה ימים בשבוע, אלא ממשיכות לעוד גם בימי שישי, וגם ילדי האסירים לומדים בימי שישי, ולכן נבצר מהם לבקר את האסירים ביום שישי ובמהלך ימי השבוע.
בשב”ס טענו, כי הביקורים בימי שבת מיותרים ואין צורך בחידושם.
השופט דוד מינץ, כמובן הסכים עם שב”ס, כשהוא קובע שסמכותו הכללית של הנציב לקבוע הוראות ולהוציא פקודות מוסדרת בסעיף 80 א’ לפקודת בתי הסוהר. אם כך, למה קיים בג”ץ, אם לא לדון במקרים מעין אלו? למה השופט דוד מינץ מקבל משכורת, אם לא לדון בעתירות שמעוררים מחלוקת?!
דוד מינץ, שופט בעייתי בלשון המעטה, רשלן, וכל פסיקותיו ללא יוצא מן הכלל, תמיד נגד האזרח. לא נזקף לזכותו של דוד מינץ פסק דין אחד ראוי לפרסום. גם במקרה זה הוא לא מחדש בשנאתו הקלינית לציבור המוחלש ביותר במדינה: האסירים.
דוד מינץ מרחיב:
“תכלית מאסרו של אדם מתמצית בשלילת חירותו האישית, תוך הגבלת חופש תנועתו.”
לא משהו שציבור האסירים לא ידע קודם לכן. בשביל כך לא צריך 21 עמודי להג וגבב מילים מיותרות, כשלמסקנה זו הגיע ניל הנדל כבר בעמוד הראשון.
ניל הנדל, לא התאמץ, לא קרא את החומרים וקבע מיד “אני מסכים לחוות דעתו המקיפה של חברי“.
השופטת דפנה ברק ארז, הפתיעה לטובה, כשבדעת מיעוט נתנה חוות דעת מקיפה, הכוללת את טענות האסירים, וקבעה, כי העתירה מוצדקת כשהיא מבארת:
“מוקד העתירה הוא בטענה ששלילת האפשרות לביקורי אסירים ביום המנוחה הרשמי, יום השבתון המרכזי עבור רוב אוכלוסיית המדינה וממילא היום המתאים ביותר לביקוריהן של משפחות רבות, היא בעלת השלכות פוטנציאליות מכבדיות על זכויותיהם של אסירים.
ביטול הביקורים ביום העיקרי שבו בני משפחותיהם של האסירים אינם עובדים, פוגע לכאורה ביכולתן של משפחות אסירים להתמודד עם האתגר המורכב של שמירה על יחסי תמיכה משפחתיים בתקופת המאסר. משמעותית לא פחות היא העובדה שהגבלה זו מחייבת את ילדיהם של אסירים להגיע לביקורים בכלא בימים שהם ימי לימודים בבתי הספר.
במתכונת שבה התקבלה, ההחלטה היא גורפת ואינה נדרשת להבחנות רבות שהן לכאורה רלוונטיות ליישומה ולהשלכויה: בין אסירים יהודים, שעבור בני משחתם יום השבת הוא יום המנוחה השבועי, לבין אסירים לא יהודים; בין אסירים שבני זוגם כלל אינם עובדים לבין אלה שעבודתם היא מטה לחמם; בין אסירים שמוחזקים בהפרדה בין היתר בשל היותם טעוני הגנה לבין מי שימיהם כוללים אינטראקציות אנושיות… מנקודת מבטי אפוא העתירה עוררה שאלה כבדת משקל העומדת במובהק בליבת ההגנה על זכויות האסירים.
אשר על כן, לו הייתה נשמעת דעתי היינו מוציאים צו על-תנאי בעתירה, ומורים
למשיב להתייצב וליתן טעם מדוע לא יאפשר ביקורים בבתי הסוהר בשבת, ולו במתכונת
מצומצמת או חלקית. מאחר שחבריי חשבו אחרת, נותר אך לקוות כי יישום המדיניות
החדשה והשלכותיה הנמשכות יוסיפו להיבחן, וזאת בגדר החובה המוטלת על כל רשות
מינהלית לחזור ולבדוק את מדיניותה. בתוך כך חזקה על הגורמים בשירות בתי הסוהר
כי בקשות חריגות לביקורים בימי שבת, שהגשתן מותרת על-פי המדיניות החדשה,
ייבחנו בלב פתוח ובנפש חפצה.
כל הכבוד לשופטת דפנה ברק ארז, על הגינותה, פרשנותה הנרחבת והסתכלותה רחבת הראיה על זכויות אסירים. חבל שלא היא זו שהובילה את פסק הדין, שכן השופט ניל הנדל, הוא חותמת הגומי של המוביל את פסק הדין, ולא ידוע על פסק דין אחד, שבו הוא פסק במיעוט.
לקריאת פסק הדין בקובץ pdf הקליקו בקישור כאן:
