הפסד צורב לפרקליטה עו”ד ורד חלואה השופט אלרון (עליון) שחרר למעצר בית שני נאשמים שכתב האישום נגדם נופח במסגרת הליך משמורת על קטין בש”פ 6204/19 מד”י נ’ מוחמד מסרי ומחרוס נמיראת

Spread the love

הפסד צורב לפרקליטה עו”ד ורד חלואה, מגוללת סיפור גירושין שהפך מזבוב לפיל, הסתבך וסיבך קרובי משפחה ערבית מצד האמא. הפרקליטה ניפחה את כתב האישום באופן פומפוזי, והשופט במחוזי ציין זאת. למרות שהפרקליטה ידעה, כי הצדק עם הנאשמים, שלא ביצעו חטיפה, ושלמתלוננים אשם תורם והם אלו שהפרו את הוראות החוק, בחרה הפרקליטה לגרור את השניים לעליון. קיבלה את הפדיחה היומית שלה.

מוחמד מסרי, סוהר בשב”ס, מתוקף תפקידו החזיק נשק כדין, ומחרוס נמיראת, שניהם קרובי משפחה מצד האמא, הגיעו ב- 4/9/19 לבית של גבר גרוש, כדי להשיב את הבן הקטן בחזרה לאמו, לאחר שהגבר סרב להשיב אותו למשמורת האם מזה שבועיים.

בהחלטה נכתב בשוגג על הקטין “ומאז סרב לחזור לבית אמו”, אלא שהדברים לא משקפים נכונה את המציאות. הילד נמצא במשמורת האמא, ומבקר את האבא בסופ”ש בטובא זנגריה. הגבר סרב להשיב את הקטין שבועיים לבית האם, וביצע הפרת הוראה חוקית, ביזוי החלטה שיפוטית והוצאת קטין ממשמורת האם שלא כדין.

אין חולק על כך, כי לא מדובר בחטיפה מצד קרובי המשפחה, חרף הטייטל שהמשטרה מנסה להדביק לקרובי המשפחה של האמא. הילד במשמורת האמא, כך שלא ניתן לחטוף ילד שהוא במשמורת כדין אצל האם.

לבית של הגבר הגיע גם בראא ניראת, ושלושת קרובי המשפחה הוזמנו לשבת בחצר הבית, ובשלב כלשהו הם רצו להכניס את הקטין לרכבם, על מנת להשיבו לאמו. בראא שוחח עם הקטין בחצר וחיבק אותו. הוא לא חנק אותו, שם את זרועו בתנועת חיבוק סביב כתפו של הקטין כשידו מלטפת את צוואר הקטין.

סבתו ודודתו של הקטין חששו כי בראא יחטוף את הקטין, וביקשו לקחת את הילד בכוח, כשכל צד תפס בגופו של הקטין. כתוצאה מהחיכוך שנוצר, מוחמד הדף את דודתו של הקטין ונתן לה מכה, ודחף גם את הסבתא שנפלה לכביש, לאחר שניסתה למשוך את הקטין בכוח מידיו. השתיים לא הרפו מהקטין, ולכן מוחמד נאבק בהן.

מחרוס נמיראת, ניסה להרחיק את בני המשפחה, ולקח מוט ברזל שהיה בחצר, במטרה להרחיק אותם ממוחמד, והחל לרוץ לכיוון הרכב.

מאחר ובני משפחת האבא לא הרפו, ואיימו עליהם, מוחמד חש סכנה לחייו, שלף אקדח, וכיוון לעבר המשפחה כשהוא מבקש שיעזבו את הקטין. אחר כך החזיר מוחמד את האקדח לנרתיק, וניסה למשוך את הקטין מידי הסבתא והדודה.

משלא הצליחו מוחמד, ומחרוס במשימתם, עלו על הרכב ונסעו מהמקום ללא הקטין.

הדודה והסבתא טענו שנגרמו להן חבלות. הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד השניים וביקשה לעצור אותם עד תום ההליכים, בשל שימוש באלימות, איום בנשק, חשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים.

ביום 18/9/19 השופט ז’ הווארי מביהמ”ש מחוזי נצרת, הורה לשחרר את מוחמד ומחרוס למעצר בית מלא, כשהשופט גם קבע כי הוא “רואה קושי בעבירת ניסיון החטיפה המיוחסת”, וגם ציין כי יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של המקרה. מדובר בצעירים נעדרי עבר פלילי, נורמטיביים, כשמוחמד עובד בשירות המדינה, והמעשים המיוחסים להם נעשו במסגרת סכסוך משמורת על הקטין.

השופט הווארי גם קבע כי אין צורך בתסקיר והחלופה המוצעת על ידי השניים למעצר בית מלא בכפר שעב, מהווה חלופה ראויה שיש בה לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם.

השופט אלרון דחה את ערר הפרקליטות, שהתמקד בטענה שהשיבים ישוחררו למעצר בית, ללא שעמד לנגד השופט תסקיר מעצר. אלרון כותב: “תסקיר המעצר נועד לשמש ככלי עזר בידי בית המשפט הדן בבקשת מעצר עד תום ההליכים, בין היתר, באמצעות בחינת מסוכנות הנאשם וטיב חלופות מעצר המוצעות על ידו. יחד עם זאת, הודגש לא פעם כי אין בית המשפט מחויב להורות על הגשת תסקיר מעצר טרם קבלת החלטה בנוגע לשחרור לחלופת מעצר – וכי משהוגש תסקיר זה אין הוא כבול לנכתב בו”.

השופט אלרון הורה לשחרר את השניים למעצר בית מבלי להידרש לתסקיר מעצר בעניינם.

בבית המשפט העליון

בש”פ 6204/19

לפני:

כבוד השופט י’ אלרון

העוררת:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיבים:	1. מוחמד מסרי
	2. מחרוס נמיראת

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת ב-מ”ת 34852-09-19 מיום 18.9.2019 שניתנה על ידי כב’ השופט ז’ הווארי

תאריך הישיבה: כ’ אלול התשע”ט (20.9.2019)

בשם העוררת:

עו”ד ורד חלואה

בשם המשיבים:

עו”ד מיכאל כרמל

החלטה

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז’ הווארי) ב-מ”ת 34852-09-19 מיום 18.9.2019 בגדרה שוחררו המשיבים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ניסיון חטיפה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ואיומים. עוד יוחסה למשיב 1 עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בכלי נשק שבהחזקתו – הכל לפי חוק העונשין, התשל”ז-1977.
על פי המפורט בכתב האישום, ביום 10.12.2013 ניתנה החלטה בבית הדין השרעי בתיק 3416/2013 ולפיה הקטין א.ג. (להלן: הקטין) ישהה במהלך השבוע במשמורת אמו, ובסופי שבוע יבקר בבית אביו.

כשבועיים קודם ליום 4.9.2019, הגיע הקטין לבית אביו בטובא זנגריה, ומאז סרב לחזור לבית אמו.

על רקע זה, ביום 4.9.2019 הגיעו המשיבים, קרובי משפחה של האם, יחד עם בראא נמיראת (להלן: בראא) לבית האב במטרה להשיב את הקטין לאמו. בשלב שאינו ידוע למשיבה, קשרו המשיבים קשר לחטוף את הקטין מהבית, להכניסו בכוח לרכבם על מנת להשיבו לאמו.

לאחר שהוזמנו המשיבים ובראא לשבת בחצר הבית יחד עם קרובי משפחתו של הקטין, ביקש המשיב 1 להיפגש עמו. מששוחח עם הקטין, אחז המשיב 1 בידו, הוליך אותו לצד החצר, והצמיד את ידו מסביב לצוואר הקטין. סבתו ודודתו של הקטין מצד האב, אשר חששו כי המשיב 1 חוטף אותו, ניגשו למקום וביקשו לחלצו מזרועותיו.

במסגרת המאבק, כאשר כל צד תופס בגופו של הקטין, הכה המשיב 1 את דודתו של הקטין באגרופו בפניה; דחף את סבתו והפילה לכביש בניסיון למשוך את הקטין מידיה; והוסיף להיאבק בשתיים תוך שהוא דוחף ומכה אותן.

בה בעת, נטל המשיב 2 מוט ברזל והחל לאיים באמצעותו על בני המשפחה, ואף ניסה להכותם, במטרה להרחיקם מהמשיב 1. לאחר מכן החל לרוץ יחד לעבר הרכב עמו הגיעו ונכנס אליו כשהמוט בידיו.

בשלב זה, ולנוכח מאמציהם של בני משפחת הקטין להרחיקו, שלף המשיב 1 אקדח, אותו החזיק ברישיון (בהיותו סוהר בשירות בתי הסוהר), דרך אותו וכיוון אותו לעבר בני המשפחה באופן מאיים ודרש כי יעזבו את הקטין. או אז הגיע המשיב 2 עם הרכב בסמוך למקום, ירד מהרכב כשהמוט בידיו והכה באמצעותו בסבתא ובדודה. באותה עת המשיב 1 החזיר את האקדח לנרתיקו, והמשיך לנסות ולמשוך את הקטין מידי הסבתא והדודה.

משלא הצליחו לממש את מטרתם, עלו המשיבים על הרכב ונסעו מהמקום ללא הקטין.

כתוצאה ממעשי המשיבים, נגרם לסבתו של הקטין ולדודתו חבלות שונות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המשיבים, הגישה העוררת בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיבים, ובכלל זאת סרטון המתעד את האירוע. כמו כן טענה העוררת כי העבירות המיוחסות למשיבים מקימות עילת מעצר, בין היתר לנוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(ג)(4) לחוק המעצרים שעניינה ביצוע עבירות תוך שימוש באלימות ונשק קר אשר נטען כי מתקיימת בנסיבות המקרה.

עוד סברה העוררת כי שחרור המשיבים מעלה חשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים, וזאת לנוכח זהות עדי התביעה ובראשם הקטין, בן משפחתם של המשיבים.

ביום 18.9.2019 הורה בית המשפט המחוזי בנצרת על שחרור המשיבים למעצר בית מלא.

נקבע כי העבירות המיוחסות למשיבים הינן חמורות, וכי לנוכח הסכמת הצדדים אין חולק על קיומן של עילת מעצר וראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיבים – לבד מקיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת ניסיון החטיפה.

בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי הוא “רואה קושי מסוים בעבירת ניסיון החטיפה המיוחסת, אולם בחינה לטענות הצדדים בהקשר זה ייעשו [כך במקור – י’ א’] במסגרת התיק העיקרי לכשיידון לגופו של עניין”.

עוד צוין כי על אף חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של המקרה, ובכלל זאת כי המשיבים צעירים; נעדרי עבר פלילי; מנהלי אורח חיים חיובי ונורמטיבי; וכן שהמעשים המיוחסים להם נעשו במסגרת הקשורה לסכסוך משמרות על קטין.

לנוכח כל זאת, קבע בית המשפט כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים באמצעות חלופות מעצר מתאימה המגובה במפקחים “סמכותיים ואיכותיים” ותנאי מעצר מתאימים.

כמו כן הוסיף בית המשפט וקבע כי לא מצא צורך בהזמנת תסקיר מעצר בעניינם של המשיבים, וכי החלופה המוצעת על ידם למעצר בית מלא בכפר שעב, מקום המרוחק ממקום מושבם של משפחת אבי הקטין, מהווה חלופה ראויה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם – בכפוף לחקירת המפקחים והתרשמותו מהם.

אשר על כן, בחן בית המשפט המחוזי בצורה מדוקדקת את המפקחים המוצעים, וקבע כי:

“מדובר באנשים אמינים ומהימנים המנהלים אורח חיים נורמטיבי וכן מודעים לגודל האחריות ולמשמעות התפקיד שהם חוקים על עצמם”

משכך, הורה בית המשפט המחוזי על שחרור המשיבים למעצר בית מלא בפיקוח המפקחים שנבחנו, ובתנאים מגבילים נוספים.

בערר טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיים “קושי מסוים” בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה בהתייחס לעבירת ניסיון החטיפה, וכי לא היה נכון להורות על שחרורם של המשיבים למעצר בית מבלי שנערך בעניינם תסקיר על ידי שירות המבחן.

בדיון שלפניי התמקדה באת-כוח העוררת בטענתה השנייה לפיה לא היה מקום להורות על שחרור המשיבים למעצר בית מלא ללא תסקיר מעצר, והוסיפה כי תסקיר מעין זה יכול היה לספק לבית המשפט המחוזי תמונה “ברורה יותר” על המסוכנות הנשקפת מהמשיבים ועל האפשרות לשחררם לחלופת מעצר.

מנגד, ב”כ המשיבים טען כי קיימות פירכות בראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת ניסיון החטיפה המיוחסת להם, והוסיף וטען כי משבחן בית המשפט המחוזי ביסודיות את המפקחים המוצעים ומצא כי חלופת המעצר שהוצעה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים – אין כל צורך להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינם.

דיון והכרעה

לאחר עיון בערר על נספחיו, בחומר הראיות הלכאורי, ובפרט בסרטון המתעד את האירוע ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבע כאמור כי קיימת עילה למעצרם של המשיבים, וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסת להם, כאשר לעניין עבירת ניסיון החטיפה נמצא “קושי מסוים” – וכי הדיון בעניין זה עתיד להתברר במסגרת ההליך בתיק העיקרי לכשיידון לגופו.
בנסיבות אלה, ומשהתמקדו טענות הצדדים בדיון שלפניי בשאלה האם שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על שחרור המשיבים למעצר בית מלא ותנאים מגבילים מבלי שעמד לנגד עיניו תסקיר מעצר – איני סבור כי נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי.
בית משפט זה שב ופסק כי אין די במסוכנותו של נאשם כשלעצמה על מנת להורות על מעצרו עד תום ההליכים, וכי יש לבחון, בהתאם להוראות המחוקק, את דבר קיומה של חלופת מעצר אשר יהיה בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו (וראו: בש”פ 1560/18 מדינת ישראל נ’ בן ציון (22.8.2018)).

תסקיר המעצר נועד לשמש ככלי עזר בידי בית המשפט הדן בבקשת מעצר עד תום ההליכים, בין היתר, באמצעות בחינת מסוכנות הנאשם וטיב חלופות מעצר המוצעות על ידו. יחד עם זאת, הודגש לא פעם כי אין בית המשפט מחויב להורות על הגשת תסקיר מעצר טרם קבלת החלטה בנוגע לשחרור לחלופת מעצר – וכי משהוגש תסקיר זה אין הוא כבול לנכתב בו (וראו: בש”פ 1454/18 מור נ’ מדינת ישראל (22.2.2018); בש”פ 3970/18 אסווד נ’ מדינת ישראל (5.6.2018)).

במקרה דנן, מעיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיבים נבחנה בחינה יסודית ביותר, וכי בית המשפט השתכנע כי יש בחלופה זו – יחד עם תנאים מגבילים נוספים – כדי לאזן באופן נאות בין החשש מהמסוכנות הנשקפת מהם לבין הפגיעה בחירותם בטרם הוכרע דינם. במסגרת זו נשקלו חומרת המעשים המיוחסים למשיבים מחד גיסא, ונסיבות המקרה הפרטניות מאידך גיסא.

בנוסף, במסגרת בחינה זו חקר בית המשפט המחוזי באופן מדוקדק שישה מפקחים שהוצעו על ידי המשיבים, והתרשם באופן בלתי אמצעי כי מדובר במפקחים מהימנים המודעים לגודל האחריות ולמשמעות התפקיד שהם נוטלים על עצמם.

משכך, איני סבור כי נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על שחרורם של המשיבים למעצר בית בתנאים מגבילים, וזאת אף מבלי להידרש לתסקיר מעצר בעניינם.