הלכת סמי הכבאי – שופט העליון יצחק עמית מצטט משיר הפתיחה של תכנית הילדים סמי הכבאי ומקבל את ערעורה של רשות הכבאות נ’ מפעל הצבעים ע”א 9480/17, ע”א 9492/17, ע”א 9513/17 דנבר צבעים וציפויים 2002 בע”מ ואח’ נ’ מד”י המשרד לבטחון פנים ואח’

הלכה חדשה בעליון: “הלכת סמי הכבאי”: שופט העליון קיבל את הערעור של הרשות הארצית לביטחון והצלה, וקבע כי פסק הדין של ביהמ”ש המחוזי מבוטל, והם לא ישאו בנזיקין כלפי התובעים מפעל לייצור צבעים, בגין נזקי אש שכילו את מפעלם לפני 10 שנים. עמית קבע כי לא הוכחה רשלנות מצדה של רשות הכבאות, שנבעה כתוצאה מטעות נגררת של ביהמ”ש המחוזי בעניין זמני הגעת הכבאים למפעל:

לאחר השלמת חתיכה שנחסרה מהפאזל, התברר כי תרחיש זה לא לקח בחשבון פעולות הכנה שנקטו פרידמן ומיכאלי בהגיעם לזירה. טעות זו השליכה על מסקנתו של בית משפט קמא בנוגע ללוחות הזמנים, בבחינת טעות נגררת. בנוסף, תרחיש זה לקה בכך שהוא הניח אי-התפשטות של האש במשך מספר דקות, באופן שלא מתיישב עם ראיות אחרות ועם ממצאים נוספים שנקבעו בפסק הדין. בסיכומו של דבר, בהינתן התמונה העובדתית המלאה, נשלל התרחיש – הבלתי סביר כשלעצמו – לפיו פרידמן שהה בחצר עם קו קצף בידיו במשך מספר דקות ללא מעש; ונשלל התרחיש לפיו האש באותן דקות נותרה סטטית, לנוכח אינדיקציות המלמדות כי זו התפשטה במהירות. כפועל יוצא מכך, נשמט הבסיס תחת המסקנה כי פרידמן התרשל בכך שלא פעל לכבות את האש בעת ששהה בתוך החצר. בכך נחתם דינם של ערעוריהן של רשות הכבאות והפניקס להתקבל.

אשר על כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי – מבוטל (וממילא מבוטלות גם ההוצאות).

השופט י’ עמית:

“תמיד נותן שירות, הכבאי
הוא מגיע במהירות, הכבאי
סמי בא לעזור
הוא הכבאי הגיבור”

(מתוך שיר הפתיחה של תכנית הילדים “סמי הכבאי”)

אם שופטי בית משפט עליון מצטטים את סמי הכבאי, אז אולי שופטי נוער ומשפחה יצטטו את דורה: “חטפני, אסור לך לחטוף!”, וישיבו את הילדים החטופים להוריהם.

	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 9480/17
ע”א 9492/17
ע”א 9513/17
לפני:		כבוד השופט נ’ הנדל
		כבוד השופט י’ עמית
		כבוד השופט א’ שטיין

המערערת בע”א 9480:	מדינת ישראל, המשרד לביטחון פנים
המערערים בע”א 9492/17:	1. דנבר צבעים וציפויים 2002 בע”מ
	2. דנבר (צבעים) אחזקות בע”מ
	3. קוגן ברוך
	4. בלן יבגניה
המערערת בע”א 9513/17:	הפניקס חברה לביטוח בע”מ

נ ג ד

המשיבים בע”א 9480/17	1. דנבר צבעים וציפויים 2002 בע”מ
ובע”א 9513/17:	2. דנבר (צבעים) אחזקות בע”מ
	3. קוגן ברוך
	4. בלן יבגניה
	5. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ
	6. עיריית אופקים
	7. איילון חברה לביטוח בע”מ
המשיבים בע”א 9492/17:	1. מדינת ישראל, המשרד לביטחון פנים
	2. הפניקס חברה לביטוח בע”מ
	3. עיריית אופקים
	4. אילון חברה לביטוח בע”מ

 

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלם בת”א 207-09-10 שניתן ביום 22.10.2017 על ידי כבוד השופט א’ דראל

בשם המערערת בע”א 9480/17, המשיבה 1 בע”א 9492/17 והמשיבה 7 בע”א 9513/17:	עו”ד אפרת ברנר
בשם המשיבות 6-5 בע”א 9480/17, המשיבות 4-3 בע”א 9492/17 והמשיבות 6-5 בע”א 9513/17:	עו”ד יובל ראובינוף ועו”ד נתנאל
בשם המערערים בע”א 9492/17, המשיבים 4-1 בע”א 9480/17 והמשיבים 4-1 בע”א 9513/17:	עו”ד חני ברוך-אילון, עו”ד אלישע אטיאס ועו”ד איל שילה
בשם המערערת בע”א 9513/17 המשיבה 2 בע”א 9492/17 והמשיבה 5 בע”א 9480/17:	עו”ד נטע היכל

פסק-דין

השופט י’ עמית:

“תמיד נותן שירות, הכבאי
הוא מגיע במהירות, הכבאי
סמי בא לעזור
הוא הכבאי הגיבור”

(מתוך שיר הפתיחה של תכנית הילדים “סמי הכבאי”)

שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט א’ דראל) מיום 22.10.2017, בו נקבע כי הרשות הארצית לביטחון והצלה (להלן: רשות הכבאות או הרשות) אחראית בנזיקין כלפי המשיבים בגין נזקי אש שכילתה את מפעלם, וזאת בשל רשלנותו של צוות הכיבוי שהגיע ראשון לזירה. בשל כך, חויבה הרשות (וחברת הביטוח שביטחה אותה) לפצות את המשיבים בסכום של כ-8.4 מיליון ₪.

רקע עובדתי ודיוני

1. לפני כעשר שנים, בסמוך לחצות הלילה שבין ה-2.7.2009 ל-3.7.2009, פרצה דליקה באזור התעשייה בעיר אופקים, במפעל לייצור צבעים שבו הוחזקו חומרים דליקים ומסוכנים. הדליקה גרמה להרס המבנה שבו שכן המפעל וכן לאובדן כמעט מלא של המלאי והציוד שהיו בו. במפעל פעלה חברת דנבּר צבעים וציפויים 2002 בע”מ, והמבנה שבו שכן המפעל היה בבעלות חברה בשם דנבּר (צבעים) אחזקות בע”מ. שתי החברות היו בשליטתם של מר ברוך קוגן וגב’ יבגניה בלן (למען הנוחות, שתי החברות ושני בעלי השליטה יכונו להלן יחדיו: דנבר או המשיבים).

בעקבות השריפה פנו המשיבים אל הפניקס חברה לביטוח בע”מ (להלן: הפניקס) שביטחה אותם מפני נזקי אש, וזו שילמה להם תגמולי ביטוח בסך של כ-3.1 מיליון ₪. בהמשך לכך הגישו המשיבים את תביעתם לבית משפט קמא, אותה העמידו על סכום של 18 מיליון ₪. לטענתם, מלכתחילה הם ביטחו את המפעל והרכוש באופן חסר, מה שהוביל לכך שהם שופו בגין הנזקים שנגרמו להם באופן חלקי בלבד. כתב התביעה המתוקן הוגש נגד רשות הכבאות ונגד הפניקס (הפעם בכובעה כמבטחת של רשות הכבאות), ובו נטען לרשלנות של רשות הכבאות בביצוע פעולות הכיבוי והזנקת כוחות הכיבוי. הפניקס, מצדה, הגישה הודעת צד ג’ נגד עיריית אופקים (להלן: העירייה) ונגד איילון חברה לביטוח בע”מ (להלן: איילון) שביטחה את העירייה. בהודעת צד ג’ נטען כי האש יצאה משטח שנמצא מחוץ לתחומי המפעל, הנתון תחת אחריות העירייה, וכי העירייה לא הפעילה כנדרש את סמכויות הפיקוח והאכיפה שלה כלפי המפעל.

2. ומכאן להשתלשלות האירועים בליל השריפה. לשם הבהירות, נפתח בהצגת צילום לוויין של אזור המפעל:

כפי שניתן לראות, מפעל דנבר ממוקם מערבית למפעל וופורג’ט (vaporjet). בין שני המפעלים נמצא הכביש של רחוב חנית קיקוס, שאליו פונה הכניסה הראשית (המזרחית) של מפעל דנבר (יצויין כי הצילום הנ”ל זהה לצילום שהוגש לבית משפט קמא (נ/16), וראו גם המפה והשרטוט במוצגים נ/5, נ/6).

3. בפתח פסק דינו, בית משפט קמא הציג את המסגרת הכללית של האירועים שעיקרם אינו שנוי במחלוקת. נביא את עיקרי הדברים ובהמשך נצלול לפרטיהם:

(-) בליל האירוע, בשעה 00:02, נרשם ביומן האירועים של מרכז הבקרה בתחנת הכיבוי המרחבית בבאר שבע דיווח על שריפה. הדיווח נמסר על ידי המשטרה בעקבות דיווח של מר אבישי לבנקופף (להלן: לבנקופף), מתנדב במשמר האזרחי, שהיה באותה עת במשמרת ביחד עם מתנדב נוסף בשם דוד אוחיון (להלן: אוחיון). לבנקופף העיד כי ראה שריפה מתפשטת בחלק הדרומי של המפעל.

(-) מיד לאחר מכן, בשעה 00:03, יצאה כבאית מתחנת אופקים לכיוון המפעל ובה שני כבאים: אורן פרידמן (להלן: פרידמן) ודוד מיכאלי (להלן: מיכאלי).

(-) בחלוף דקות בודדות, נצפתה הכבאית חולפת על פני צומת הנמצא בדרך למפעל (הצומת צולם במצלמת האבטחה של מפעל וופורג’ט, ואין חולק כי השעה שהופיעה על גבי הסרט אינה מדויקת). בית משפט קמא ציין כי אין מחלוקת שהכבאית נצפתה בעדשת המצלמה בשעה 00:05 (אך אקדים ואומר כבר עתה כי לטענת רשות הכבאות, בכך נקלע בית המשפט לכלל טעות, שכן לשיטתה, הכבאית חלפה במקום רק כשתי דקות מאוחר יותר, בסביבות השעה 00:07).

(-) פרידמן ומיכאלי הגיעו לקרבת המפעל, נסעו עם הכבאית לצדו המערבי (האחורי) של המפעל, קרוב למוקד האש, ונעמדו בסמוך לגדר המפעל. המפעל הוקף בחלקו בחומה ובחלקו בגדר איסכורית בגובה של כ-3 מטר.

(-) פרידמן טיפס על הגדר, כאשר במקביל מיכאלי החל לפרוש זרנוק המחובר לכבאית, המכונה “קו מים” או “קו קצף” הכולל גם חומר מעכב בעירה.

(-) פרידמן נכנס לשטח חצר המפעל, שם נתקל בשומר הלילה של המפעל. בסמוך לאחר מכן השניים עשו את דרכם ברגל לכיוון מזרח אל עבר השער שבחזית המפעל. במקביל, מיכאלי הסיע את הכבאית לצדו המזרחי של המפעל והעמידה בסמוך לחזיתו.

(-) הניסיון להיכנס עם הכבאית לשטח המפעל לא צלח, שכן שער המפעל היה נעול ובידי השומר לא היה מפתח. הניסיון לפרוץ את השער נכשל גם כן.

(-) פרידמן ומיכאלי הרחיקו את הכבאית מהגדר ונערכו להפעלת ה”תותח” המצוי עליה כדי להזרים מים וקצף לכיוון האש. או-אז, בעודם על הכבאית, נחשול אש פרץ החוצה מחצר המפעל והעלה את הכבאית באש, תוך שהשניים נסים על נפשם. נחשול האש תועד במצלמה של וופורג’ט. תיעוד זה התבצע כ-23 עד 24 דקות לאחר שהכבאית תועדה לראשונה בעת שחלפה על פני הצומת בדרכה למפעל.

(-) כוחות כיבוי נוספים הגיעו לזירה, לאחר שהוזעקו על ידי מר יעקב גבאי (להלן: גבאי), מפקד המשמרת בתחנה בבאר שבע וקצין חומרים מסוכנים של המחוז, בעקבות דיווח שהעביר פרידמן בקשר בשעה 00:11. הכוחות התאספו במרחק מה מהמפעל, ובהמשך פעלו לכיבוי האש, ששככה כעבור מספר שעות.

4. כפי שציין בית משפט קמא, כתב התביעה שהגישו המשיבים כלל טענות בשלושה מישורים: האחד – רשלנות של פרידמן ומיכאלי בטיפול הראשוני באש; השני – הימנעות מהזנקת מלוא כוחות הכיבוי הנדרשים בזמן; והשלישי – חוסר מעש מצד הכבאים בשלב מאוחר יותר של השריפה לאחר הגעת הכוחות לזירה, בכלל זה התרשלות באופן ביצוע פעולת הכיבוי על ידם (שימוש במים ולא בקצף). מנגד, רשות הכבאות והפניקס טענו כי הכבאים כלל לא התרשלו, ולחלופין, כי אין כל קשר סיבתי בין התרשלותם, ככל שהיתה, לנזק. עוד נטען לאשם תורם מצדה של דנבר, שבא לידי ביטוי בהיקף המלאי הגדול ואופן אחסונו, העדר אמצעי מיגון הכרחיים והתנהלותו הכושלת של שומר הלילה.

תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי כתב פסק דין מקיף, בו סקר חלקים מחומר הראיות הרלוונטי שעל בסיסו קבע את ממצאיו והסיק את מסקנותיו. למען הנוחות, בית המשפט פיצל את הרובד העובדתי לשני חלקים, על פי השלבים הכרונולוגיים של ההתרחשויות: שלב ראשון – מרגע קבלת הדיווח על אודות השריפה ועד השלב שבו נחשול האש שרף את הכבאית. בגדרו של שלב זה הדיון התמקד בפעילותם של שני הכבאים, פרידמן ומיכאלי; שלב שני – החל מהמועד בו הכוחות הנוספים הגיעו לזירה ועד לכיבוי השריפה. השאלה המרכזית לגבי השלב השני היא שאלת קיומו של קשר סיבתי בין התנהלותה הנטענת של רשות הכבאות לבין שריפת המפעל.

6. ואלו קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי לגבי השלב הראשון:

(-) הדיווח הראשוני שנמסר על ידי המשטרה למוקד כיבוי האש בשעה 00:02, בעקבות דיווחו של לבנקופף, היה על אש בתוך חצר המפעל;

(-) הכבאית הראשונה, ובה פרידמן ומיכאלי, יצאה לכיוון המפעל בשעה 00:03, הגיעה אליו כעבור 3-2 דקות, ונעמדה בצדו המערבי בסמיכות לגדר בשעה 00:06;

(-) פרידמן עבר בטיפוס את גדר המפעל, ללא שימוש בסולם. באותו הרגע ממדי האש היו 3X3X3 מ’.

(-) פרידמן עמד בחצר המפעל בשעה שזרנוק המים מחובר לכבאית ומצוי בידו החל מהשעה 00:07, ואולי מעט לאחר מכן;

(-) פרק הזמן שבו פרידמן עמד עם קו הקצף בידו, עד לחבירה שלו עם השומר והדיווח על עזיבת המקום, הוא כ-4-2 דקות, בין 00:08-00:07 ל-00:11-00:10.

(-) פרידמן פגש בשומר הלילה בשעה 00:11, ואז החלה הכבאית לנוע לכיוון השער המזרחי של המפעל. בית המשפט נמנע מלקבוע אם ההוראה לכבאית לנוע מזרחה ניתנה על ידי פרידמן בזירת האירוע, או שמא הועברה מרחוק על ידי גבאי, בשעה שהיה בדרכו לזירה.

(-) מאותו שלב, ובפרט מהשעה 00:15, מצב האש הלך והחמיר והיא החלה להתפשט.

(-) בין 00:25-00:20 נשרפה הכבאית והאש כבר השתוללה ברחבי המפעל. בחלוף מספר דקות תועד נחשול האש במצלמת האבטחה של מפעל וופורג’ט.

(-) באותו שלב השריפה במפעל יצרה סיכון משמעותי לחיי הכבאים, ולא התאפשרה נקיטת פעולות נוספות.

7. בית משפט קמא עמד על כך שהדין בישראל אינו מחיל על רשויות הכיבוי משטר של אחריות מופחתת, אלא מחיל עליהן את משטר האחריות הרגיל של דיני הנזיקין, הבוחן סטייה מסטנדרט הזהירות הסביר בנסיבות העניין. לנוכח מסקנתו העובדתית של בית המשפט – ולפיה פרידמן עמד בחצר המפעל עם קו קצף בידו; בעודו ממתין לחיבור המשאבה למקור מים וקצף בכבאית; בשעה שהאש היתה בהיקף של 3X3X3; מבלי שהוא התחיל בהסלנת הקצף אל עבר האש – בית המשפט קבע כי מדובר בהתרשלות של פרידמן, ובלשונו:

“בחינת דברי העדים והמומחים אינה מותירה לספק כי לדעת כולם, צריך היה לנהוג אחרת באותן נסיבות, וההימנעות מפעולה כזו הייתה בגדר הפרה של חובות הזהירות המוטלות על איגוד ערים, כגוף שאמון על כיבוי שריפות שניתן לכבותן, כל עוד אפשר לעשות כן. […] כאשר אורן פרידמן היה מצוי מול האש עם קו הקצף בידו, הוא היה חייב לעשות בו שימוש” (פס’ 158 לפסק הדין).

בית המשפט הוסיף כי מדובר בהתרשלות חמורה מצדו של פרידמן, וכי היה מקום להטיל בגינה אחריות גם תחת משטר של אחריות מופחתת. באשר לקיומו של קשר סיבתי, בית המשפט קבע כי בעת שפרידמן עמד מול האש עם קו הקצף בידו, ניתן היה לכבותה. לפיכך, אילו פרידמן היה פועל כנדרש לא היה נגרם כל נזק למפעל, ולכל היותר היה נגרם נזק מזערי. מכאן, שבוסס קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התרשלותו של פרידמן לבין קרות הנזק.

באשר לשלב העובדתי השני (מרגע שריפת הכבאית ואילך), בית המשפט קבע כי בהינתן מצב האש שאחזה במפעל בעיצומו של השלב הראשון, נחתם דינו של המפעל לכּלָייה, וזאת ללא קשר לפעולות שהיו מתבצעות לאחר מכן, כפי שגם העיד המומחה מטעם דנבר. בכך ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של רשות הכבאות בשלב השני לבין שריפת המפעל, ולפיכך בית המשפט לא ראה להידרש לטענות בדבר קצב הגעת הכוחות ודרך פעולתם של הכבאים בהמשך האירוע.

8. טענתן של רשות הכבאות והפניקס לקיומו של אשם תורם מצדה של דנבר בגין מחדלים שונים (בין היתר בנוגע לאופן אחסון החומרים, אי התקנת אמצעי מיגון, אי מילוי אחר דרישות רגולטוריות שונות) – נדחתה. נקבע כי למחדלים הנטענים, ככל שאירעו, אין משמעות, שכן גם אלמלא אותם מחדלים, המפעל היה נשרף בשל התרשלותם של פרידמן ומיכאלי בשלב הראשון. באשר לטענה בנוגע לתפקודו הלקוי של שומר הלילה, בית המשפט קבע כי בהינתן ששומר הלילה לא העיד (השומר הלך לעולמו לפני כן), אזי רשות הכבאות והפניקס לא עמדו בנטל לבסס טענה זו.

ההודעה לצד ג’ ששיגרה הפניקס לעיריית אופקים ולאיילון, נדחתה גם כן. במישור העובדתי, בית המשפט דחה את הטענה כי מקור האש היה מחוץ למפעל, והוסיף כי אף אילו היה בסיס לטענה כי האש פרצה מחוץ למפעל, לא היה מקום להטיל אחריות על הרשות המקומית. באשר לטענה כי העירייה לא הפעילה את סמכויות האכיפה והפיקוח שלה כהלכה, בית המשפט קבע כי אף אם היו הפרות מעין אלו מצד העירייה (מבלי להכריע כי אמנם היו הפרות), לא מתמלאת דרישת הקשר הסיבתי. זאת, משום שמקור הכשל היה בשלב הראשון של האירוע בהתרשלותם של פרידמן ומיכאלי, להבדיל מהשלבים המאוחרים של התפשטות האש, שבהם קיומם של אמצעי מיגון כאלה או אחרים יכול היה להשפיע.

9. במישור הנזק, בית המשפט בחן את חוות דעתם של ששת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים, בתחום השמאות, ההנדסה והחשבונאות. בסיכומו של דבר, בית המשפט פסק למשיבים פיצויים בגין ראשי הנזק השונים בסך כולל של כ-8.4 מיליון ₪ (לאחר הפחתת תגמולי הביטוח שקיבלו מהפניקס בסך של כ-3.1 מיליון ₪). אל פירוט הנזקים אדרש ביתר הרחבה בהמשך, ככל שיתעורר בכך צורך.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושת הערעורים שלפנינו: מן העבר האחד – ערעורה של רשות הכבאות (ע”א 9480/17) וערעורה של הפניקס בכובעה כמבטחת של רשות הכבאות (ע”א 9513/17) (להלן יחד: המערערות); מן העבר השני – ערעורם של המשיבים על גובה הפיצוי שנפסק להם (ע”א 9492/17). נעמוד בקצרה על עיקרי הטענות שהעלו הצדדים. על מנת שלא להכביד על הקורא, נעשה כן מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של הטענות ונותיר את הבירור העובדתי המדוקדק לפרק הדיון וההכרעה.

עיקר טענות הצדדים

10. ערעורה של רשות הכבאות: לטענת רשות הכבאות, פרידמן ומיכאלי פעלו באופן רציף ודינאמי בשטח, בעוד שהתרחיש העובדתי העולה מפסק דינו של בית משפט קמא, המשקף חוסר מעש מצדו של פרידמן שנמשך מספר דקות, הוא תרחיש בלתי מוסבר ובלתי סביר. לעניין זה, נטען כי מסקנתו של בית משפט קמא בדבר חוסר מעש מצדו של פרידמן, התבססה על קביעות זמנים “רכות” ובלתי מדוייקות, שהולידו בתורן את פער הזמנים הלכאורי בן הדקות הספורות בו פרידמן נמנע כביכול מלפעול לכיבוי האש. באופן נקודתי, הרשות טוענת כי נפלו טעויות בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, הן בנוגע ללוחות הזמנים והן בנוגע למצב העובדתי בשטח, ובין היתר: כי הכבאית הגיעה למפעל דקות ספורות לאחר המועד שנקבע בפסק הדין; כי פרידמן לא עמד בחצר המפעל כשבידיו קו קצף מוכן לפעולה; כי המפגש של פרידמן עם שומר הלילה היה מוקדם מהמועד שנקבע על ידי בית המשפט; וכי מצב האש לא היה סטטי, אלא החמיר למן הרגע שבו פרידמן נחשף אליו לראשונה ועד לרגע שבו הוא נע מזרחה עם שומר הלילה.

במישור הנורמטיבי, הרשות טוענת כי אף אם חלף פרק זמן של דקות בודדות ממועד כניסתו של פרידמן למפעל ועד להחלטתו לעבור לצדו המזרחי של המפעל, הרי שמדובר בהתנהלות סבירה, וזאת בפרט בהתחשב במרחב שיקול הדעת שיש להותיר בידי הכוח המבצעי הפועל בשטח. לטענת הרשות, יש להשקיף על הכבאים כמי שגילו אומץ ונכנסו לחצר בוערת בה מוחזקים חומרים מסוכנים, וכי הם פעלו באופן שהציל את חייהם ואת חיי שומר הלילה.

בנוסף, רשות הכבאות מלינה על קביעתו של בית משפט קמא כי אין לייחס למשיבים אשם תורם, וזאת חרף נכונותו של בית המשפט להניח כי יש ממש בטענתן כי המלאי והציוד אוחסנו באופן רשלני מבלי שננקטו אמצעי מיגון יעילים מפני אש. לעניין זה מפנה הרשות לסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המעביר את הנטל לבעל המקרקעין להראות כי לא התרשל לגבי מקור האש או התפשטותה. עוד נטען כי הנמקתו של בית המשפט, ולפיה אין קשר סיבתי בין האשם התורם הנטען לבין הנזק, אינה נכונה מבחינה משפטית, באשר השאלה הרלוונטית לצורך ביסוס אשם תורם היא אם התרשלות המשיבים תרמה מבחינה סיבתית לקרות הנזק. בנוסף, נטען כי חומר הראיות מאפשר קביעת ממצאים בדבר תפקודו של שומר הלילה, שיש בהם כדי לבסס קיומו של אשם תורם. במישור הנורמטיבי, הרשות טוענת כי הימנעותו של בית המשפט מלייחס למשיבים אשם תורם, מעבירה מסר בעייתי בנוגע להתנהלות הראויה ביחס לסיכוני אש ופוגעת בהכוונת ההתנהגות הרצויה.

11. ערעורה של הפניקס: הפניקס מפנה תחילה לכתב התביעה המקורי ולתצהירי עדות ראשית שהגישו המשיבים, בהם הציגו גרסה עובדתית שונה לגבי מועד השריפה וטיב הרשלנות הנטענת, גרסה ששונתה על ידם מאוחר יותר לאחר הצגת הראיות. לטענת הפניקס, שינוי זה יוצר למשיבים השתק ומלמד על חוסר מהימנותם. במישור העובדתי, הפניקס מצטרפת לטענות רשות הכבאות כי פרידמן לא עמד עם קו קצף מוכן וכי האש לא היתה סטטית. עוד נטען כי היה מקום להטיל אשם תורם על המשיבים, וקביעתו של בית המשפט בדבר העדר קשר סיבתי בין התרשלותה של דנבר לבין הנזק לא נומקה, ואף נקבעה מבלי שנערך דיון עובדתי לגבי אופן אחסון החומרים ומיקומם. כן מלינה הפניקס על דחיית ההודעה לצד ג’ ששיגרה לעירייה, באשר לטענתה הוכח כי מקור האש היה מחוץ למפעל וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובות העירייה לבין התוצאה. לבסוף מעלה הפניקס טענות במישור גובה הנזק.

12. עיקר תשובת המשיבים וערעורם: לטענת המשיבים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע להתרשלותה של רשות הכבאות הן קביעות שבעובדה המבוססות על חומר הראיות ועל התרשמותו של בית המשפט מהעדויות, ואין הצדקה להתערב בהן. במישור הנורמטיבי, המשיבים טוענים כי במקרה דנן מדובר בהתנהלות תמוהה ובהתרשלות חמורה מצד רשות הכבאות, ואין לומר כי הכרעתו של בית המשפט מצמצמת את מרחב שיקול דעתם של הכבאים. באשר לטענה לקיומו של אשם תורם, המשיבים טוענים כי הם עמדו בכל דרישותיהם של רשות הכבאות, הפניקס והמשרד להגנת הסביבה, והא-ראיה שהפניקס שילמה להם את תגמולי הביטוח לאחר השריפה. לגבי פעולות השומר, המשיבים טוענים כי ההחלטה להציב שומר לילה היתה שלהם על מנת להתגונן מפני גניבות, ומעולם לא הוצבה להם דרישה על ידי רשות הכבאות לעשות כן. ממילא, אין לייחס להם אשם תורם בגין התנהלותו, ומכל מקום המערערות לא עמדו בנטל להוכיח זאת.

בנוסף, כפי שצוין, המשיבים הגישו ערעור מטעמם בנוגע לגובה הנזק, בו טענו כי יש להגדיל את הפיצוי שנפסק לטובתם בשיעור של כ-9.2 מיליון ₪ (בצירוף ריבית והצמדה), וזאת בגין נזקיהם השונים, עוגמת הנפש שנגרמה להם והוצאות המשפט בהן נשאו.

13. תגובתן של העירייה ואיילון לטענות הפניקס: העירייה ואיילון סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה קביעותיו שהובילו לדחיית ההודעה לצד ג’ ששוגרה נגדן. לטענתן, מדובר בקביעות מנומקות ומבוססות, אם לגבי מקור האש שהיה בתוך חצר המפעל; אם לגבי העדר קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת של העירייה לתוצאות האירוע; ואם לגבי הטענות בנוגע להתנהלות העירייה במישור הרגולטורי.

14. יצויין כי רשות הכבאות והפניקס הגישו סיכומי תשובה (בכובען כמערערות) וכן סיכומים (בכובען כמשיבות לערעור המשיבים על גובה הנזק). בדומה, המשיבים (בכובעם כמערערים על גובה הנזק) הגישו גם הם סיכומי תשובה קצרים. סיכומים אלו אינם כוללים חידושים של ממש, וככל שאראה להידרש לאיזו מהטענות שהועלו בסיכומים אלה, אעשה כן בדיון לגופו. עוד יצויין כי בדומה לבית משפט קמא, אף אנחנו העלינו בפני הצדדים הצעה לסיים את ההליך על דרך הפשרה, אך זו לא אומצה על ידי הצדדים, ולא נותר לנו אלא ליתן את פסק דיננו.

דיון והכרעה

14. כפי שציין בית משפט קמא בפתח פסק דינו, ההליך שהתנהל בפניו היה ארוך ומורכב וכלל ישיבות רבות בהן העידו עשרות עדים ושורת מומחים, שהולידו פרוטוקול המשתרע על למעלה מאלפיים עמודים (ראו התיאור בפס’ 11 לפסק דינו של בית משפט קמא). למרות האמור, בית המשפט קבע כי בסופו של דבר, התשתית העובדתית הרלוונטית להכרעה בתביעה ממוקדת בפרק זמן קצר בן מספר דקות שהתרחש בשלב הראשון של האירוע, ובמספר מצומצם של עדים שהיו מעורבים בהתרחשויות שאירעו במהלך אותו פרק זמן.

לטעמי, בהינתן המסגרת העובדתית כפי שזו נשקפת מחומר הראיות, בדין קבע כך בית משפט קמא. אכן, במישור האחריות, ההכרעה בתביעה שהגישו המשיבים – ובעקבות כך ההכרעה בערעורים דנן – מתנקזת, רובה ככולה, לבירור ההתרחשויות שאירעו למן יציאתם של פרידמן ומיכאלי לכיוון המפעל, ועד להתפרצות נחשול האש ושריפת הכבאית. זאת, על רקע קביעתו של בית משפט קמא, שאיני רואה להתערב בה, כי בהינתן מצב האש שאחזה במפעל באותם רגעים, נחתם דינו של המפעל לכּלָייה, וזאת ללא קשר לפעולות שהיו מתבצעות לאחר מכן. מצב זה מקל במידה מסוימת על הדיון, שכן הוא תוחם אותו לפרק זמן מצומצם ומוגדר ומחדד את הסוגיות הטעונות בירור. בד בבד, יתרון זה מהווה גם חיסרון, שכן היכולת להתחקות בדיעבד ובמדויק, ברמת הדקה הבודדת, אחר התרחשות שאירעה לפני מספר שנים, שנמשכה רגעים ספורים, בעיצומו של אירוע תזזיתי ומסוכן, כדוגמת דליקה שפרצה והשתוללה במפעל שהחזיק חומרים מסוכנים ודליקים – היא מעצם טיבה יכולת מוגבלת. בבואנו להידרש לממצאים המדויקים שנקבעו לגבי לוחות הזמנים ופרטי ההתרחשויות, עלינו להכיר במגבלה זו ולהעמידה לנגד עינינו.

בהקשר זה, נזכיר את הכלל היסודי הנקוט בידינו מימים ימימה, לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בתוך כך, נזכיר כי אין מדובר בכלל “הרמטי”, ובמצבים מסוימים ייחלש כוחו ויישלל יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור. דוגמה לכך היא כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על שיקולים שבהיגיון או על סבירות של העדות, וכאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות (ראו, בין היתר, ע”פ 8146/09 ‏ אבשלום נ’ מדינת ישראל, פס’ 19 והאסמכתאות שם (8.9.2011)). דוגמה נוספת היא כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על תמונה ראייתית חלקית. כפי שיבואר להלן, לנוכח התשתית העובדתית ומאפייני התביעה שהגישו המשיבים, לא נותרה בפני בית משפט קמא ברירה אלא לבסס חלקים מממצאיו על שיקולים שבהיגיון, ולשרטט תמונה עובדתית המבוססת בחלקה על מסקנות לגבי ההתרחשויות שאירעו בשטח בזמן אמת. בנוסף, כפי שיוסבר, בנקודות מסוימות ניתוחו של בית משפט קמא לגבי הפאזל הראייתי, לא היה ממצה. בכך נכנסים אנו בגדרם של חריגי כלל אי ההתערבות, וכפי שיפורט להלן, מצאנו כי המקרה דנן אכן מצדיק את התערבותנו בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא.

15. בהינתן הצורך להתחקות, ככל שניתן, אחר ההתרחשויות שאירעו בזמן אמת, אפתח בהצגת חלקים מחומר הראיות שבכוחם לשפוך מעט אור על השתלשלות הדברים במהלך אותן דקות שלאחר פרוץ השריפה. למען הבהירות, אנסה להציג את הדברים באופן כרונולוגי, ככל שהדבר יתאפשר.

לבנקופף ואוחיון מזהים את השריפה

16. לבנקופף ואוחיון, מתנדבי המשמר האזרחי, היו הראשונים שהגיעו לזירה וזיהו כי פרצה דליקה. לבנקופף דיווח על כך למשטרה, וזו הודיעה על כך באופן מיידי למרכז הבקרה בתחנת הכיבוי בבאר שבע בשעה 00:02. בחלוף מספר שעות, בשעה 05:15, נגבתה מלבנקופף הודעה במשטרה (מוצג 9 למוצגי הרשות). בהודעתו מסר כי לאחר שזיהה “שריפה מתפשטת בחלק הדרומי של מפעל דנבר”, הוא דיווח על כך ליומן התחנה ומיד נסע לכניסה הראשית של המפעל וניסה לעדכן את השומר בנוגע לשריפה (אך השומר היה דובר רוסית). לדבריו, בה בעת הגיעו הכבאים והוא הראה להם איפה הדליקה, ומשם נסע לביתו של אחד מעובדי המפעל בשם רפי סוסונוב (להלן: סוסונוב) כדי ליידע אותו על השריפה ולזרזו להגיע למפעל. לאחר מכן חזר לכיוון המפעל והבחין “שהאש התפשטה מאוד מאוד והיו פיצוצים חזקים מאוד”. לבנקופף אישר כי האש באה “מתוך המפעל”.

בתצהיר עדות ראשית של לבנקופף (מוצג 4ו למוצגי המשיבים) מופיעה גרסה מעט שונה, ואקדים ואציין כי התצהיר נחתם על ידי לבנקופף בחודש פברואר 2015, כחמש שנים וחצי לאחר האירוע. לפי האמור בתצהיר, לאחר שלבנקופף ואוחיון זיהו את השריפה, הם דיווחו למוקד ונסעו לחזית המפעל כדי לאתר את השומר. לדברי לבנקופף, או-אז הוא נסע בחזרה לחלק האחורי של החצר (לפינה הדרום-מערבית, היכן שהיה מקור האש) שם היתה “אש קטנה”, והראה לכבאים, שהגיעו בשעה 00:10, את האש. לדברי לבנקופף, אחד הכבאים טיפס מעל השער, נכנס לחצר המפעל וניסה, ללא הצלחה, לפרוץ את המנעול של השער האחורי. לבנקופף מסר כי אחרי כמה דקות שהכבאים ישבו בתוך הכבאית, היא נסעה לכיוון חזית המפעל בצדו המזרחי. לדברי לבנקופף, “כאשר הבנתי שהכבאים לא מנסים לכבות את האש בתוך חצר המפעל, נסעתי במהירות משם לבית של מנהל העבודה של המפעל… שיגיע בדחיפות למפעל”.

17. בעדותו של לבנקופף בבית משפט קמא התברר כי בסמוך לאחר האירוע, גורמים מטעם דנבר אסרו עליו לדבר עם חוקרים מטעם חברת הביטוח. ואכן, לבנקופף אישר כי כשהחוקרים פנו אליו, הוא סירב להשיב על שאלותיהם. לעומת זאת, לבנקופף אישר כי לאחר השריפה שוחח עם מר קוגן (המשיב 3) שהוא מבעלי המפעל (עמ’ 83-81 לפרוטוקול). אציין כבר עתה כי קשה שלא לתמוה על התנהלות זו של דנבר, שלכאורה פעלה למנוע מלבנקופף, מתנדב במשמר האזרחי שזיהה לראשונה את השריפה, להשיב לשאלות החוקרים מטעם חברת הביטוח (ולא למותר לציין כי לבנקופף עבד בעבר במפעל דנבר כנהג משאית, ועזב את עבודתו תקופת מה לפני השריפה (פרוטוקול בעמ’ 104-103)). על פני הדברים, מדובר בהתנהלות האומרת דרשני, שיש בה כדי להטיל צל מסוים על שינוי הגרסאות של לבנקופף ועל התוספות שנוספו לגרסתו בחלוף הזמן.

אוסיף כי תמיהה זו מתחזקת, משהתברר כי בשנת 2013, כשנה לאחר שלבנקופף חתם על תצהירו, פנה אליו חוקר מטעם חברת הביטוח, וזו הפעם שינה לבנקופף ממנהגו וניאות להשיב לשאלות החוקר. לפי תמליל ההקלטה שצורף כנספח לתצהירו של החוקר אילן צדקה, לבנקופף סיפר כי כשהגיע לזירה השריפה כבר התחילה לגלוש ולהתפשט, “שריפה גדולה שמתפשטת” כלשונו; וכשהכבאית הגיעה, אחד הכבאים קפץ מעל השער האחורי, שהיה נעול, כדי לנסות לפתוח אותו. יצויין כי בדברים שמסר לבנקופף לחוקר לא היה זכר לגרסה שמסר בתצהירו, ולפיה מדובר היה ב”אש קטנה” והכבאים ישבו בתוך הכבאית ולא ניסו לכבות את האש. לאמיתו של דבר, מדברי לבנקופף משתמע שהוא סבר ההיפך, שהכבאית הראשונה רצתה להתחיל להשתלט על השריפה אבל לא הצליחה (אך יובהר כי לבנקופף לא היה נוכח בזירה בשעה שהכבאית עברה לצד המזרחי ונשרפה, כך שחלק מהתיאור שמסר לגבי ההתרחשויות בצד המזרחי לא התבסס על עדות ראיה שלו; ראו סעיפים 6, 12, 22 לתצהיר צדקה).

בעדותו בבית משפט קמא לבנקופף אישר כי כשזיהה לראשונה את השריפה, הלהבות היו מעל גובה הגדר וכי מדובר היה בשריפה “מתפשטת” בחצר המפעל “בתוך הכימיקלים”, היכן שהוצבו מיכלים (פרוטוקול, עמ’ 73, 87). עוד אישר לבנקופף כי בזמן אמת הוא לא תיעד את מועד הגעת הכבאית. בתשובה לשאלה כיצד, בחלוף שש שנים מיום האירוע, הוא זכר במדויק כי הכבאית הגיעה בשעה 00:10, לבנקופף השיב כי הוא זכר זאת. לדברי לבנקופף, מהרגע שעזב את המפעל כדי להזעיק את סוסונוב ועד הרגע שחזר לכיוון המפעל, חלפו כ-15 עד 20 דקות, וכי כשחזר, ראה את האש והפיצוצים מצומת המרוחק כקילומטר מהמפעל (צומת “מגה בול”). לבנקופף אישר כי באותו הרגע הלהבות היו גבוהות מאד וכי השריפה היתה גדולה (פרוטוקול, עמ’ 79-75).

18. גרסתו של אוחיון שונה במידת מה מגרסתו של לבנקופף. בתצהירו (מוצג 12 למוצגי הרשות) טען אוחיון כי הוא ולבנקופף ראו להבות בגובה בינוני והודיעו על כך למוקד המשטרה. בחלוף 10-5 דקות הגיעה כבאית ונעמדה מחוץ לצד המערבי של המפעל בסמוך לגדר. מיד עם הגעתה, הוא ולבנקופף נסעו לחזית המפעל בצדו המזרחי. אוחיון יצא מהניידת והבחין בשומר ישן בבוטקה בכניסה למפעל. אוחיון קרא לו להתעורר, אולם השומר ישן שינה עמוקה. לבסוף השומר התעורר, אך היה קושי לתקשר אתו כי הוא היה דובר רוסית. לדברי אוחיון, מרגע הגעת הכבאית הוא ולבנקופף “ניתקו מגע” ממנה ומהכבאים, כך שבאותם רגעים שבהם הוא ולבנקופף היו בחזית המפעל (בצדו המזרחי), הם לא יכלו לראות את פעולות הכבאים שהיו באותה העת בצדו המערבי של המפעל. יצויין כי בעדותו בבית המשפט התקשה אוחיון לזכור פרטים מדויקים, ולא ניתן לדלות ממנה פרטים נוספים לגבי לוחות הזמנים וההתרחשויות (פרוטוקול, עמ’ 422-412).

פרידמן ומיכאלי מגיעים לזירה

19. פרידמן ומיכאלי העידו בבית המשפט המחוזי בחודש יוני 2006, כשבע שנים לאחר האירוע. לכן, על מנת להתחקות ככל שניתן אחר מצב הדברים, נפנה תחילה לדברים שמסרו בסמוך לאחר האירוע, אם למשטרה ואם לחוקרים מטעם חברת הביטוח.

(-) ביום 8.7.2009, כחמישה ימים לאחר האירוע, מסר פרידמן את ההודעה הבאה במשטרה (השגיאות במקור – י”ע):

“בסביבות חצות הלילה קיבלתי קריאה ממפעל דנבר באופקים על דליקה שפרצה במקום, הגעתי למקום והבחנתי באש בחצר המפעל שמתפשטת מזרחה ומלווה בפיצוצים והתפשטויות נוספות, כאשר התמקמתי עם הכבאית על מנת להפעיל קצף מתותח הכבאית, אירע פיצוץ בחצר המ[פ]על שגרם לשפך רב של חומר דליק מלווה בלהוות גדולות, לדלוף החוצה, אל מחוץ לחצר המפעל, לכיוון הכביש שמפריד בין דנבר לוופורג’ט, כתוצאה מכך הכבאית שהגעתי איתה נשרפה כליי, אנו אני והכבאי נאלצנו לנטוש את הכבאית ולהציל את חיינו, לציין כי הכבאית נשרפה תוך מספר דקות בעקבות הנוזל הדליק והלהבות הגדולות שפרצו בעקבות הפיצוץ, אציין שהאש המשיכה לבעור ושרפה משאיות נוספות בהמשך הכביש…” (מוצג 19 למוצגי דנבר).

אין חולק כי מדובר בהודעה תמציתית שאינה עשירה בפרטים, אך כפי שעולה מעדותו של פרידמן בבית המשפט, פעמים רבות זהו האופן שבו המשטרה גובה עדויות מכבאים בנוגע לאירועי אש (לפעמים על-אתר). לדבריו, על פי רוב, השוטר שגובה את ההודעה מעוניין לשמוע על ההתרחשות בקווים כלליים, מבלי להתעניין מהן בדיוק הפעולות שבוצעו על ידי הכבאי (פרוטוקול, עמ’ 588).

(-) עוד באותו היום מסר פרידמן הודעה לחוקר מטעם חברת הביטוח. יש לציין כי כתב היד אינו קריא במיוחד והטקסט נעדר פיסוק כמעט לחלוטין (מוצג 20 למוצגי דנבר; אוסיף כי הדברים הובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והם מובאים כאן בשנית עם תיקונים קלים שנוספו לאחר עיון בהודעה עצמה (ראו גם ההודעה המוקלדת במוצג 21 למוצגי דנבר) (השגיאות במקור – י”ע):

“קיבלנו קריאה אני ודודו מיכאלי על שריפה בחצר מפעל דנוור, הגענו עם הכבאית מרחוק סימן לי שוטר מתנדב בשם שי לוינקוף שעמד עם ניידת ליד המפעל ליד השער המערבי (אחורי) הגענו עם הכבאית סמוך לשער מכיוון שישנו הפרש גובה בנוסף יש גדר אסקורית גבוהה ראיתי את הלהבות מעבר לאסקורית בשטח המפעל ע”מ לבצע הערכת מצב ראשונית ביקשתי מהר (יש לציין שהשער האחורי היה נעול) לעבור את השער ונאלצתי לקפוץ מעליו כך עשיתי במקום פגשתי שומר דובר רוסית שעמד עם מטף ביד נראה מבולבל בעודי מסתכל כמה מטרים בחצר ע”מ לזהות את המוקד ראיתי שהמוקד בפינה הדרום מערבית כשהשטח עצמו בוער והאש מתפשטת תוך כדי פיצוצים לכיוון מזרח, כשאציין כי כל החצר היתה עם סחורה מגובבת למעט מעין שביל שחצה את שטח המפעל ממערב למזרח כשבצד הצפוני לכיוון המבנה עצמו ובסמוך אליו לא היו להבות והשריפה החלה להתפשט בצד הדרומי לכיוון מזרח.

בשלב זה הרגשתי שהכבאית שחונה עדיין בצד מערבי צריכה להגיע לחלק המזרחי ע”מ להסלין (לתת מים) לעבר השריפה שמתפשטת מזרחה וזאת ע”מ לנסות למנוע להבות למנוע התפשטות.

הכבאית עברה לצד המזרחי (דודו העביר) שאני נמצא בחצר ומביא את השומר לצד השני יש לציין כי עוד אנו בצד השני המזרחי בתוך המפעל השומר נתן לי לדבר עם ברוך בעל המפעל בטלפון שאמר שהשערים נעולים ויהיה רק עוד 20 דקות במקום.

ש.ת. לא, לשומר לא היה מפתחות לשערים הגדולים רק לשער הולכי רגל שהיה פתוח.

הכבאית הגיעה [?] החלטתי למקם אותה במיקום שלה כיום על הכביש כשהיה בעיית גישה למקום היות וחנו מיכליות ונגררים בצד הדרך שהפריעו לנו להגיע למפעל

וכך נותר לי לחנות רק בנקודה זו.

כאשר האש רק בצד המזרחי החלטתי לנסות לנסר את השער הראשי ע”י מסור דיסק ע”מ ליצור גישת עבודה לי ולכוחות שיבואו אך מכיוון שהאש בשלב הזה התפשטה למיכלים שצמודים לקיר המפעל מעבר לאותו שביל עזבתי את עניין הניסור ואמרתי שאני יסלין קצף מתותח הכבאית שנמצא על גג הכבאית (תותח קבוע) לעבר המיכלים שצמודים למבנה ע”מ למנוע התפשטות המבנה ובשלב זה חיברנו את הכבאית לאספקה בהידרנט ישירה שעל המדרכה ממול.

על מנת שיהיה גם זרם מים קבוע, כשדודו היה [?] וחיבר את ההידרנט ביקשתי ממנו בזמן שעליתי להתמקם על תותח הרכב שנמצא על הגג ביקשתי מדודו לשפר עמדה כ-4 מטרים אחורה ע”מ להיות מקביל ללהבות וכמו כן לשלב משאבה מתוך הרכב.

בשלב זה כאשר אני על גג הרכב ודודו בתוך הקבינה לפני שהוא מספיק לשפר אחורה נשמע קול פיצוץ אדיר ולפתע שפך אדיר מלווה בלהבות גבוהות פרץ החוצה דרך מתחת לשער המזרחי מכיוון שזה בירידה הכבאית בשנייה החלה לבעור והלהבות מגיעות[?] לגובה פני הכבאית כשאני על גגה, בשלב זה החלטתי שאנו בסכנת חיים ממשית במיוחד הכבאי שבתוך תא הנהג שלא מודע למצב החמור קפצתי דרך הצד הנגדי פתחתי את הדלת נוסע ושלפתי אותו החוצה כשאני צורח אליו לצאת. התגלגלנו החוצה לעבר המדרכה ממול, האש המשיכה צפונה על הכביש במהירות מלווה בלהבות ענק וקרינת חום גבוהה ואוחזת בכל כלי הרכב שחנו תוך כדי רצנו ונכנסנו למפעל ופורג’ט.

בשלב זה האזור היה נראה כדלקמן: חצר מפעל דנוור והמבנה עצמו כולו עולה בלהבות ומלווים בפיצוצים אדירים. כל הכביש המזרחי והצפוני עם להבות ענק שורף את כל מה שבדרך כתוצאה מקרינת החום הבוטקה של ופורג’ט נפגע, ריכזתי את עובדי מפעל זה פתחנו קווים וקיררנו את הצד של הכביש ע”מ למנוע התפשטות.

ש. האם כשהיית בצד המערבי כשטיפסת מעבר לגדר ראית היכן היה מוקד האש?

ת. ראיתי רק להבות בתך החצר מפעל בצד הדרום מערבי עוברות את גדר האסקורית.

ש. האם שמת לב למצב התאורה הקפית?

ת. לא.

ש. האם שי השוטר כיוון אותך מחוץ למפעל או לשרפה בתוך המפעל?

ת. הוא היה במרחק של כ 20-30 מטר מחצר ונופף לי לכוון זה מה שראיתי מיהרתי לשרפה.

ש. האם ראית שריפה מחוץ למפעל?

ת. לא.”

(-) מיכאלי מסר גם הוא הודעה לחוקר מטעם חברת הביטוח באותו היום:

“ביום האירוע הייתי בצוות הכיבוי הראשון יחד עם אורן פרידמן, אורן נהג בדרך לאירוע על הכבאית כשאורן עבר את הגדר נתבקשתי להעביר את הכבאית מהצד המערבי למזרח דרך הדרומי — על הכביש עצמו — לשאלתך בכל אותה נסיעה לא ראיתי אש מחוץ לגדר והגדר היתה שלמה” (מוצג 20 למוצגי דנבר).

20. בחלוף כשנתיים לאחר מסירת הודעות אלו, בחודש אוגוסט 2011, כחלק מהליכי הגילוי המוקדם לקראת המשפט, מסר פרידמן תצהיר תשובות לשאלון. איני רואה להביא את תשובותיו של פרידמן במלואן, באשר רובן הגדול אינו נדרש לצורך דיוננו. אסתפק אפוא בתשובות ספורות שמסר (מוצג 4(31) למוצגי דנבר) (ההדגשות הוספו – י”ע):

“שאלה 10: […] האם העובדה כי המדובר במפעל המכילים חומרים דליקים נלקחה בחשבון בביצוע פעולות הכיבוי? אם כן, נא פרט כיצד נלקח הדבר בחשבון ביחס לכל פעולה ופעולה שבוצעה או שלא בוצעה?

תשובה 10: […] נלקחה בחשבון. הכבאים החלו בפעולות להסלנת הקצף, בפועל לא הספקנו להסלין (הצוות שלי). [המילים המודגשות נוספו בכתב יד על גבי תצהיר התשובות – י”ע].

[…]

שאלה 22: מה הייתה עוצמת האש עת הגעת הכבאית הראשונה למפעל?

תשובה 22: לנוכח הגדר הגבוהה והאטומה, והעובדה שהשערים היו נעולים, הרי שהמועד שאליו ניתן להתייחס הוא זה בו הצלחתי ליצור קשר עין עם האש לאחר טיפוס על הגדר שאולצתי לבצע עקב חסימת הגישה למקום על ידי התובעים (שערים נעולים, גדר גבוהה, ושומר ללא מפתחות). בשלב זה האש היתה בגובה 3 מטרים לערך על שטח של 3 מטרים על שלושה מטרים.

[…]

שאלה 30: האם נכון כי הכבאים לא ביצעו כל פעולה על מנת לגשת לאזור הדרום מערבי של חצר המפעל ולכבות את האש? אם לא נכון מהן כל הפעולות שנעשו?

תשובה 30: לא נכון. הכבאית הגיעה קודם כל לצד זה של המפעל, אלא שהגישה מצד זה אל פנים חצר המפעל היתה חסומה לאור הגדר הגבוהה עם הפחים והשער הנעול בלא מפתחות. בנוסף, היו הפרשי גבהים משמעותיים. חדרתי למפעל מצד זה ואז נוכחתי בהתפשטות מהירה של האש לכיוון מזרח תוך פיצוצים רבים, ועל כן הוזזה הכבאית לצד המזרחי של המפעל. התחלנו בפעולה לפריצת השער המזרחי בעזרת משור דיסק אך פעולה זו הופסקה בשלב מאוד מוקדם עם הפיצוץ שגרם להצפת אש בכל שטחי המפעל אשר הגיעה אף אל מחוץ למפעל ואל הכבאית ומשאיות נוספות שעמדו בכביש.

[…]

שאלה 32: מדוע לא נעשה שימוש בסולם על מנת ליצור מגע עם האש? מדוע לא נעשה תהליך של הכנת קצף?

תשובה 32: נעשה שימוש בסולם השחיל שהיה ברשותנו. הוכן הקצף”.

עדותם של פרידמן ומיכאלי – תצהירי עדות ראשית וחקירה נגדית

21. פרידמן מסר בתצהירו כי המפעל היה מתוחם בלוחות אסכורית אטומים וגבוהים שלא ניתן היה לראות דרכם, וכי כשהוא ואוחיון התקרבו למפעל מצד מערב, הם ראו אור אדום מוקרן כלפי השמיים הבוקע מעל לוחות האסכורית בחלקה הדרום מערבי של חצר המפעל. לדברי פרידמן, הוא טיפס מעל הגדר באזור השער המערבי (שהיה סגור) ונכנס אל תוך החצר, שהיתה עמוסה בחביות ומיכלים ושחנו בה שתי משאיות. פרידמן זיהה אש משמעותית בצד הדרום מערבי, והורה למיכאלי לפרוש לו קו קצף על מנת להתחיל בכיבוי, ולדבריו מיכאלי “כבר העביר לי את קו הקצף”. פרידמן מסר בתצהירו כי “מיד כשנכנסתי לחצר אירעה התפוצצות ראשונה של חביות חומרים והאש החלה להתפשט במהרה”, והוא הודיע לתחנת באר שבע לשלוח תגבורת. עוד מסר פרידמן כי לא ניתן היה להפעיל את תותח הכבאית מצדו המערבי של המפעל, בשל הפרשי גבהים, בעיית גישה והעדר הידרנטים.

לדברי פרידמן, עם כניסתו לחצר הופיע מולו שומר המפעל “שנראה סהרורי ומנותק לגמרי מהמציאות”, וכשפרידמן ביקש ממנו מפתחות (כדי לפתוח את השער) הלה ענה לו כי אין מפתחות. או-אז אירע פיצוץ נוסף, האש התגברה, והוא חש שהשומר והוא נתונים בסכנת חיים, ולכן הוא אחז בשומר, רץ איתו לחזית המפעל בצדו המזרחי והוציא את השומר דרך שער הולכי הרגל. במקביל, הורה פרידמן למיכאלי להעביר את הכבאית לצדו המזרחי של המפעל, זאת במטרה להיכנס לחצר המפעל דרך השער המזרחי. לדברי פרידמן, “לאור התגברות האש וסכנת החיים המיידית לא ניתן היה להישאר לבד עם קו קצף בתוך החצר כשהכבאית ממוקמת בצד המערבי וגם לא היתה שום תועלת בכך”.

לפי האמור בתצהיר, מאחר שהשער היה נעול ולשומר לא היו מפתחות, מיכאלי הוציא מסור דיסק על מנת לפרוץ את השער, ובמקביל פרידמן פתח גלגלון והתחבר להידרנט שברחוב, כדי לאפשר אספקה רציפה של מים. בשלב זה אירעה התפוצצות גדולה ושתי המשאיות שבחצר המפעל עלו באש, שהתפשטה לכל עבר. משלא נותר זמן לפרוץ את השער, פרידמן החליט להסלין קצף מתותח הכבאית, ולשם כך הורה למיכאלי להזיז את הכבאית מספר מטרים כדי לשפר עמדה, תוך שהוא עצמו עולה לגג הכבאית על מנת להפעיל את התותח. מיכאלי נכנס לקבינה של הכבאית על מנת להפעיל את משאבת התותח, ובעוד פרידמן נמצא על גג הכבאית נשמע פיצוץ אדיר ובבת אחת התפשטה אש לכל עבר המפעל וכן לעבר הרחוב והכבאית, שהחלה לבעור. לדברי פרידמן, הוא אינו זוכר אם נפל מגג הכבאית מעוצמת הפיצוץ או אם קפץ, ואז פתח את הדלת שליד המושב, אחז במיכאלי בשתי ידיו ושלף אותו מהכבאית תוך ששניהם מתגלגלים החוצה ונמלטים לחצר מפעל וופורג’ט. במילותיו של פרידמן: “הרגשתי שאני נשרף. החום היה אדיר”. מאותו הרגע האש התפשטה ברחוב ושרפה את הכבאית ואת המשאיות והמיכליות שעמדו לאורך הרחוב. לדברי פרידמן, כשהוא ומיכאלי הגיעו למפעל וופורג’ט, הנוכחים שם הופתעו לראותם שכן חשבו שהם נהרגו.

פרידמן הצהיר כי מהרגע שהגיעו לצד המערבי ועד לפיצוץ הגדול שהוביל לשריפת המפעל והכבאית, חלפו לכל היותר עשר דקות. עוד מסר פרידמן בתצהירו כי “לבנקופף לא היה כלל באזור ולכן לא יכול היה להצהיר את הדברים שהצהיר בתצהירו לגבי אופן התנהלותנו”. כמו כן, פרידמן מסר כי בעת שהוא ומיכאלי הגיעו למפעל, האש כבר היתה “משמעותית” והתפשטה במהירות, והיה מסוכן להימצא במקום.

22. בחקירתו הנגדית מסר פרידמן כי מהרגע שהוא ומיכאלי יצאו מתחנת הכיבוי ועד שהגיעו למפעל, מרחק של כ-1.5 ק”מ, חלפו 4-3 דקות; כי צדו המערבי (העורפי) של המפעל נמצא בסמוך לשטח חולי, וכי הם עלו על השטח החולי עם הכבאית כדי להגיע לשער המפעל; ובהגיעם לשער האחורי של המפעל הם הורידו יחד את הסולם השחיל מגג הכבאית והציבו אותו ליד השער, מה שלקח עוד 3-2 דקות. לדברי פרידמן, הוא טיפס ונכנס לחצר, תוך שהוא מורה למיכאלי לפתוח לו קו קצף. מפאת חשיבות הדברים, אביא מדבריו של פרידמן בנוגע להשתלשלות העניינים לאחר מכן:

ש: הבנתי. כמה זמן בערך לוקח הסיפור הזה של להוריד את הסולם?

ת: 2 דקות, 3 דקות.

[…]

ש: יופי, נכנסת פנימה.

ת: אני נכנסתי פנימה.

ש: אתה מסתכל רואה אש, נכון?

ת: לא, לפני כבר, עוד כשעליתי, אז אמרתי לדודו [מיכאלי – י”ע] כבר שיפתח את הקו מים. […] אני כבר ירדתי פנימה.

ש: כן.

ת: דודו עלה על הסולם, העביר אלי את הקו מים, עוד לא הספקתי לתפוס אותו, הייתה התפוצצות ראשונה

ש: הוא העביר לך קו מים?

[…]

ת: כן.

ש: אתה בטוח?

ת: מאה אחוז, את הגלגלון של האוטו, מאה אחוז.

ש: זאת אומרת אתה בפנים עם קו מים, ואתה אמור להתיז מים?

ת: לא, עוד לא הספקתי.

ש: כן, אבל אם היית מספיק היית משפריץ מים נכון?

ת: לא, ביקשתי ממנו שיפתח בקצף. […] קו מים, זה נקרא קו מים, שיפתח קצף. אני מדבר איתו בשפה שלי, שיפתח קו מים זה יביא לי קו, ואז אמרתי לו תפתח קצף, אבל לא הספקנו.

[…]

ש: כמה זמן. זאת אומרת אתה כשהקו קצב [צ”ל קצף – י”ע], אתה היית בפנים והוא נתן לך קו קצף נכון?

ת: נו, כן. עד שהוא נתן לי אותו, העביר לי אותו, אני מושך אותו כי הוא העביר לי אותו.

ש: הוא כבר חיבר, אפשר היה להתיז קצף?

ת: לא, צריך לסובב את המשאבה, לפתוח.

ש: את זה הוא לא הספיק?

ת: לא, אנחנו שניים, לא הספקנו.

(פרוטוקול, עמ’ 522-521)

בנקודה זו הפנה בית המשפט שאלות לפרידמן:

כב’ השופט: זאת אומרת אתה עומד עם הצינור ביד.

ת: נו.

כב’ השופט: כן, והוא בינתיים אמור לחבר את הצינור?

ת: לא לא, הצינור מחובר לכבאית.

כב’ השופט: אז מה הבעיה?

ת: הצינור מחובר לכבאית. בגלל שאנחנו צוות של שני אנשים, זה לא צוות כמו בעיר שיוצאים 4 לשריפות, זה 2, אז כשאתה עובד 2 אתה מסכל [צ”ל מסגל – י”ע] לעצמך הרגלים כאלה. אז אני ירדתי, דודו תפתח לי, הוא בינתיים על הסולם, ירד מהסולם. את המשאבה צריך לשלב מתוך הקבינה של המשאית היה. הוא הלך, והוא צריך לשלב את הקצף.

כב’ השופט: באותה נקודת זמן אתה היית [בתמלול נכתב “לא ברור” – י”ע]

ת: כן.

כב’ השופט: עם הצינור אתך ביד?

ת: כן.

כב’ השופט: או קיי.

ת: לא, באותה שניה שהוא נתן לי הוא רץ לעשות את זה.

כב’ השופט: או קיי.

ת. באותה שנייה.

כב’ השופט: תמקם אותנו מבחינת זמן.

ת: אז הנה, איך שירדתי ואמרתי לו תפתח לי, כבר הצינור, הוא רץ כשירדתי, ואז הוא רץ לפתוח.

כב’ השופט: כמה זמן אחרי שהגעתם אתה בסיטואציה הזאת?

ת: 3-4 דקות לא יותר.

כב’ השופט: אחרי שהגעתם?

ת: כן.

כב’ השופט: כלומר וכמה זמן אחרי שיצאתם מתחנת אופקים?

ת: 3 דקות גם.

כב’ השופט: זאת אומרת עוד 3 דקות?

ת: והנסיעה כאילו.

כב’ השופט: 6-7 דקות?

ת: כן.

(שם, עמ’ 524-522).

ובהמשך:

כב’ השופט: לא, אני לא מבין את התיאור שלך. אתה יושב בפנים, אתה עומד בפנים עם הצינור, זה הפעם האחרונה שדיברנו עליה, אתה עומד בפנים עם הצינור, כשדודו בינתיים מנסה, אמור לחבר לך את הצינור שיצא ממנו מים בקצף?

[…]

ת: קודם כל לא עמדתי עם הצינור וחיכיתי למים. דודו העביר לי מהגובה את הצינור, אני מושך אותו.

כב’ השופט: מושך, או קיי.

ת: והוא בינתיים הולך להפעיל את הקצף.

כב’ השופט: כן.

ת: פתאום הייתה התפוצצות ראשונה, ישר צעקתי לו דודו לא רלוונטי, לא רלוונטי, תמשוך את הצינור ותבוא עם הכבאית לצד השני. אני יוצא.

כב’ השופט: ואתה יוצא?

ת: אני בא לצאת, רואה את השומר.

כב’ השופט: אתה הולך לצד השני מבפנים?

ת: כן כן כן, מבפנים.

כב’ השופט: ואיפה השומר?

ת: פתאום הוא הופיע מולי שמה בקטע איפה שעמדתי עם הצינור.

ש: כשאתה עומד עם הצינור או כשאתה כבר מתחיל ללכת?

ת: לא לא, כשעמדתי עם הצינור, בדיוק באתי להסתובב, לרוץ, הוא הופיע מולי.

(שם, עמ’ 536-535).

וכך סיכם פרידמן את הדברים:

ת: אז אני עונה לך עוד פעם. אני ירדתי ישר. אגב כל מה שאני אומר זה תוך כדי תנועה. ירדתי מהכבאית. דודו, אני עליתי כבר ראיתי מהזה. דודו תפתח. הלאה, עולה, הוא עלה לגג, אני עזרתי לו להוריד את הסולם, הצבנו. תוך כדי שאני מטפס דודו תמשוך לי קו, ככה זה הולך, הכל דינמי. אני ממשיך. עוד לא הספקתי למשוך את הקו, אז ההתפוצצות הראשונה, לא היה טעם. אמרתי לו דודו, צעקתי לו תמשוך את הקו החוצה, תבוא עם הכבאית לצד המזרחי. אני מסתובב אני רואה את השומר מולי (שם, עמ’ 548).

מדברים אלו של פרידמן עולה כי הוא נכנס לחצר באמצעות הסולם; מיכאלי מתח את הצינור מהכבאית ונעמד על הסולם כדי להעביר את הצינור לפרידמן מעל הגדר, ואז חזר לכבאית כדי לפתוח את משאבת הקצף; או-אז, בעוד פרידמן מושך את הצינור, אירעה התפוצצות, והוא הורה למיכאלי להעביר את הכבאית לצדו המזרחי של המפעל כדי שיוכלו להתמודד עם האש המתפשטת , ואז הסתובב וראה את השומר (ראו גם עמ’ 531 לפרוטוקול).

23. מיכאלי מסר תצהיר המצייר תמונה דומה לזו שעולה מתצהירו של פרידמן. לדבריו, בשעה שהם התקרבו לצדו המערבי של המפעל, הם ראו אור אדום מוקרן כלפי השמיים הבוקע מעל לוחות האסכורית בצדו הדרום מערבי של המפעל; פרידמן ירד מהכבאית וטיפס על הגדר באמצעות סולם שמיכאלי פרס, ונכנס לתוך חצר המפעל בשעה שמיכאלי הכין קו קצף והתכונן למסור אותו לפרידמן; בסמוך מאוד לאחר שפרידמן נכנס לחצר הוא אמר למיכאלי שהאש מתפשטת במהירות, והורה לו להעביר את הכבאית לצדו המזרחי של המפעל; כשמיכאלי הגיע עם הכבאית לצד המזרחי, הוא נוכח לדעת שהשער נעול, ואז ראה את פרידמן מגיע עם השומר של המפעל שהיה אדם מבוגר בעל מבטא רוסי. לדברי מיכאלי, בשלב זה “האש היתה בממדים רציניים, תוך פיצוצים וחביות עפות”.

24. למקרא פרוטוקול חקירתו הנגדית של מיכאלי מתקבל הרושם הברור כי החקירה היתה טעונה למדי (גם בית משפט קמא ציין זאת בפס’ 60 לפסק דינו). ניכר מהדברים כי מיכאלי היה נרגש וכי עורך הדין הוציא אותו משלוותו. מיכאלי שב על כך שהוא ופרידמן ניצלו בנס מהשריפה, וכי עורכי הדין שואלים שאלות שמטרתן “להפיל אותם” וכי הם מנסים להשפיל אותו, וכיוצא באלה אמירות (ראו, בין היתר, עמודים 600-599 לפרוטוקול).

לגופם של דברים, מיכאלי העריך כי הוא ופרידמן הגיעו לזירה בתוך כ-4 דקות. וכך העיד:

ש: עכשיו תשמע, את הסולם אתה פרסת?

ת: זכור לי שכן.

ש: טוב. אתה אומר גם, אתה הכנת לו קו קצף והתכוונת למסור לו?

ת: לאורן כן.

ש: התכוונת למסור לו את זה?

ת: כן.

ש: יכול להיות שלא הספקת למסור את זה כי כבר הייתה אש גדולה?

ת: כן, לא, לא זכור לי שהספקתי למסור לו.

ש: לא הסתפקת [צ”ל הספקת – י”ע] למסור לו את זה?

ת: לא.

ש: […] אתה יודע מה היה בתוך החצר כשאורן [פרידמן – י”ע] היה שמה?

ת: אני לא נכנסתי לחצר.

(פרוטוקול, עמ’ 615-614)

ובהמשך:

כב’ השופט: הסיטואציה של מה שאנחנו. תעזור לנו להבין את הסיטואציה. כלומר הוא נמצא בפנים בתוך החצר, אתה נמצא בחוץ, כאשר אתה עובד ב-

ת: בהורדת הסולם.

כב’ השופט: מוריד את הסולם, ולהכין לו את קו הקצף.

ת: או קיי.

כב’ השופט: כשהוא בפנים, זאת אומרת זה הסיטואציה?

ת: כן.

ש: אתה הורדת את הסולם גם?

ת: כן.

ש: ושמת על המשאית?

ת: לא.

ש: אז מה עשית איתו?

ת: על החצר, על האיסכורית.

ש: אה, לא לא, אחרי, אחרי. לא, הוא טיפס פנימה, מה?

ת: הוא טיפס בלי הסולם כן, שלא תבין, הוא כמו פנתר עלה על הגדר.

ש: הוא לא השתמש בסולם, אז למה היה צריך את הסולם.

ת: כי אם חשבתי, אני מלכתחילה חשבתי שאנחנו הולכים לעבוד מהחצר האחורית, שנצליח להשתלט על המוקד.

ש: כן, או קיי.

ת: אז הורדתי את הסולם, עושה פעולות ראשוניות, בינתיים כשהוא שמה הוא בודק מה מו מי.

ש: מה מו מי, הוא טיפס עוד לפני שאתה הורדת את הסולם?

ת: כן.

[…]

כב’ השופט: זאת אומרת הוא בפנים ואתה מוריד את הסולם?

ת: כן כן, אני מחוץ לגדר, הוא כבר בפנים.

כב’ השופט: אחרי שאתה גומר להוריד את הסולם אתה מתחיל להכין את הקו קצף?

ת: הקו קצף כן.

ש: ואז עוד לא הספקת להעביר לו כמו שאמרת.

ת: לא, הסולם גם שרוף, אתה יכול לראות אותו בתחנה.

כב’ השופט: מה מה?

ת: הסולם שרוף, אתה יכול לבוא לראות אותו בתחנה, הוא נשאר שמה מושען על הזה.

(שם, עמ’ 617-615).

עוד העיד מיכאלי כי פרידמן הורה לו לעבור לצד המזרחי; כי כשהגיע לצד המזרחי, ראה את פרידמן ואת השומר שכבר הגיעו ועמדו מחוץ לחזית המפעל; וכי אם פרידמן לא היה מוציא את השומר, השומר היה נשרף למוות. בתשובה לשאלה אם השומר חזר פנימה לתוך חצר המפעל, השיב מיכאלי “מה פתאום, איזה חזר פנימה, זה מלכודת אש, איזה חזר?” (שם, עמ’ 621).

באשר להתרחשויות לאחר מכן, בצדו המזרחי של המפעל, מיכאלי העיד כי הם פרשו זרנוק וניסו לפרוץ את השער בעזרת מסור דיסק כדי לפתוח גישה, שכן השערים היו נעולים. מיכאלי אף הוסיף כי הוא אסיר תודה על כך שהשערים היו נעולים, שכן בדיעבד זו הסיבה שהוא ופרידמן נותרו בחיים. מיכאלי העיד כי הם לא הצליחו לפרוץ את השער והחליטו לעבוד עם תותח הקצף שעל הכבאית, ואז פרידמן ביקש ממנו לשפר עמדה קצת ולחזור אחורה. או-אז, “במאית השנייה”, פרידמן, שהיה קודם לכן על גג הכבאית, הגיח לצד שליד הנהג ואמר למיכאלי לקפוץ החוצה. לדברי מיכאלי, הוא ראה במראה של הקבינה “נהר של להבות על הכבאית”, ופרידמן דחף אותו וזרק אותו מהקבינה “”וכמו בסרטים מתגלגלים ורצים, נסים על נפשנו” (שם, עמ’ 625).

בתשובה לשאלת בית המשפט, שמא בדיעבד נכון היה לכבות את האש מהצד המערבי (בחלקו האחורי של המפעל, היכן שהתמקמו בתחילת האירוע), השיב מיכאלי בשלילה. לדבריו, לא היתה גישה לרכב ולזרנוקים, בין היתר בשל הפרשי גובה ו”האש התחילה להתעצם, והתחילו לעוף חביות באוויר, והתחילה להיות שמה גלישה של, ממש בשניות” (שם, עמ’ 627-626; ואפנה לתצהיריהם של מיכאלי ופרידמן, שם נאמר כי השטח החולי שממערב למפעל שבו התמקמה הכבאית, היה נמוך מחצר המפעל בכ-1.2 מ’; כן ראו את צילום המקום שצורף לתצהירו של פרידמן).

25. עד כאן תיאור הדברים מנקודת מבטם של פרידמן ומיכאלי. להשלמת התמונה אציין כי ישנו חוסר התאמה בין גרסתם של פרידמן ומיכאלי – שהעידו כי פרידמן הוא שהורה להעביר את הכבאית לצדו המזרחי של המפעל; לבין גרסתו של גבאי, מפקד המשמרת בתחנה בבאר שבע וקצין חומרים מסוכנים של המחוז – שהעיד כי הוא שהורה להם מרחוק לעשות כן, בעודו בדרך למפעל (פרוטוקול מיום 17.7.2016, עמ’ 666).

בית משפט קמא קבע כי יש היגיון בכך שהחלטה מסוג זה תתקבל על ידי מי שנמצא בשטח ולא על ידי מי שמנהל את האירוע מרחוק. מנגד, בית המשפט הוסיף כי אילו היה זה גבאי שנתן את ההוראה, הרי ש”התוצאות הנובעות מכך לשאלת האחריות ברורות” (פס’ 125 לפסק דינו). דהיינו, מהערתו של בית משפט קמא ניתן להבין כי אילו היה זה גבאי שנתן את ההוראה מרחוק, מבלי שידע מה המצב בשטח לאשורו, הרי שהדבר מבסס רשלנות מצד רשות הכבאות. בשורה התחתונה, בית המשפט נמנע מלקבוע ממצא בעניין זה, בציינו כי בהעדר תיעוד יש קושי לדעת מה אירע. מסקנתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותם של פרידמן ומיכאלי לא התבססה אפוא על השאלה מי נתן את ההוראה לנוע מזרחה, ומכך ניתן להסיק כי בית המשפט לא יצא מנקודת הנחה כי גבאי הוא שנתן את ההוראה.

בנסיבות אלו, בהינתן שמצויים אנו בשלב הערעור, אף אני איני רואה לקבוע ממצא בעניין זה, ואני נכון לצאת מנקודת הנחה כי פרידמן הוא שנתן את ההוראה, כפי שהעידו פרידמן ומיכאלי. אוסיף, כי לטעמי אף אין מדובר בהכרח בגרסאות סותרות, ובהחלט ייתכן כי ניתן ליישב ביניהן. כך, לא ניתן לשלול את האפשרות כי פרידמן הבין כי עליו לשנות מיקום מפאת הסכנה וכדי להשתלט על האש שהולכת ומתפשטת, דיווח על כך לגבאי, והאחרון אישר את הדברים ו”הורה” להם לעבור מזרחה. ואכן, פרידמן, שהעיד נחרצות כי הוא זה שנתן את ההוראה, העיד כי “אולי אני אמרתי לגבאי אנחנו עוברים לצד המזרחי והוא אמר כן. הכל יכול להיות בקשר” (שם, עמ’ 555). לתיאור זה אף יש עיגון בדבריו של גבאי עצמו, שאמנם העיד כי נתן הוראה לפרידמן לשפר עמדה, אך הבהיר כי פרידמן “גם עשה את זה בלי שאני אעשה את זה, כי הוא ראה שהעמדה שלו לא טובה” (פרוטוקול, עמ’ 667). כאמור, דברים אלו של גבאי מתיישבים גם עם עדותו של מיכאלי כי פרידמן הוא שהורה לו להעביר את הכבאית מזרחה. כך או כך, אין בסיס להנחה כי גבאי, ורק גבאי, הוא שנתן את ההוראה, וממילא אין בדברים כדי להשליך על אחריותה של רשות הכבאות.

ממצאים נוספים

26. בטרם נפנה לניתוחו של בית משפט קמא באשר לפעילותם של פרידמן ומיכאלי, נשלים את התמונה העובדתית עם התייחסות לראיות אובייקטיביות נוספות בנוגע להתרחשויות בזמן אמת, והן: הרישום ביומן האירועים של מרכז הבקרה בתחנת הכיבוי המרחבית בבאר שבע; התראות במערכת אזעקה שהותקנה בתוך מבנה המפעל; ותיעוד וידאו של השריפה על ידי ז’ק ולירן אוזן, המתגוררים בקרבת מקום למפעל. נעמוד בקצרה על הדברים.

27. ביומן הממוחשב נרשמו הדיווחים הבאים:

“00:02 – פת. אירוע: שריפה בחצר מפעל דנבר ב-א. תעשייה אופקים…;

00:03 – יצ. מבצעית: רכב 4 עם מיכאלי דוד, פרידמן אורן;

[…]

00:07 – שונות: נמצאים בקרבת מקום מחפשים דרך גישה, מדווח רכב מספר 4;

00:07 – יומנאי: החלפת יומנאי, יומנאי יוצא – נעמני אושרי, יומנאי נכנס – ביטון איילת;

[…]

00:10 – דיווח רכב: רכב 4 מדווח הגעה;

00:11 – שונות: אורן [פרידמן – י”ע] מוסר שמדובר בשריפה גדולה מחוץ למפעל צבע. מבקש תגבור למקום. מוסר שפורצים למקום כי לשומר אין מפתח לוודא כי השריפה לא התפשטה פנימה”.

איילת ביטון, היומנאית שנכנסה למשמרת בשעה 00:07, העידה בבית משפט קמא (עדותה מופיעה תחת שמה העדכני, איילת קליין). איילת העידה כי מדובר ביומן ממוחשב, דהיינו היומנאי מזין את הדיווחים באופן ממוחשב בזמן אמת. לדבריה, לא אמור להיות פער זמנים בין הדיווח לרישום, אך היא אישרה כי היו מקרים שבהם היתה מניעה להזין את הדיווח בזמן אמת, ואז הדיווח הוזן באיחור תוך ציון הזמן שבו התקבל הדיווח בפועל בסוגריים מרובעים (פרוטוקול, עמ’ 344-343, 351-349; ראו בדומה תצהירו של אושרי נעמני, היומנאי שהוחלף על ידי איילת). מכל מקום, הזמן הממוחשב המופיע ביומן הוא הזמן שבו הוזן הדיווח למערכת.

28. בית משפט קמא קבע כי הדיווחים בנוגע למועד ההודעה הראשונית על השריפה (00:02), מועד יציאת הכבאית (00:03), והדיווח שמסר פרידמן בשעה 00:11 הם מדויקים מבחינת הזמנים. לעומת זאת, שני הדיווחים הנוספים על חיפוש דרך גישה בשעה 00:07 ועל הגעה בשעה 00:10, נרשמו באיחור ומשקפים פעולות שנעשו קודם לכן (פס’ 115-114 לפסק דינו). אציין כי דיווחים אלו לא נרשמו בסוגריים מרובעים, אלא מופיעים ביומן באופן זהה לשלושת הדיווחים האחרים. מכאן, שמסקנתו של בית משפט קמא כי שני דיווחים אלו נרשמו באיחור – לא התבססה על אופן רישומם, אלא על ראיות אחרות שהובילוהו לקבוע את ממצאיו לגבי לוחות הזמנים.

29. ראיה נוספת בנוגע להתרחשויות בזמן אמת מבוססת על מערכת התראה מפני פריצה שהותקנה בתוך מבנה המפעל על ידי חברת “מוקד ארזי”. מדובר במערכת אזעקה המורכבת מגלאים שונים (לא גלאי עשן). המנהל הטכני של החברה, מר גילי יעקב (להלן: יעקב), זומן להעיד פעמיים, ובית משפט קמא עמד בפסק דינו על עיקרי עדותו. לדברי יעקב, הגלאים היו ממוקמים בתוך המבנה; התראה ראשונה הופיעה בשעה 00:15; והתראות רבות החלו להופיע החל מהשעה 00:18, ובעיקר מהשעה 00:21 ו-00:23 בשתי מערכות הגלאים. יעקב העיד כי עשוי להיות עיכוב בין מועד התפרצות אש לבין הפעלת הגלאי, שניתן להעריכו כפרק זמן של 5-4 דקות (פרוטוקול, עמ’ 386). באשר להתראות הרבות שהופיעו החל מהשעה 00:18, יעקב סיפק שני הסברים אפשריים לכך: האחד – כי המערכת נשרפה וקרסה, והשני – כי היתה הפסקת חשמל וסוללת הגיבוי לא החזיקה מעמד (פס’ 29-27 לפסק דינו של בית משפט קמא). בעניין מערכת ההתראה קבע בית משפט קמא כדלקמן:

“שלב עליית המדרגה בהיקף האש החל ככל הנראה מעט מאוחר יותר, ומתוך פעילות גלאי מערכת האזעקה נלמד כי בפרק הזמן שהתחיל ב – 00:15 והתרחב ב- 00:21 החלה פעילות רבה של מערכת האזעקה, דבר המלמד על התפשטות האש בשטח המבנים של המפעל. כאן המקום להבהיר כי מקובלת עלי עמדת הנתבעות בהקשר זה כי הפעלת הגלאים מלמדת על אש בתוך המבנים ולא מחוצה להם” (שם, פס’ 122).

הנה כי כן, אין חולק כי בשעה 00:15, בשעה שהתקבלה ההתראה הראשונה, האש כבר התפשטה אל תוך המבנה, כאשר לפי הערכתו של מר יעקב, האש כבר אחזה במבנה מספר דקות קודם לכן.

30. הראיה השלישית היא תיעוד מצולם של השריפה. מדובר בסרטון שצולם בזמן אמת על ידי ז’ק אוזן ובנו לירן מביתם באופקים, מרחק של כקילומטר מהמפעל (בקו אווירי). נציין כי הסרטון המדובר צולם במסרטת וידאו עם קלטת, ולא במצלמה דיגיטלית.

לדברי לירן, בשעות הערב המאוחרות של ליל האירוע, הוא שמע קולות נפץ ופיצוצים, וכשיצא מהבית ראה “מופע פירוטכניקה” של אש ופיצוצים ורץ לקרוא לאביו. לירן לא זכר כמה זמן חלף מהרגע ששמעו את הפיצוצים וראו את האש עד שהוציאו את המצלמה מהמחסן, אך לדבריו חלפו ככל הנראה מספר דקות, שכן הוא זוכר כי ניסה להשקיף על השריפה מהגדר ולשפר עמדה עוד לפני שהמצלמה היתה בידיו (פרוטוקול, עמ’ 1104-1103). ז’ק מסר בתצהירו ובעדותו כי הוא החל לצלם לפני לירן. לדבריו, בנו העיר אותו והם הלכו להשקיף על השריפה; כעבור מספר דקות הוא הביא את המצלמה וצילם בעצמו במשך מספר דקות; ואז נתן לבנו לירן שהמשיך לצלם גם הוא במשך מספר דקות. [הערה: הקטעים בסרט ככל הנראה לא מופיעים בסדר כרונולוגי, שכן לדברי ז’ק, כשנגמרה הקלטת הוא הריץ אחורה מעט והמשיך לצלם (שם, עמ’ 1450)].

31. חשיבותה של הקלטת בכך שהיא מלמדת על עוצמת האש שהשתוללה במפעל, ובכך שהיא מסייעת לנו להבין מה היה מצב האש בנקודת זמן מסוימת. ואכן, צפייה בסרטון מגלה כי ממקום עמידתם של ז’ק ולירן אוזן, ניתן לראות אש בממדים עצומים משתוללת ומלוּוה בהדי פיצוצים שקולם נשמע היטב בהקלטה. באשר לנקודת הזמן בה צולם הסרט, ז’ק ולירן לא ידעו לומר במדויק באיזו שעה צילמו את הסרטונים, ולדבריהם הדבר היה בסביבות חצות. עם זאת, באמצעות הצלבת נתונים, ניתן להסיק על בסיס הסרטון מספר מסקנות:

(-) בסרטון שצולם על ידי לירן, ניתן לשמוע אותו מתקשר לחבר בשם איתן, על מנת להזהירו מפני השריפה העלולה להתקרב לבית העסק של אביו הנמצא בקרבת המפעל. בעת ביצוע שיחה זו, השעה שהופיעה על צג המצלמה היתה 11:22 בלילה (אין חולק כי התאריך והשעה הדיגיטליים של המצלמה לא היו מעודכנים).

(-) בעיצומו של ההליך בבית משפט קמא, עלה בידי הצדדים להוציא פלט שיחות של מכשיר הטלפון של לירן (נ/27), ממנו עולה כי שיחה זו התבצעה בשעה 00:27:15. מכאן אנו למדים כי ישנו פער של כשעה וחמש דקות (כשעה וארבע דקות וחצי, ליתר דיוק) בין שעון המצלמה בעת שלירן צילם לבין השעה בפועל (יצויין כי בעקבות הוצאת פלט השיחות, לירן זומן להעיד פעם נוספת בשלב הסיכומים ביום 2.2.2017).

(-) עיון בסרטון מלמד כי לירן החל להסריט כשלוש דקות לפני שביצע את השיחה לאיתן. מכאן עולה כי בסביבות השעה 00:24-00:23, בעת שלירן החל לצלם, האש במפעל כבר היתה בממדים עצומים, שנצפו היטב ממרחק של כקילומטר, והייתה מלווה בפיצוצים עזים, שנשמעו היטב גם הם.

(-) עוד ידוע לנו, על בסיס פלט השיחות, כי לירן ביצע שלוש שיחות טלפון לחברו ניצן, שהצטרף אליו וצפה עמו בשריפה, ושקולו נשמע גם הוא בהקלטה. שיחות אלו בוצעו בשעה 00:08, 00:17 ו-00:20, אולם בעדותו התקשה לירן לזכור אם שיחותיו לניצן בוצעו דווקא בעקבות השריפה, או שמא התקשר אליו ללא קשר לכך (פרוטוקול, עמ’ 1750).

33. מדברים אלו מתקבל ציר הזמן הבא: לירן שומע פיצוצים, מעיר את אביו והשניים יוצאים להשקיף על השריפה; בחלוף כמה דקות השניים מביאים את המצלמה מהמחסן; ז’ק מצלם במשך כמה דקות; ואז נותן ללירן לצלם. לירן מתחיל לצלם בסביבות השעה 00:24-00:23, ובחלוף כשלוש דקות מתקשר לחברו איתן כדי שיזהיר את אביו מפני השריפה. על בסיס האמור (ועל בסיס יתר הראיות), קבע בית המשפט כדלקמן:

“מכאן לשאלה האחרת והיא מצב האש מהשלב שבו שני הכבאים אינם משלימים את הפעולה והכבאית נעה לכיוון הצד המערבי כאשר פרידמן והשומר הולכים רגלית ומיכאלי מסיע את הכבאית (פעולה שבוצעה בסביבות 00:10-00:11). מתוך הראיות האובייקטיביות, ובעיקר מדו”ח מוקד ארזי, מהסרטים שצילמו ג’ק ולירן אוזן על רקע פלט השיחות וכן מתוך העדויות, נלמד כי האש הולכת ומתפשטת בקצב מהיר יותר החל מאותו שלב” (פס’ 120 לפסק הדין).

בית המשפט קבע אפוא, בין היתר על בסיס הסרטון שצילמו ז’ק ולירן אוזן, כי החל מהשעה 00:11-00:10, האש הלכה והתפשטה בקצב מהיר. אם נגזור זמנים אחורה מהרגע שבו לירן החל לצלם (באמצעות הצלבת הנתונים עם נתוני פלט השיחות, על בסיס ציר הזמן המתואר לעיל), אזי מסקנתו של בית משפט קמא היא סבירה והגיונית. נזכיר עוד, כי לפי ממצאיו של בית משפט קמא, האש כבר היתה בתוך המבנה בשעה 00:15 (מועד ההתראה הראשונה של מערכת האזעקה), וכי לפי עדותו של יעקב, עשויות לחלוף מספר דקות מרגע הגעת האש למבנה ועד שתתקבל התראה. נקודה זו היא בעלת חשיבות, ואשוב אליה בהמשך. קביעתו של בית משפט קמא כי בשעה 00:11-00:10 האש הלכה והתפשטה בקצב מהיר, מתיישבת גם עם ממצאים אלו.

34. להשלמת התמונה נציין כי ארבעה ימים לאחר האירוע, ביום 7.7.2009, מכר ז’ק את הקלטת לחברת הביטוח איילון (המבטחת של עיריית אופקים) תמורת 25,000 ₪, תוך שהוא מצהיר כי אין העתקים נוספים לקלטת וכי לא העביר לאף גורם העתקים שלה (הסכם המכירה שנערך בכתב יד מצורף לדו”ח החקירה שנערך עבור עיריית אופקים מיום 30.7.2009 – מוצג נ/22). בנוסף לכך, ז’ק העיד כי בטרם מסר את הקלטת לחברת הביטוח, פנה אליו גורם נוסף – להבנתו מטעם המפעל – ביקש לצפות בקלטת ולאחר מכן ביקש לרכוש אותה כדי להשמידה, וזאת בתמורה ל-10,000 ₪. לדברי ז’ק, הוא סירב להצעה (סעיף 20 לתצהירו, וכן עמ’ 1419 ו-1490 לפרוטוקול).

35. עד כאן התשתית הראייתית העיקרית בנוגע להתרחשויות באותן דקות, למן זיהוי הדליקה על ידי לבנקופף ועד שריפת הכבאית. מכאן נפנה לניתוח הדברים, וזאת בראי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא.

ניתוח ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי

36. על בסיס חומר הראיות, בית המשפט קבע את הממצאים הבאים:

(-) 00:02 – נמסר דיווח למוקד כיבוי האש על שריפה בתוך חצר המפעל.

(-) 00:03 – פרידמן ומיכאלי יצאו עם הכבאית לכיוון המפעל;

(-) 00:06 לערך – פרידמן ומיכאלי הגיעו עם הכבאית בסמיכות לגדר של המפעל בצדו המערבי (העורפי).

(-) 00:07 (“או אולי מעט לאחר מכן”), פרידמן עמד בתוך חצר המפעל כאשר זרנוק המים המחובר לכבאית מצוי בידו, לאחר שטיפס מעל גדר המפעל ללא סולם. ממדי האש בשעה שפרידמן נכנס לחצר היו 3X3X3 מ’;

(-) 00:11 – פרידמן פגש בשומר הלילה, והכבאית התחילה לנוע מזרחה לכיוון הכניסה הראשית של המפעל;

(-) מצב האש הלך והחמיר, במיוחד החל מהשעה 00:15, תוך שהיא מכסה חלקים נרחבים של המפעל, לרבות המבנה. בתוך כ-5 עד 10 דקות, בסביבות השעה 00:25-00:20, גל האש פרץ ושרף את הכבאית.

37. וביתר פירוט: בית המשפט דחה את גרסתו של פרידמן כי הוא ומיכאלי ניהלו יחד תהליך שלם של הורדת הסולם וקיבועו כדי לאפשר לו לעבור את הגדר, וקבע כי פרק הזמן שלקח לפרידמן לעבור את הגדר בטיפוס נמשך עשרות שניות לכל היותר. בית המשפט קבע כי בשעה 00:11 – בעת שפרידמן דיווח על שריפה גדולה וביקש תגבור וציין כי לשומר אין מפתחות לשער – פרידמן כבר הספיק לבצע מספר פעולות: לרדת מהכבאית, להעביר קו קצף לתוך המפעל, לטפס על הגדר ולעבור לצד השני לתוך החצר, להתמקם ולהיערך להסלנת הקצף. בית המשפט ציין כי על פי הערכתו של פרידמן, פעולות אלה אורכות כ-4-3 דקות, מה שמלמד שהכניסה לחצר היתה בין 00:08-00:07. בהמשך לכך, בית המשפט קבע כי באותה נקודת זמן, בשעה 00:08-00:07, כשפרידמן השלים את המעבר לחצר, האש היתה בנפח של 3X3X3 מ’, וכי היא “אולי התרחבה מעט בינתיים, אך בוודאי הייתה בנפח מצומצם יחסית ובהיקף שניתן לכיבוי באמצעים שהיו בכבאית, עם קו הקצף בידו, ממתין לחיבור המשאבה ולפעולה”. עוד נקבע כי חלפו לפחות כשתי דקות מהרגע שפרידמן המתין בחצר עם קו הקצף בידו כשהוא ממתין לחיבור (00:08-00:07), עד לחבירה שלו עם השומר והדיווח על עזיבת המקום (00:11-00:10).

באשר למצב האש, בית המשפט ציין כי האש החלה להתפשט בשטח המבנה של המפעל בשעה 00:15 והתרחבה בשעה 00:21. לגבי שריפת הכבאית, בית המשפט קבע כי ניתן להניח כי הדבר אירע בין 00:25-00:20, אך כי השעה המדויקת אינה בעלת חשיבות, שכן באותו שלב המפעל כבר בער באופן שיצר סיכון משמעותי לחיי הכבאים, ולא נתאפשרה נקיטת פעולות נוספות באותו שלב.

38. בית המשפט ציין כי על בסיס קביעות אלה, עמדתם של כל המומחים היתה כי בשעה שפרידמן עמד בחצר עם הצינור, “פרידמן היה חייב לפעול ולהתחיל בהסלנת הקצף אל האש” (פס’ 136 לפסק הדין). מסקנה זו ביסס בית משפט קמא בין היתר על דבריו של גבאי בחקירתו הנגדית בבית המשפט:

“ש. […] תסכים איתי שאם היית יודע שהוא בפנים עם קו קצף מוכן בשריפה של 3 על 3 היית אומר לו כן, נכון, זה מה שצריך לעשות כבאי לא?

ת. אם אורן [פרידמן – י”ע] נמצא בתוך המפעל בשטח, והוא עם קו קצף פעיל, סביר להניח שאורן היה צריך לעבוד ולכבות את השריפה, אם הוא יכול.

ש. זה מה שאתה מצפה מכבאי?

ת. זה מה שאני מצפה”

(שם, מתוך עמ’ 672 לפרוטוקול, הדגשה הוספה – י”ע).

בדומה, בית המשפט הביא מדבריו של המומחה מטעם רשות הכבאות והפניקס, מר אפרים מערבי (שאף מונה כחוקר מטעם הרשות כדי לחקור את שריפת הכבאית), בחקירתו הנגדית:

“ש. אתה רואה עכשיו סרט במחשב על מסך, לא משנה איך, ואתה רואה אש קטנה, לידה כבאי עם כף קצף [צ”ל קו קצף – י”ע] לא עושה כלום, יוצא החוצה, נכנס לכבאית ונוסע.

ת. לפי איך שאתה מתאר, נכון מאד.

ש. מה נכון, זה פאשלה? רשלנות?

ת. כן”

(פרוטוקול, עמ’ 562, הדגשה הוספה – י”ע).

עוד הביא בית המשפט מדבריו של המומחה מטעם דנבר, טפסר בכיר (בדימ’) משה ריבק, לשעבר מפקד שירותי הכבאות באזור חיפה:

“[…] קראתי את החומר לקראת המשפט. אני לא יודע מה הייתי עושה לכבאי שלי שהיה מפקד צוות, והוא היה נוהג כמו מפקד הצוות הראשון הזה נהג. קודם כל הייתי ממצה את זכותי לשפוט אותו ל- 4 ימי שכר לא יותר, אם היה 40, הייתי נותן לו לנזיפה ומעכב לו גם את הדרגה כי זאת לא התנהגות של מפקד צוות וכבאות במדינת ישראל. זאת חלמאות, מה שנודע לי מהעדות המאוחרת, הוא עבר את הגדר, יש לו קו של קצף, תן את המכה. מה צריך לעשות? כבאי זה המקצוע שלו, הוא רואה אש פעמיים ביום או 3 פעמים ביום, 4 בפעמים ביום, בקיץ 10 פעמים ביום…”

(פרוטוקול מיום 15.6.2016, עמ’ 379-378).

39. על רקע דברים אלו, בית משפט קמא ניסח את “המסקנה הנובעת מכך”:

“ככל שזו תמונת המצב העובדתית, התחייבה פעולה לכיבוי האש וחתירה למגע מצד צוות הכיבוי הראשון, וכי ככל שזה היה מצב האש באותו זמן, הציוד והמטען (מים וחומר מעכב בעירה) שעמדו לרשות הכבאים היו מספקים בכדי לכבותה” (פס’ 137 לפסק הדין, הדגשה הוספה – י”ע).

ובהמשך:

“המומחים ואף אנשי הרשות… היו תמימי דעים כי כאשר אורן פרידמן היה מצוי מול האש עם קו הקצף בידו, הוא היה חייב לעשות בו שימוש” (שם, פס’ 158).

בהינתן “מסקנה ברורה” זו, בית המשפט קבע כי אם היה פרידמן מכבה את האש בעודו בחצר, לא היה נגרם נזק (ולכל היותר היה נגרם נזק מזערי), וממילא קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין התוצאה (שם, פס’ 159).

40. אקדים ואומר כי אני נכון לאמץ את מרבית קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שהן בעיקרן סבירות והגיוניות ומתיישבות עם חומר הראיות. עם זאת, ניתוח מדוקדק של העדויות ויתר הראיות מצביע על שני קשיים במסקנתו של בית משפט קמא: ראשית, התמונה העובדתית עליה ביסס בית משפט קמא את מסקנתו, אינה תמונה ממצה. שנית, ובהמשך לכך, קיים פער מסוים בין התשתית העובדתית הנשקפת מחומר הראיות, לבין התשתית העובדתית שאליה התייחסו העדים בדבריהם לעיל, ששימשו תימוכין למסקנתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותו של פרידמן. קריאה זהירה של דברי העדים בחקירתם בבית המשפט, כפי שצוטטו בפסקה 38 לעיל, מעלה כי בחקירה הנגדית הוצגה בפניהם היפותזה נוסח “תסכים איתי שאם כך וכך היה המצב…” והעדים השיבו להיפותזה זו, ולא ייפלא כי נוכח היפותזה זו הגיבו חלקם בחריפות על מחדלו, כביכול, של פרידמן. אך אין לקרוא את תשובתם של העדים כאילו הם מתארים את המצב בפועל. בית המשפט קמא היה מודע בתחילת הדרך לכך וסייג את דבריו באומרו כי “ככל שזו תמונת המצב העובדתית […]ככל שזה היה מצב האש באותו זמן”, אך בהמשך הדברים, ההנחה וההיפותזה הפכו מבלי משים לקביעה עובדתית כי כך היה המצב בשטח.

ולא היא. כפי שיוסבר להלן, בחינת התמונה העובדתית בכללותה מאירה באור אחר שלושה היבטים עובדתיים בעלי חשיבות: הפעולות בהן נקטו פרידמן ומיכאלי; לוחות הזמנים; ומצב האש. היבטים אלה משליכים במישרין על שאלת התרשלותם של פרידמן ומיכאלי, ולטעמי, צירוף הדברים מוביל למסקנה כי התרשלות זו לא הוכחה וכי דין ערעורן של המערערות להתקבל. אפרט.

41. בראש ובראשונה, ניתוח חומר הראיות מלמד כי בפני בית משפט קמא הוצגו מספר גרסאות בנוגע לאופן התנהלותם של פרידמן ומיכאלי בהגיעם לזירה.

(-) מן העבר האחד ישנה הגרסה שהציג לבנקופף בתצהירו. לפי גרסה זו, פרידמן טיפס מעל השער ונכנס לחצר המפעל, ולאחר מכן יצא בחזרה וישב יחד עם מיכאלי בכבאית בצד המערבי של המפעל במשך מספר דקות, מבלי שהשניים ניסו כלל לכבות את האש. גרסה זו של לבנקופף לא אומצה על ידי בית משפט קמא, ובדין לא אומצה. לגרסה זו לא היה כל בסיס בחומר הראיות, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שמסר לבנקופף עצמו במספר הזדמנויות שונות, ואף לא עם עדותו של אוחיון, מתנדב המשמר האזרחי שהגיע עם לבנקופף לזירה (ולא למותר לשוב ולהזכיר את התהייה בנוגע להתנהלותה של דנבר מול לבנקופף ואת סימני השאלה סביב טיב הקשר ביניהם, וראו בפס’ 17 לעיל). נסלק אפוא גרסה זו מעל פנינו.

(-) מן העבר השני ישנה גרסתו של פרידמן בעדותו בבית המשפט. לפי גרסה זו, בהגיעם לזירה, הוא ומיכאלי פרסו יחד סולם והציבו אותו בסמוך לגדר המפעל, ואז פרידמן טיפס על הסולם ונכנס לחצר המפעל. גרסה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, שקבע כי פרידמן לא נכנס לחצר בעזרת הסולם של הכבאית, אלא טיפס על הגדר בכוחות עצמו.

(-) בתווך, בין שתי גרסאות אלה, ישנה גרסתו של מיכאלי בעדותו בבית המשפט. לפי גרסה זו, בהגיעם לשער המערבי, פרידמן אכן טיפס על הגדר בכוחות עצמו ונכנס לחצר מבלי שנעזר בסולם. במקביל, מיכאלי פרס את הסולם לבדו והחל להעביר באמצעותו את קו הקצף לפרידמן. גרסה זו אמנם הוזכרה על ידי בית משפט קמא בפתח פסק הדין במסגרת סקירת העדויות, אך לא זכתה להתייחסות לגופה.

42. מקובלת עלי הקביעה העובדתית כי פרידמן נכנס לחצר המפעל בכוחות עצמו, ללא הסולם. קביעה זו נתמכת בדברים שמסר פרידמן עצמו. כך, כחמישה ימים לאחר האירוע, מסר פרידמן לחוקר מטעם חברת הביטוח כי “ראיתי את הלהבות מעבר לאסקורית בשטח המפעל, ע”מ לבצע הערכת מצב ראשונית ביקשתי מהר (יש לציין שהשער האחורי היה נעול) לעבור את השער ונאלצתי לקפוץ מעליו כך עשיתי”. גם בתצהירו של פרידמן הוא מסר כי “ירדתי מהכבאית, טיפסתי על הגדר באזור השער המערבי (הסגור), ונכנסתי לבדי לתוך חצר המפעל” (סעיף 12 לתצהיר). שני תיאורים אלו – של “קפיצה” מעל השער וטיפוס על הגדר – נעדרים כל התייחסות לשימוש בסולם. לכך יש להוסיף את עדותו של מיכאלי בבית המשפט כי פרידמן עלה על הגדר “כמו פנתר” ללא הסולם. צירוף הדברים אכן מבסס את קביעתו של בית משפט קמא כי פרידמן לא עשה שימוש בסולם, אלא נכנס לחצר בכוחות עצמו, וזאת בניגוד לתיאור שמסר בעדותו.

43. שאלה נפרדת היא איזו משמעות יש לייחס לדברים, אם בכלל, לעניין התרשלותו של פרידמן. בית משפט קמא הסיק מכך מסקנה קרדינאלית לגבי לוחות הזמנים, בקבעו כי המעבר של פרידמן מעל הגדר ארך עשרות שניות לכל היותר (ולא 3 דקות, כפי שהעריך פרידמן בעדותו). קביעה זו, בצירוף קביעתו של בית המשפט כי הכבאית הגיעה אל הזירה בשעה 00:06 (ולא 00:10 כפי שנרשם ביומן הממוחשב וכפי שהעיד לבנקופף), הובילה את בית המשפט להסיק כי בשעה 00:08-00:07 פרידמן כבר עמד בחצר, מול אש בנפח מצומצם של כ-3X3X3 מ’, עם קו הקצף בידו ממתין לחיבור. קשה להפריז בחשיבות קביעה זו, שעליה הושתתה מסקנתו של בית המשפט בדבר התרשלותו של פרידמן.

כאן חוזרים אנו לשלוש הגרסאות שהוצגו בפני בית משפט קמא, ולא בכדי הזכרנו אותן לעיל. בית משפט קמא קבע כי פרידמן טיפס מעל הגדר ללא הסולם, אולם התעלם לחלוטין מגרסתו של מיכאלי כי הוא פרס את הסולם והציב אותו שעוּן על גדר המפעל, בטרם משך את קו הקצף כדי להעבירו לפרידמן. לאמיתו של דבר, בית המשפט אימץ מעין גרסת ביניים שכלל לא נטענה על ידי מי מהעדים, ולפיה פרידמן טיפס מעל הגדר בכוחות עצמו ונשאר בחצר, בעוד שמיכאלי מעביר לו את קו הקצף ללא כל שימוש בסולם. תיאור זה של בית משפט קמא אינו מתיישב עם אף אחת מהגרסאות שהוצגו בפניו: לא זו של לבנקופף, לא זו של פרידמן ולא זו של מיכאלי.

44. אם נקבל את גרסתו של מיכאלי, וכשלעצמי לא מצאתי טעם לדחותה, ברי כי הדבר משליך במישרין על לוחות הזמנים, ובכלל זה על מסקנתו של בית משפט קמא בנוגע לנקודת הזמן המדויקת שבה ניצב פרידמן בחצר המפעל כשקו הקצף בידו. אם נניח, כשיטת בית משפט קמא, כי מלאכת פריסת סולם אורכת כשתי דקות (וראו גם עדותו של פרידמן בפס’ 22 לעיל), הרי שבהערכה זהירה, מיכאלי השלים את פריסת הסולם והחל למשוך את קו הקצף ולהעבירו לפרידמן בסביבות השעה 00:09 (ונזכיר כי מיכאלי נאלץ לבצע הכל בכוחות עצמו, ללא עזרתו של פרידמן שהיה באותה העת בתוך החצר).

במילים אחרות: בית משפט קמא הניח, כדבר המובן מאליו, כי עם קפיצתו של פרידמן לתוך חצר המפעל מיד עם הגעתו לזירה, הוא כבר היה עם קו קצף בידו. דא עקא, שהנחה זו טומנת בחובה “דילוג” על שלבי פעולה מקדימים שנדרשו לשם כך, ומתעלמת פרק הזמן שלקח למיכאלי לפרוס סולם, למשוך קו קצף מהכבאית ולהתחיל להעבירו לפרידמן. אפנה לעניין זה גם לעדותו של גבאי, שהבהיר כי –

“כדי להכניס קו קצף צריך לפרוס את הקווים. […] אורן טען שהוא קפץ לתוך המפעל, בטוח שהוא לא קפץ עם קו 2 צול או קו תקיפה מה שנקרא, וכדי להכין את קו הקצף היה צריך להשחיל אותו דרך אותו גדר. אני מאמין שאורן לא היה עם קו קצף בתוך המפעל” (פרוטוקול, עמ’ 715-714).

אוסיף, כי כאשר משווים בין גרסתו של מיכאלי לגרסתו של פרידמן, ניתן לראות כי ביסודן הן מתיישבות זו עם זו (וזאת מבלי להתעלם מהסתירה בנוגע לאופן כניסתו של פרידמן לחצר). כך, כאשר פרידמן תיאר את מיכאלי מנסה להעביר לו את קו הקצף, הוא תיאר אותו כמי שעושה זאת “מהגובה” כשהוא עומד על הסולם: “דודו [מיכאלי] עלה על הסולם, העביר אלי את הקו מים, עוד לא הספקתי לתפוס אותו, הייתה התפוצצות ראשונה”, “דודו העביר לי מהגובה את הצינור, אני מושך אותו” (פרוטוקול, עמ’ 521, 535). כאמור, תיאור זה מתיישב עם תיאורו של מיכאלי כי פרס סולם בטרם העביר את קו הקצף לפרידמן. כך, מיכאלי העיד כי כשהגיעו למפעל, הוא הוריד בתחילה את הסולם בפעולה ראשונית והכין קו קצף כדי למסור לפרידמן, שכן חשב כי הם עומדים לפעול מהצד המערבי וכי יעלה בידם לספק מענה ראשוני. כן העיד כי בסופו של דבר הסולם נותר שעון על גדר המפעל ונשרף, ולאחר מכן נלקח לתחנה. מיכאלי אף העיד כי הסולם השרוף נותר עד היום בתחנה וכי ניתן לבוא לתחנה ולראותו (פרוטוקול, עמ’ 617, 626).

בית משפט קמא לא התייחס לעדותו של מיכאלי בעניין זה, ואף לא לדבריו של גבאי, ולטעמי הדבר מעורר קושי. כך או כך, תהא ההתייחסות לגרסתו של מיכאלי אשר תהא, לוחות הזמנים של בית משפט קמא כוללים “דילוג” מעל פרק הזמן שנדרש לצורך משיכת קו הקצף והעברתו לפרידמן. דילוג זה משליך במישרין על לוחות הזמנים וככזה הוא בעל משמעות רבה.

45. הנה כי כן, בהתבסס על ממצאיו וקביעותיו של בית משפט קמא לגבי משך הזמן שהפעולות אורכות, לפנינו תרחיש שבו בסביבות השעה 00:09 מיכאלי העביר לפרידמן את קו הקצף. כעת נשקיף על לוחות הזמנים בהסתכלות לאחור, והכל בהתבסס על יתר קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

בית משפט קמא קבע כי הדיווח של פרידמן בשעה 00:11 נקלט בזמן אמת. בדיווח זה ביקש פרידמן תגבור ומסר כי מדובר ב”שריפה גדולה” וכי הם “פורצים למקום כי לשומר אין מפתח”. נזכיר, כי אין חולק שעם הגעת הכבאית לשער המזרחי בחזית המפעל (לאחר שפרידמן הורה למיכאלי להזיזה מצדו המערבי), הם ניסו, ללא הצלחה, לפרוץ את שער המפעל בעזרת מסור דיסק שהוציאו מהכבאית. מכאן, שדיווחו של פרידמן בשעה 00:11 נמסר לאחר שפרידמן נתקל בשומר בתוך חצר המפעל, לאחר שהשניים נמלטו ברגל עשרות מטרים לשער המזרחי, לאחר שבמקביל מיכאלי משך בחזרה את קו הקצף שהחל להעביר לפרידמן מעל הגדר בצד המערבי של המפעל, לאחר שמיכאלי הסיע את הכבאית לצד המזרחי, לאחר שהשומר השיב לפרידמן כי אין בידיו מפתחות לשער, לאחר הוצאת מסור הדיסק מהכבאית, ובעת שפרידמן ומיכאלי החלו לפעול כדי לפרוץ את השער. נדגיש: מדובר בפרק זמן משוער של כשתי דקות (00:11-00:09), ואפנה לעדותו של פרידמן כי כשראה את השומר בחצר המפעל דחק בו לצאת בריצה, ורק כשהגיעו לשער בצד המערבי שאל אותו על המפתחות והורה למיכאלי להוציא מסור דיסק (פרוטוקול, עמ’ 532-531).

46. לוח הזמנים המתואר מאיר באור שונה לחלוטין את התנהלותם של פרידמן ומיכאלי. לפי תרחיש זה, פרידמן ומיכאלי דווקא פעלו במהירות, החל מכניסתו המיידית של פרידמן לחצר המפעל עם הגעת הכבאית לזירה, בכוחות עצמו ומבלי שהמתין לפריסת סולם; המשך בביצוע פעולות הכנה מצדו של מיכאלי שפרס סולם בכוחות עצמו ומשך קו קצף מהכבאית כדי להעבירו לפרידמן; וכלה במעבר מהיר לצדו המזרחי של המפעל, הן של פרידמן והשומר שעשו זאת ברגל בתוך מתחם המפעל, הן של מיכאלי שמשך חזרה את קו הקצף והזיז את הכבאית לחזית המפעל.

למותר לציין כי תיאור זה שונה עד מאד מהתרחיש ששורטט בפסק דינו של בית משפט קמא, ולפיו במשך שתיים עד ארבע דקות, בין השעה 00:08-00:07 ועד השעה 00:11-00:10, פרידמן עמד בחצר המפעל עם קו הקצף בידו, ללא מעש, מול שריפה בנפח של 3X3X3 מ’. תיאור זה גם שונה מהתרחיש שעמד בבסיס דבריהם של העדים שהתייחסו למחדלו הלכאורי של פרידמן (דברים שעליהם ביסס בית משפט קמא את מסקנתו כי פרידמן התרשל). כך, עיון מדוקדק בדברי העדים מלמד כי הביקורת שמתחו על התנהלותו של פרידמן, התבססה על היפותזה שהוצגה להם על ידי בא כוחה של דנבר, ולפיה פרידמן עמד בחצר בחוסר מעש עם קו קצף בידו מוכן לפעולה. נשוב ונביא מקצת הדברים, ונפתח עם דבריו של גבאי:

“ש. […] תסכים איתי שאם היית יודע שהוא בפנים עם קו קצף מוכן בשריפה של 3 על 3 היית אומר לו כן, נכון, זה מה שצריך לעשות כבאי לא?

ת. אם אורן [פרידמן – י”ע] נמצא בתוך המפעל בשטח, והוא עם קו קצף פעיל, סביר להניח שאורן היה צריך לעבוד ולכבות את השריפה, אם הוא יכול”.

ש. זה מה שאתה מצפה מכבאי?

ת. זה מה שאני מצפה” (הדגשות הוספו – י”ע).

מהדברים עולה בבירור כי גבאי התייחס לתרחיש היפותטי שבו פרידמן עמד בחצר עם קו קצף פעיל בשעה שיכול לכבות את האש, אך לא למותר להזכיר כי גבאי עצמו העיד כי הוא מאמין שפרידמן לא היה עם קו קצף בתוך המפעל, בניגוד להיפותזה שהוצגה לו.

בדומה, גם מערבי אישר בעדותו כי אם היה רואה “אש קטנה, לידה כבאי עם קו קצף לא עושה כלום, יוצא החוצה, נכנס לכבאית ונוסע”, הרי שמדובר ב”פאשלה”. כזכור, על בסיס דברים אלו קבע בית המשפט כי “כאשר אורן פרידמן היה מצוי מול האש עם קו הקצף בידו, הוא היה חייב לעשות בו שימוש” (פס’ 158 לפסק הדין). דא עקא, שההנחה כי פרידמן אכן היה מצוי מול האש עם קו קצף מוכן בידו באותן דקות, התבססה על מסקנה מוקדמת, מוקשית משהו, בנוגע ללוחות הזמנים ובנוגע לפעולות שנדרשו על מנת להעביר את קו הקצף מהכבאית אל תוך החצר לידיו של פרידמן.

47. מנגד, הסברו של פרידמן מתיישב עם ההנחה לגבי פעילותם המהירה של הכבאים:

“כב’ השופט: לא, אני לא מבין את התיאור שלך. אתה יושב בפנים, אתה עומד בפנים עם הצינור, זה הפעם האחרונה שדיברנו עליה, אתה עומד בפנים עם הצינור, כשדודו בינתיים מנסה, אמור לחבר לך את הצינור שיצא ממנו מים בקצף?

[…]

ת: קודם כל לא עמדתי עם הצינור וחיכיתי למים. דודו העביר לי מהגובה את הצינור, אני מושך אותו.

כב’ השופט: מושך, או קיי.

ת: והוא בינתיים הולך להפעיל את הקצף.

כב’ השופט: כן.

ת: פתאום הייתה התפוצצות ראשונה, ישר צעקתי לו דודו לא רלוונטי, לא רלוונטי, תמשוך את הצינור ותבוא עם הכבאית לצד השני. אני יוצא.

כב’ השופט: ואתה יוצא?

ת: אני בא לצאת, רואה את השומר”

(פרוטוקול, עמ’ 535).

אם כן, לפי תיאורו של פרידמן, הוא כלל לא עמד עם קו קצף מוכן בידו ועמד בחוסר מעש מול החצר, אלא היה עסוק במשיכת קו הקצף מלמעלה למטה אל תוך החצר, בשעה שאירעה התפוצצות, שבעקבותיה הורה למיכאלי לנוע מזרחה. גרסה זו משתלבת עם גרסתו של מיכאלי, הן לגבי לוחות הזמנים, הן לגבי הסיבה שבגינה נע מזרחה. גרסאותיהם של השניים משלימות אפוא זו את זו, ואף שהן לא חפות מקשיים, הן מספקות הסבר משכנע מדוע בשעה שפרידמן עמד בחצר בטרם נמלט עם השומר מזרחה, כלל לא היתה לו אפשרות לעשות שימוש בקו הקצף.

48. נקודה זו מחברת אותנו להיבט עובדתי נוסף במסקנתו של בית משפט קמא, והוא מצב האש באותם רגעים. כזכור, קביעתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותו של פרידמן, התבססה על ההנחה כי בשעה 00:08-00:07 ועד 00:11-00:10 הוא עמד מול אש בנפח של 3X3X3 מ’ (“אולי בהיקף מעט גדול יותר” – פס’ 136 לפסק הדין), עם צינור הקצף בידו, מבלי לעשות דבר. בהמשך לכך, בית המשפט קבע כי הוא אינו מקבל את תיאורו של פרידמן לגבי מצב האש בתחילת האירוע. זאת, במילותיו של בית המשפט, “שכן פרידמן היה בתוך חצר המפעל והוא ומיכאלי אף היו נכונים להיכנס פנימה ועשו את הפעולות הנדרשות לפתיחת פתח מעבר בצד המערבי, וכאן ספק אם התיאור האפוקליפטי של האש שיקף את מצבה” (פס’ 121 לפסק הדין). עם זאת, בית המשפט קבע כי החל מהשעה 00:11-00:10 האש החלה להתפשט בקצב מהיר, וכי עליית המדרגה החלה ככל הנראה מעט מאוחר יותר.

כאן המקום לציין כי ההתייחסות לאש בגודל של 3X3X3 מ’ נובעת ממקור אחד, והוא תשובה של פרידמן שניתנה במסגרת שאלון שנשלח אליו כחלק מהליכי הגילוי המוקדם. נביא את הדברים בשנית:

“שאלה 22: מה הייתה עוצמת האש עת הגעת הכבאית הראשונה למפעל?

תשובה 22: לנוכח הגדר הגבוהה והאטומה, והעובדה שהשערים היו נעולים, הרי שהמועד שאליו ניתן להתייחס הוא זה בו הצלחתי ליצור קשר עין עם האש לאחר טיפוס על הגדר שאולצתי לבצע עקב חסימת הגישה למקום על ידי התובעים (שערים נעולים, גדר גבוהה, ושומר ללא מפתחות). בשלב זה האש היתה בגובה 3 מטרים לערך על שטח של 3 מטרים על שלושה מטרים” (ההדגשה הוספה – י”ע).

ודוק: הערכה זו של פרידמן היתה לגבי מצב האש בעת שטיפס על הגדר ויצר לראשונה קשר עין עמה. כזכור, לפי קביעתו של בית משפט קמא, הכבאית הגיעה לצדו המערבי של המפעל בשעה 00:06, והטיפוס ארך שניות או עשרות שניות לכל היותר. מכאן, שהערכה זו של פרידמן לגבי גודל האש, יפה לכל המאוחר לשעה 00:07.

49. האם עלינו להניח כי בחלוף כשתי דקות, בסביבות השעה 00:09 – באותן שניות שבהן החל פרידמן למשוך את קו הקצף ממיכאלי – מצב האש היה זהה? התשובה על כך שלילית. ההנחה כי האש, שפרצה באזור של חומרים דליקים, נותרה סטטית במשך שתי דקות, היא הנחה מוקשית שלא ניתן לקבלה. הנחה זו נוגדת לא רק את השכל הישר, אלא אף לא מתיישבת עם חומר הראיות ועם העדויות שנשמעו בבית משפט קמא. אפנה, למשל, לדבריו של דודו כהן, ששירת ברשות הכבאות למעלה מ-30 שנה והעיד מטעם דנבר, ואף מונה מטעם הרשות לחקור את שריפת הכבאית באירוע (לצד מר מערבי שהוזכר לעיל). כהן הסביר כי “אש זה דבר מאוד דינמי, זאת אומרת שמה שאתה רואה עכשיו בעוד דקה זה יראה לגמרי אחרת”; כי מיקום האש קובע את רמת הסיכון ולא גודל האש; וכי מיקום האש ומיקום החומרים הדליקים הוא שמוביל להתפשטות האש (פרוטוקול, עמ’ 25, 29, 49, 50). בדומה, גם יגאל זוהר, ששימש כמפקד תחנת אשקלון במועד האירוע (ובמועד מתן עדותו) והעיד גם הוא מטעם דנבר, הסביר כי כאשר מושלכת אש באזור של חומרים דליקים כמו במפעל דנבר, היא יכולה להתפשט “בשניות” (שם, עמ’ 230). גם מיכאלי, בתשובה לשאלת בית המשפט אם בדיעבד אולי נכון היה לפעול מהצד המערבי ולא לנוע מזרחה, השיב בשלילה בהסבירו כי “האש התחילה להתעצם, והתחילו לעוף חביות באוויר, והתחילה להיות שמה גלישה של, ממש בשניות” (פרוטוקול מיום 30.6.2016 בעמ’ 311 [יצויין כי חלה טעות בעימוד של הפרוטוקול, ועמוד זה בא אחרי עמ’ 626]).

הנחתו המשתמעת של בית משפט קמא בדבר הסטטיות של האש לא מתיישבת עם ראיות נוספות. כך, הזכרנו לעיל כי בשעה 00:15 נתקבלה ההתראה ראשונה ממערכת האזעקה בתוך המבנה של המפעל. בעניין זה, מר יעקב, המנהל הטכני של חברת “מוקד ארזי”, העיד כי התראה לא מתקבלת מיד עם אחיזתה של האש במבנה, וכי יכולות לחלוף כארבע דקות מהרגע שיש אש במבנה ועד מתן התראה (ונזכיר כי אין מדובר בגלאי עשן, אלא במערכת אזעקה, וראו בפס’ 29 לעיל). אם כן, לפנינו אינדיקציה לכך שכבר בסביבות השעה 00:11 אחזה האש במבנה המפעל. כאן המקום לציין כי שטח המתחם של דנבר הוא כ-4,000 מ”ר, והמרחק בין מבנה המפעל הממוקם בחלקו הצפוני של המתחם, לבין מוקד האש שהיה בפינה הדרום-מערבית של המפעל, הוא עשרות מטרים (ראו התרשימים בחוות דעת ארבל שהוגשה מטעם המערערות, מוצג 6 למוצגי המדינה; ראו גם חוות דעת המומחה של מר חן גרציאני, חוקר דליקות שהעיד מטעם דנבר, בה צוין כי שטח החצר בה שכן המפעל הוא כ-70X80 מ’ וכי המפעל עצמו השתרע על שטח של כ-1,700 מ”ר). מכאן אנו למדים כי בפרק זמן של כשתי דקות, בין השעה 00:11-00:09, האש גמעה מרחק של עשרות מטרים והתפשטה לכיוון המבנה.

[במאמר מוסגר: לא נעלמה מעיניי האפשרות המשתמעת שניסה להעלות בא כוחה של דנבר במהלך חקירתו הנגדית של יעקב, ולפיה ההתראה המדוברת בשעה 00:15 נתקבלה ממחסן הממוקם בצדו הדרומי של המפעל, קרוב יותר למוקד האש, ולא מהמבנה שבחלקו הצפוני. ואולם, כפי שעולה מהסברו של יעקב, ההתראה נתקבלה מאותה מערכת הכוללת גלאים שהוצבו בקבלה, בחדר המנכ”ל, בחדר המחשב ובחדר הנהלת חשבונות, ומסקנה המתבקשת מכך היא כי מדובר במבנה של המפעל ולא במחסן החומרים שהיה ממוקם בחלק הצפוני (פרוטוקול, עמ’ 1211-1209)].

תימוכין נוספים לכך שהאש כבר התפשטה בצורה דרמטית ואחזה במבנה בשעה 00:11, ניתן למצוא בדברי מיכאלי בעדותו. לדבריו, בעת שהגיע עם הכבאית לצדו המזרחי של המפעל, הוא ראה את פרידמן ושומר הלילה, שהספיקו לחצות את חצר המפעל ברגל ועמדו מחוץ לחזית המפעל. בתשובה לשאלה אם השומר חזר פנימה לתוך חצר המפעל, השיב מיכאלי “מה פתאום, איזה חזר פנימה, זה מלכודת אש, איזה חזר?” (שם, עמ’ 621). תיאור זה של המפעל כ”מלכודת אש” בשעה שמיכאלי הגיע לצדו המזרחי של המפעל, בסביבות השעה 00:11, מצביע גם הוא על היקף האש שהשתוללה באותן דקות. נוסף על כך, ברשותנו ראייה אובייקטיבית בדמות הדיווח שהעביר פרידמן בשעה 00:11, בה מסר כי מדובר בשריפה גדולה וביקש תגבור (ונזכיר את קביעתו של בית משפט קמא כי דיווח זה נרשם בזמן אמת וכי השעה משקפת את מועד מסירתו ורישומו).

50. הנה כי כן, צירוף הדברים מלמד כי בין 00:11-00:09 האש התפשטה בצורה דרמטית, וככל הנראה הגיעה עד מבנה המפעל, מרחק של עשרות מטרים ממוקד האש. דברים אלו שומטים את הקרקע תחת מסקנתו של בית משפט קמא, ולפיה בין הדקות 00:08-00:07 ועד 00:11-00:10 פרידמן עמד מול אש סטטית בנפח של 3X3X3 מ’ מבלי שעשה דבר. הדברים אף מתיישבים עם גרסתם של פרידמן ומיכאלי לגבי התפשטות האש וההתפוצצויות שבעטיין נאלצו לעבור מזרחה (ולא למותר להזכיר את טענת המערערות, כי באי כוחה של דנבר נמנעו מלחקור את פרידמן על אופן התפשטות האש וממדיה שגדלו, מה שמחזק גם כן את גרסתו).

סיכום ביניים

51. מן המקובץ עולה כי מסקנתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותו של פרידמן, התבססה על ניתוח בלתי ממצה של פעולות ההכנה בהן נקטו פרידמן ומיכאלי בהגיעם לצדו המערבי של המפעל. בפרט, ניתוח זה נעדר התייחסות לפריסת הסולם, משיכת קו הקצף והעברתו באמצעות הסולם ממיכאלי לפרידמן. חסר זה הוביל את בית המשפט להסיק מסקנה שגויה לגבי לוחות הזמנים ולגבי המצב שבו פרידמן היה נתון בשעה שעמד בחצר, בבחינת טעות נגררת. בנוסף לכך, הנחתו של בית המשפט לגבי אי-התפשטות האש באותן דקות, אף היא מוקשית ואינה מתיישבת עם חומר הראיות.

בית המשפט הסיק אפוא מסקנה שגויה – ולפיה פרידמן עמד בחצר במשך שתיים עד ארבע דקות (00:08-00:07 עד 00:11-00:10) עם קו הקצף בידו, ללא מעש, מול אש שממדיה נותרו קטנים, מבלי שנקף אצבע לכיבויה. על בסיס מצע עובדתי שגוי זה, שמקורו בהיפותזה שהוצגה לעדים, העידו המומחים ועדים נוספים כי פרידמן פעל שלא כשורה, ובהסתמך על עדותם, בית משפט קמא קבע כי פרידמן התרשל. דא עקא, כפי שהוסבר, התזה לפיה פרידמן עמד בחצר ללא מעש במשך מספר דקות בשעה שקו הקצף בידו, אינה תואמת את התמונה העובדתית המלאה הנשקפת מחומר הראיות. תמונה זו מלמדת כי פרידמן ומיכאלי פעלו במהירות מיד עם הגיעם לזירה, תוך נקיטת פעולות הכנה על ידי מיכאלי; כי פרידמן אחז בקו הקצף בסביבות השעה 00:09, למשך מספר שניות, בעת שמשך אותו פנימה אל תוך החצר; וכי במקביל לכך האש התפשטה במהירות רבה, מה שהוביל את פרידמן להימלט לצדו המזרחי של המפעל תוך שהוא מורה למיכאלי להזיז את הכבאית מזרחה. בהינתן החסר הטמון בניתוחו של בית משפט קמא, ובהינתן שהתמונה העובדתית המלאה הנשקפת מחומר הראיות אינה מתיישבת עם התרחיש שאומץ לגבי התנהלותו של פרידמן ולגבי מצב האש, הרי שנשמט הבסיס תחת מסקנתו של בית משפט קמא בדבר התרשלותו של פרידמן.

52. מזווית נוספת, ולא אחרונה בחשיבותה. יש מידה של טעם בטענת המערערות כי התרחיש שאימץ בית משפט קמא מעורר קושי מסוים מבחינת מידת ההיגיון שבו, מה שמעורר תחושה לא נוחה כבר בקריאה ראשונה של פסק הדין. תוהה לעצמו המשקיף מן הצד: מה לו לפרידמן – מפקד צוות כבאים, שזה עתה טיפס חיש מהר “כמו פנתר”, ללא סולם, לתוך חצר שמתפשטת בה אש, בה מוחזקים חומרים דליקים ומסוכנים בכמויות גדולות – לעמוד בחוסר מעש במשך מספר דקות, עם קו קצף בידו, מול אש קטנה, מבלי לנקוף אצבע כדי לכבות את האש? אותו פרידמן, שמילט את השומר מתוך החצר הבוערת; שכעבור מספר דקות נעמד על גג הכבאית מול אש משתוללת המלווה בפיצוצים עזים כדי להסלין אליה קצף; ושהציל את חיי חברו לצוות בעת שמשך אותו מתוך כבאית בוערת?

אך אפילו בלעדי תיאור מעשיו של פרידמן כאמור לעיל, התזה שפרידמן עמד סתם כך מול האש כשהוא אוחז בידו קו קצף, כשהוא מביט באש והאש מביטה בו, מבלי לעשות דבר, פשוט אינה סבירה. התמודדות עם אש היא לחם חוקו ועיסוקו הכמעט יום-יומי של לוחם אש, וכפי שציין ריבק, טפסר בכיר בדימוס, שהעיד מטעם דנבר “כבאי זה המקצוע שלו, הוא רואה אש פעמיים ביום או 3 פעמים ביום, 4 בפעמים ביום, בקיץ 10 פעמים ביום…”. לכן, קשה להלום כי פרידמן נכנס לשיתוק ולקיפאון נוכח פני אש קטנה שניתן להשתלט עליה, בניגוד גמור לכל הכשרתו וניסיונו היום-יומי, שלא לדבר על הפעולות שעשה קודם לכן, שמעידות דווקא על חתירה למגע.

דומה כי מבט על הדברים ממעוף הציפור, ממחיש את הקושי העשוי להתעורר בעקבות הניסיון לערוך בדיעבד דיסקציה מדוקדקת של לוחות הזמנים המדויקים ושל הפעולות שננקטו ושצריכות היו להינקט באותן דקות ספורות, עת הגיעו פרידמן ומיכאלי לזירה באותו ליל קיץ בחודש יולי 2009. כפי שאמרנו בראשית דברינו, היכולת להתחקות בדיעבד ובמדויק, ברמת הדקה הבודדת, ממרחק של שנים, אחר התרחשות שנמשכה רגעים ספורים, בעיצומו של אירוע תזזיתי ומסוכן כדוגמת דליקה שפרצה והשתוללה במפעל שהחזיק חומרים מסוכנים ודליקים – היא מעצם טיבה יכולת מוגבלת, והמקרה שלפנינו מדגים זאת היטב. אמנם, קושי זה אינו פותר את בית המשפט מהצורך לקבוע ממצאי עובדה. זוהי מלאכתו. אך ההכרה בקושי זה מחייבת נקיטת משנה זהירות, תוך הקפדה על שקלול מלוא המידע הרלוונטי ובחינת התמונה בכללותה.

על נטל ההוכחה וסטנדרט הזהירות

53. דברים אלו מחברים אותנו לנקודה נוספת לגבי אופן בחינת התנהלותם של הכבאים. בית המשפט המחוזי ערך סקירה נאה של גישות שונות במשפט המשווה לגבי משטר האחריות שיש להחיל על רשויות כיבוי אש, החל מחסינות חלקית ואחריות מופחתת וכלה באחריות רגילה (ראו פס’ 155-153 לפסק הדין). כפי שציין בית המשפט, הדין בישראל אינו מחיל דין מיוחד על רשויות הכיבוי, כך שהמשטר החל הוא זה הקבוע בדיני הנזיקין, בגדרו יש לבחון אם אירעה סטייה מסטנדרט הזהירות הסביר (בחינה אובייקטיבית) בהתחשב במכלול נסיבות המקרה (בחינה סובייקטיבית).

סוגיה זו של סטנדרט הזהירות הרצוי היא סוגיה נכבדה שפּנים רבים לה, אך לנוכח מסקנתי כי לא הוכחה התרשלותם של הכבאים, איני רואה להרחיב לגביה ואסתפק בהערות ספורות. ראשית, הקביעה כי משטר האחריות הנוהג הוא זה הקבוע בדיני הנזיקין, אין בו כדי להסיר מכתפי התובע את נטל השכנוע ונטל ההוכחה (בהעדר עילה שבדין לעשות כן). לכן, כאשר הממצאים העובדתיים אינם קונקלוסיביים, אין לזקוף את הספק באופן אוטומטי לחובת הנתבע. במקרה כגון זה שלפנינו, המתאפיין בקביעות עובדתיות של טווחי זמן, אל לו לבית המשפט לאמץ א-פריורי את טווח הזמן המרע עם הנתבע. נזכיר, כי קביעות מכריעות של בית משפט קמא לגבי לוחות הזמנים לא היו נחרצות: החל מהמועד בו הגיעה הכבאית לצדו המערבי של המפעל (“00:06 לערך”), המשך במועד בו נכנס פרידמן לחצר המפעל (“00:07 ואולי מעט לאחר מכן”), דרך המועד בו נפגש עם שומר הלילה (“סמוך לשעה 00:11”) וכלה בפרק הזמן שבו פרידמן כביכול עמד בחצר המפעל עם קו הקצף בידו (“בין 00:08-00:07 ל: 00:11-00:10”). ודוק: ניתן להבין מדוע נזהר בית המשפט מלקבוע ממצאים חדים ונחרצים לגבי לוחות הזמנים, שהרי הקושי לעשות כן הוא רב, שמא בלתי אפשרי, ועמדנו על הדברים לעיל. בד בבד, בהעדר יכולת לקבוע ממצא מדויק, ובמצבים שבהם בית המשפט נאלץ לקבוע ממצאים “גמישים”, עליו להיזהר מפני הטלת אחריות על בסיס “תרחישי קצה” המאמצים את התרחיש המרע עם הנתבע. אלמלא כן, יהא הדבר משול להעברת הנטל אל כתפי הנתבע, ומכך יש להישמר.

54. לגישתו של בית משפט קמא, היה על פרידמן ומיכאלי להישאר בצדו המערבי ולנסות לכבות את האש מחצר המפעל, ולא לעבור לצדו המזרחי מתי שעשו כן. כפי שפורט, מסקנה זו לא נולדה בחלל ריק, אלא התבססה על ממצאיו של בית המשפט לגבי לוחות הזמנים ומצב האש (ממצאים שנוכחנו לדעת כי אינם נטולי קושי, ולא נשוב על הדברים). עם זאת, ראיתי לנכון להעיר הערה לגבי אופן החלת סטנדרט הזהירות ובחינת התנהלותם של כבאים בזמן אמת.

כאמור, סטנדרט הזהירות הנוהג בדיני הנזיקין מחיל בתוכו אלמנטים אובייקטיביים לצד אלמנטים סובייקטיביים. בחינת התנהלותו של כל נתבע, יהא זה רופא בחדר הניתוח, שוטר המתמודד עם הפרות סדר או לוחם אש הניצב מול דליקה, לעולם נעשית על פי נסיבות המקרה. השאלה המכריעה אינה אם התנהלותו של הגורם הרלוונטי גרמה לנזק, אלא אם הגורם הרלוונטי יכול וצריך היה לפעול אחרת בנסיבות העניין: “אכן, יש להתחשב בצורך של המזיק לקבל החלטה מהירה בלא שיוכל לבחון לעומק את החלופות השונות העומדות לפניו ובלא שיוכל להתכונן לכך מראש. עצם העובדה שנבחרה על-ידיו חלופה מזיקה – חלופה שבבחינה רגועה לא הייתה נבחרת – אין בה כדי להצביע על התרשלות” (דברי הנשיא ברק ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2) 498, 508 (2004) (להלן: עניין חמד), שם נקבע כי השימוש שעשו שוטרי מג”ב בכדורי גומי היה בלתי סביר).

55. האם בנסיבות המקרה דנן ניתן לומר כי היה על פרידמן להישאר בחצר המפעל ולנסות לכבותה, וכי החלטתו לנוע מזרחה מהווה סטייה מסטנדרט הזהירות של כבאי סביר? בהינתן התמונה העובדתית המלאה, איני סבור כך כלל וכלל. פרידמן העיד כי נע מזרחה והורה למיכאלי לעשות כן כאשר החביות החלו להתפוצץ בחצר המפעל, ולדבריו “הייתה סכנת התפשטות, שאם ימשיכו עוד להתפוצץ, כן, אנחנו נהיה בסכנת חיים […] התפשטות כבר שלא היה אפשר כבר לעמוד במפנים כשאתה בתוך האש כי היא עוד שנייה תתפשט עוד”. עוד העיד פרידמן כי מהרגע שבו התפוצצה החבית הראשונה ועד הפיצוץ הגדול (שהוביל לשריפת הכבאית) היו “מלא” פיצוצים, “כל שנייה בום חבית” (פרוטוקול, עמ’ 573-571). גם אם אהיה נכון לקבל את התרשמותו של בית משפט קמא כי מדובר בתיאור מעט מוגזם, ומבלי שנעלמה מעיניי הערתו של בית משפט קמא כי עדותו של פרידמן היתה “בעייתית”, הרי שהקביעה כי היה על פרידמן להישאר בחצר המפעל באותו הרגע היא לטעמי קביעה קשה, המסיגה את גבולות שיקול הדעת המקצועי-טקטי המוקנה לכבאי המצוי בשטח בעיצומו של אירוע מסוכן.

במקרה דנן, ניתן לומר כי אחרית הדברים מעידה על תחילתם, ועל סבירות החלטתו של פרידמן בזמן אמת. בדיעבד אנו יודעים כי כשתי דקות לאחר שפרידמן נמלט עם השומר מזרחה אל מחוץ למתחם המפעל, האש הספיקה להתפשט ולגמוא מרחק של עשרות מטרים, בליווי פיצוצים משמעותיים שהפכו את מתחם המפעל ל”מלכודת אש” (ואשוב ואפנה לסרטון שצילמו ז’ק ולירן אוזן, המעיד כאלף עדים על עוצמת האש שהשתוללה והפיצוצים העזים שנלוו לה). על רקע זה, יש בסיס של ממש לסברה כי החלטתו של פרידמן לנוע מזרחה, היא שהצילה את חייו ואת חיי שומר הלילה. אם אמנם כך הדבר, הכל יסכימו כי פרידמן פעל כשורה וכי לא ניתן לייחס לו התנהלות רשלנית, ואפנה לעניין זה לדבריו של טפסר ריבק, המומחה מטעם דנבר, שאישר כי אם הכבאי מצוי בסכנת חיים – “תעזוב את הכל, תשמור קודם על הכבאים ואני מקבל את זה, שחיי כבאי קודמים לכל רכוש” (פרוטוקול מיום 15.6.2016, עמ’ 422). הדברים יפים כאשר על כף המאזניים ניצבים חיי הכבאי, והם יפים שבעתיים כאשר מתווספים לכך חייו של אזרח הנמצא בזירה, כבמקרה דנן. באספקלריא זו, אף ניתן לטעון כי אלמלא היה פרידמן נע מזרחה, אלא נשאר עם שומר הלילה בחצר המפעל בצדו המערבי ומנסה לכבות את האש, אזי היה בכך משום התנהלות בלתי סבירה מצדו (וראו גם סעיף 1 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע”ב-2012, הקובע כי מטרת החוק היא “להסדיר את קיומם של שירותי כבאות והצלה במדינה, לשם הצלת חיי אדם ורכוש, הגברת הבטיחות באש, כיבוי דליקות ומניעת דליקות”).

56. בהקשר אחר נפסק בבית משפט זה כי “בבחינת פעולותיהם של גורמי הביטחון, על בית-המשפט להותיר בידי אלו שיקול דעת רחב באשר להפעלה הטקטית של כוחם. בחינתם השיפוטית של פעולות אלו, תוך קביעה כי פעולה פלונית עדיפה על פעולה אלמונית, יש להותיר למקרים בהם נהיר כי שיקול-הדעת היה מוטעה באופן קיצוני” (דברי השופט א’ א’ לוי ברע”א 5203/08 מדינת ישראל נ’ אגבריה, פס’ 6 (24.9.2009), שם נפסק כי ירי של חיילי צה”ל כלפי אדם שלא שעה לאזהרותיהם והתקרב למוצב, לא היתה רשלנית (ההדגשה הוספה – י”ע)). ודוק: בחינה שיפוטית זהירה של פעילות גורמי הביטחון והענקת מתחם שיקול דעת רחב, אינה נובעת מיחס מועדף לו הם זוכים, אלא מהצורך היסודי לבחון את מעשיהם “באותן נסיבות” שבהן בוצעו (כלשון סעיף 35 לפקודת הנזיקין: “עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות …”), ומתוך הכרה בתנאים הקשים והדוחקים שבהם הם נדרשים לעתים לפעול ולקבל החלטות.

לטעמי, ניתן להחיל דברים אלו, בשינויים המחוייבים, גם על לוחמי האש. הכבאי אינו מכונה. אין הוא מבצע פעולה טכנית גרידא. פעמים רבות עליו להפעיל שיקול דעת ולבחור באפיק הפעולה המתאים ביותר. לא אחת, נדרש הכבאי לקבל החלטות הרות גורל בתוך שניות, בשעה שהוא ואחרים ניצבים אל מול סכנת חיים. לשם כך מוקנה לו מתחם של שיקול דעת, ובבוא בית המשפט להעביר את התנהלותו של הכבאי תחת שבט ביקורתו, באזמל מנתחים וביישוב הדעת, חובה עליו ליתן דעתו על הנסיבות שבהן נאלץ הכבאי לקבל החלטות ולבצע את מלאכתו. על בית המשפט לקחת בחשבון את מכלול התנאים שבהם נאלץ הכבאי לפעול, בכללם הסיכון שעמד מנגד, הזמן שעמד לרשות הכבאי לשקול את הדברים ולקבל החלטה, ותנאי חוסר הוודאות שאפפו את הזירה. על בית המשפט “להתחשב בצורך של המזיק לקבל החלטה מהירה בלא שיוכל לבחון לעומק את החלופות השונות העומדות לפניו ובלא שיוכל להתכונן לכך מראש” (עניין חמד לעיל). כך במישור העקרוני, וכך במקרה הקונקרטי שלפנינו.

אשם תורם

56. המערערות טענו לאשם תורם מצד דנבר, שהתבטא, בין היתר, בכמות החומרים הדליקים שאוחסנו בחצר ובמפעל; אי התקנת אמצעי מיגון וכיבוי הולמים; אחסון ציוד רב בחצר המפעל, לרבות כמות עצומה של חומרים דליקים, שהקשו על הגישה לזירה; וטענות לגבי תפקודו הלקוי של שומר הלילה, אי הפקדת מפתחות בידיו והימנעות מהדרכתו בנושא התמודדות עם אש (ראו פירוט הטענות בפס’ 166 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי התייחס לאשם התורם של דנבר בשני הקשרים. הראשון שבהם הוא במסגרת דיונו בקיומו של קשר סיבתי בין התרשלותם של פרידמן ומיכאלי לבין הנזק שנגרם. וכך קבע בית המשפט (ההדגשות להלן הוספו – י”ע):

“[…] אני נכון להניח כטענת הנתבעות כי המלאי והציוד במפעל אוחסנו באופן רשלני, מבלי שננקט מיגון יעיל ונכון מפני אש. אך גם בהיבט זה, כמו באשר לדרך פעולת הכבאים בהמשך האירוע, אין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין דרך האחסון. ככל שנקודת המוצא לקביעת האחריות היא כי ניתן היה לכבות את האש באותו פרק זמן שבו עמד פרידמן מולה והיקפה היה כפי שנקבע, הרי שככל שכך היה נעשה, ממילא הנזק היה מזערי. משהדבר לא נעשה, ודין המפעל היה לכליה, כך או כך, אין צורך להידרש לשאלה מה היה קורה בתסריט עובדתי אחר ועד כמה העצימה דרך האחסון את היקף האש, שכן בכל מקרה לא דרך האחסון תרמה לאובדנו של המפעל, אלא האש שהייתה מכלה אותו בכל מקרה. נוכח עמדתי זו, איני נדרש לקביעת ממצאים מדויקים יותר לגבי מצב המפעל אף שאכן יש ממש בטענות הנתבעות בהקשר זה” (פס’ 132 לפסק הדין).

על דברים ברוח זו חזר בית המשפט בהתייחס לטענת האשם התורם לגופה:

“נוכח המסקנה כי ככל שיש אחריות זו ממוקדת אך ורק לטיפול הראשוני באש, בעת שממדיה היו קטנים וניתן היה לכבותה, הרי שאין כל משמעות לכל אותם מחדלים נטענים המיוחסים לתובעים, שכן גם אלמלא אותם מחדלים, זו הייתה התוצאה (ר’ הדברים שנכתבו לעיל באשר לקשר הסיבתי). לפיכך, אם היו הכבאים, פרידמן ומיכאלי, מכבים את האש באותו שלב, ממילא לא הייתה משמעות לאופן שבו אוחסנו החומרים, ולהיעדר רכיבים כאלה ואחרים בציוד המיגון הנדרש” (שם, פס’ 168).

בכל הנוגע לטענות בעניין תפקודו של שומר הלילה, בית המשפט קבע כי המערערות לא עמדו בנטל לבסס קיומו של אשם תורם. אבהיר, כי לאור מסקנתי ולפיה לא הוכחה רשלנותם של הכבאים, מתייתר הצורך להידרש לטענה בדבר קיומו של אשם תורם מצדה של דנבר. עם זאת, לנוכח הנמקתו של בית משפט קמא וטענות הצדדים, ראיתי להוסיף מילים אחדות בנושא זה.

57. הנמקתו של בית משפט קמא – ולפיו התרשלותם של פרידמן ומיכאלי שוללת את הקשר הסיבתי בין התרשלותה (העצמית) של דנבר לבין הנזק, ולכן לא ניתן לייחס לדנבר אשם תורם – אינה יכולה להתקבל.

דומה כי תפישתו של בית משפט קמא מהדהדת (גם אם לא במודע) דוקטרינה משפטית שהיתה נהוגה בעבר במשפט המקובל, המוכרת בתור “כלל ההזדמנות האחרונה” (last clear chance rule). לפי כלל זה, כאשר לנתבע-המזיק היתה “הזדמנות אחרונה” למנוע את הנזק והוא לא עשה כן, יזכה הניזוק במלוא הפיצוי חרף אשמו התורם. בהקשר זה, חשוב להזכיר את הרקע שהוביל לצמיחתה של הדוקטרינה. לפי הדין האנגלי הנוקשה ששרר בעבר, אשם תורם של הניזוק העניק למזיק הגנה מלאה שהובילה לשלילה מוחלטת של פיצוי מהניזוק, וזאת ללא תלות במידת אשמו של הניזוק. כלל ההזדמנות האחרונה נולד על מנת לרכך את הדין ולאפשר לניזוק-הרשלן לזכות בפיצוי על נזקו. יובהר, כי לפי הדין דאז התוצאה היתה בינארית: אם הניזוק התרשל – הוא לא יזכה בפיצוי כלל; אך אם למזיק היתה הזדמנות אחרונה למנוע את הנזק והוא לא עשה כן – הניזוק יזכה בפיצוי מלא (ראו: יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 235-234, 249 (ג’ טדסקי עורך, 1976) (להלן: תורת הנזיקין הכללית)).

אין בכוונתי להידרש לשאלה אם כלל ההזדמנות האחרונה (במתכונתו דאז) יושם על ידי בית משפט קמא כהלכה. זאת, משום שאין חולק כי כלל זה איבד מתוקפו לאחר חקיקת ה-Law Reform (Contributory Negligence) Act 1945, שהעניק לבתי המשפט את הסמכות לחלק את האחריות ולהפחית את הפיצויים על פי אחריותם של הצדדים. כך באנגליה, וכך בדין הישראלי, שעיגן את עקרון האשם התורם בסעיף 68 לפקודת הנזיקין, ושהובהר לגביו בפסיקה כי “ברור שאין כל יסוד ואין כל מקום להחיות אצלנו את הבר-מינן של הכלל בדבר ההזדמנות האחרונה” (דברי השופט ברנזון בע”א 95/55 סלומון נ’ אדלר, פ”ד ט 1909 (1955); כן ראו תורת הנזיקין הכללית בעמ’ 252-251;The Law of Tort 193 (2^nd edition, Ken Oliphant ed., 2007) ). מכאן, שההנחה כי רשלנות מאוחרת בזמן של מזיק, מאיינת מניה וביה את אשמו התורם של הניזוק, אין לה אחיזה בדיני הנזיקין של ימינו.

58. ודוק: פעמים רבות, התרשלותו של המזיק קודמת בזמן להתרשלותו העצמית של הניזוק, כך שציר הזמן הוא התרשלות המזיק – אשם תורם של הניזוק – נזק. דוגמה טיפוסית לכך היא כאשר הרשות כורה בור ברשות הרבים מבלי להציב גדר נאותה, והניזוק – המתהלך בחוסר זהירות – נופל לתוכו ונפצע (ע”א 316/75‏ שור נ’ מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת)‏, פ”ד לא(1) 299 (1976); וכן בדומה ע”א 1952/11 אבו אלהווא נ’ עיריית ירושלים (6.11.2012)). דוגמה נוספת היא כאשר הניזוק עושה שימוש רשלני במתקן או באביזר מסוכן שלא תוחזק כהלכה על ידי המזיק-הנתבע (ראו, לדוגמה, ע”א 7008/09 ‏עבד אל רחים נ’ עבד אל קאדר (7.9.2010), שם דובר בשער כדורגל בחצר בית ספר שלא קובע לקרקע כנדרש, ושקרס לאחר שתלמיד נתלה עליו, מה שהוביל לפציעת התלמיד. בפסק הדין נקבע (ברוב דעות) כי יש לייחס לתלמיד אשם תורם בשיעור של 15%).

ייתכן כי פרדיגמה זו של אשם תורם המאוחר לרשלנות המזיק, היא שהובילה את בית משפט קמא לשלול קיומו של אשם תורם במקרה דנן. ברם, בסוגים אחרים של מקרים, אשמו התורם של הניזוק יקדים את התרשלותו של המזיק, כך שציר הזמן הוא אשם תורם של הניזוק – התרשלות המזיק – נזק. כזהו המקרה כאשר הניזוק נמנע מנקיטת אמצעי זהירות שהיה עליו לנקוט, ולאחר מכן בא המזיק וברשלנותו גרם לאירוע הנזק. דוגמה קלאסית לכך היא נהג שאינו חובש קסדה או נמנע מלחגור חגורת בטיחות, ובהמשך נפגע בתאונה שאירעה בעקבות רשלנותו של אחר (עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 358 (2006) (להלן: הרמן)).

אם כן, השאלה המכריעה לצורך ייחוס אשם תורם אינה מהו היחס בין נקודת הזמן שבה גובש האשם התורם לבין מועד רשלנותו של המזיק. השאלה הרלוונטית היא מה “מידת אחריותו של התובע לנזק” (כלשון סעיף 68 לפקודת הנזיקין). כפי שנפסק, “אחריות” זו של הניזוק מורכבת משני יסודות: יסוד פיזי-סיבתי, שעיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק; ויסוד נורמטיבי, הבוחן את ממד האשם המוסרי של הניזוק אל מול זה של המזיק (ע”א 10078/03 שתיל נ’ מקורות חברת מים בע”מ, פ”ד סב(1) 803, פס’ 46 (19.3.2007); כן ראו רע”א 2809/18 ‏ קסברי נ’ רוזן, פס’ 7-6 והאסמכתאות שם (26.11.2018)). המקרה שלפנינו, שבו בית משפט קמא היה נכון להניח כי “המלאי והציוד במפעל אוחסנו באופן רשלני, מבלי שננקט מיגון יעיל ונכון מפני אש”, תוך שהוא מעיר כי “יש ממש בטענות הנתבעות בהקשר זה”, משקף לכאורה אשם תורם מצדה של דנבר. על כן, אילו היינו מוצאים כי יש מקום להטיל אחריות על רשות הכבאות, היה מקום להתחשב בכך בעת קביעת שיעור הפיצוי. מכל מקום, בהינתן מסקנתנו כי לא הוכחה רשלנות מצדה של רשות הכבאות, מתייתר הצורך להידרש לשאלת שיעורו של אשם תורם זה.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין

59. רשות הכבאות הפנתה ל”עקרון הנורמטיבי”, כלשונה, המעוגן בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

חובת הראיה ברשלנות לגבי אש

39. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.

ככל שטענת הרשות היא כי מכוחו של סעיף זה היה מקום להעביר לכתפי דנבר את הנטל להוכיח העדר אשם תורם מצדה, הרי שמדובר בטענה שיש קושי לקבלה. ראשית, מלשון הסעיף אנו למדים כי הוא עוסק בנתבע שהוא תופש המקרקעין שמהם יצאה האש, בעוד שענייננו בתובעת שהיא תופשת המקרקעין שמהם יצאה האש. דהיינו, אילו היתה הדליקה מתפשטת למקרקעין הסמוכים למפעל דנבר, ובעל המקרקעין הסמוכים היה תובע את דנבר בגין נזקיו, אכן היה מקום להחיל את סעיף 39 ולהעביר את הנטל לכתפי דנבר להוכיח כי לא התרשלה. ואולם, משעה שדנבר היא התובעת, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל עליה מלכתחילה, בעוד שהנטל לבסס טענה לקיומו של אשם תורם – שהיא טענת הגנה – מוטל ככלל על הנתבע (ראו, בין היתר, ע”א 106/59 ברנשטיין נ’ מוסאי, פ”ד יג 2084, 2086 (1959); ע”א 741/83 גוריון נ’ גבריאל, פ”ד לט(4) 266, 274 (1985); תורת הנזיקין הכללית, עמ’ 272).

שנית, הטענה כי יש להחיל את סעיף 39 במקרה דנן, אינה מתיישבת עם האופן שבו פורש סעיף זה בפסיקה, שקבעה כי “סעיף 39 האמור חל, כאשר הנתבע מעלה אש ברשותו, וזו מתפשטת על אדמת השכן, אך אין הסעיף חל, כאשר הנזק נגרם באותם מקרקעין, שבהם פרצה האש” (דברי השופט (כתוארו אז) שמגר בע”א 130/80‏ ביטון‎ ‎נ’ “‎חלמיש” חברה עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו, פ”ד לו(2) 706, 710-709 (1982)). על הגיונו של הכלל עמד השופט (כתוארו אז) מ’ חשין בפרשה אחרת:

“הגיון הכלל נלמד מאליו, הן מצדו של תובע הן מצדו של נתבע. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה” (ע”א 595/88 אדרי נ’ חסקל, פ”ד מז(5) 333, 340 (1993) (להלן: עניין אדרי)).

(כן ראו דברי השופט טירקל בע”א 4473/93 ‎יער זאב בע”מ‎ ‎נ’ הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע”מ, פ”ד נ(1) 866, 874 (1996); גיא שני חזקת רשלנות 257 (2011); הרמן בעמ’ 152). יצויין, כי מקורה של הלכה זו בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) לנדוי בע”א 564/66 כורי נ’ קסש, פ”ד כא(1) 629 (1967) (להלן: עניין כורי), שפירש את הסעיף בהסתמך על מקורותיו ההיסטוריים והאופן בו פורש ויושם בפסיקה האנגלית (פסק הדין נסב על סעיף 52 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, שהוחלף בהמשך בסעיף 39 לפקודת הנזיקין).

60. ודוק: אלמלא לשונו המפורשת של סעיף 39, ניתן היה לטעון כי הרציונאל דלעיל, ולפיו תופש המקרקעין הוא בעל היכולת לדעת מה גרם להתפרצות האש, תקף גם במצב שבו תופש המקרקעין הוא התובע. לכן, כשם שסעיף 39 מעביר את נטל הראיה מכתפי התובע אל כתפי תופש המקרקעין-הנתבע, כך ניתן להעביר מכוח סעיף 39 את הנטל אל כתפי תופש המקרקעין-התובע שיידרש להוכיח כי לא התרשל כלפי עצמו (לדיון בטיב הנטל המועבר מכוח הסעיף ועל כך שמדובר בנטל השכנוע, ראו תורת הנזיקין הכללית בעמ’ 158; יצחק אנגלרד הכלל “הדבר מדבר בעדו” 154-147 (1967); עניין אדרי, שם; אך השוו לשני המתייחס להעברת נטל ההוכחה אל הנתבע, וכן ראו הנוסח של סעיף 39 הנוקט לשון “חובת הראיה”).

בנוסף, בכל הנוגע לפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף 39, ניתן להרהר עד כמה מוצדקת ההבחנה שהשתרשה בין מקרקעין שבהם פרצה האש (שאז לא יחול סעיף 39) לבין מקרקעין סמוכים שאליהם התפשטה האש (שאז יחול סעיף 39). ואכן, על הבחנה זו נמתחה ביקורת בספרות מלומדים (ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב 1308 (2012); אריאל פורת נזיקין 291 (2013); כן ראו דעת היחיד של השופט קיסטר בעניין כורי בעמ’ 637, שהעיר כי “באין בסעיף הוראה הדורשת תנאי לתחולתו שהאש התפשטה אל מחוץ לשטח החצרים של הבעלים המזיק – אין להוסיף זאת בדרך של פרשנות”). בהינתן שהדברים אינם טעונים הכרעה במקרה שלפנינו, אותירם בצריך עיון.

סיכום וסוף דבר

61. המלאכה שהונחה לפתחו של בית המשפט המחוזי היתה מלאכה מורכבת. כפי שהוסבר, היכולת להתחקות בדיעבד ובמדויק, ברמת הדקה הבודדת, אחר התרחשות שאירעה לפני שנים בעיצומו של אירוע דינאמי וסוער, כדוגמת שריפה שפרצה והשתוללה במפעל שהחזיק חומרים סליקים ומסוכנים, היא מעצם טיבה יכולת מוגבלת. קושי זה מחייב בחינה קפדנית של הראיות, ונקיטת משנה זהירות בעת קביעת ממצאי עובדה והסקת מסקנות על בסיסם. בתוך כך, יש להקפיד כי ים הפרטים והראיות לא יעלה על גדותיו, יכסה את עין הארץ ויטשטש את התמונה בכללותה. מכאן החשיבות לבחון את הדברים גם במבט מלמעלה, ממעוף הציפור, על מנת להבטיח שהתמונה תישמר קוהרנטית והגיונית.

62. בית המשפט המחוזי תחם את הדיון בשאלת אחריותה של רשות הכבאות, להתרחשויות שאירעו במשך דקות ספורות בליל השריפה, ובפרט הרגעים שבין הגעתם של פרידמן ומיכאלי לזירה ועד לעליית הכבאית באש. בדין עשה כך בית המשפט. אכן, שאלת אחריותה של רשות הכבאות מתנקזת להתרחשויות שאירעו באותן דקות. ואולם, לאחר ניתוח התשתית העובדתית המלאה, נוכחנו לדעת כי הפאזל הראייתי-עובדתי שעל בסיסו הסיק בית המשפט את מסקנתו בדבר התרשלותו של הכבאי פרידמן, היה פאזל חסר. חסר זה הוביל את בית המשפט להסיק כי פרידמן עמד בחצר המפעל, בשעה שקו הקצף בידיו, למשך שתיים עד ארבע דקות, מבלי שנקף אצבע לכבות אש שנותרה בגודל של כ-3X3X3 מ’.

לאחר השלמת חתיכה שנחסרה מהפאזל, התברר כי תרחיש זה לא לקח בחשבון פעולות הכנה שנקטו פרידמן ומיכאלי בהגיעם לזירה. טעות זו השליכה על מסקנתו של בית משפט קמא בנוגע ללוחות הזמנים, בבחינת טעות נגררת. בנוסף, תרחיש זה לקה בכך שהוא הניח אי-התפשטות של האש במשך מספר דקות, באופן שלא מתיישב עם ראיות אחרות ועם ממצאים נוספים שנקבעו בפסק הדין. בסיכומו של דבר, בהינתן התמונה העובדתית המלאה, נשלל התרחיש – הבלתי סביר כשלעצמו – לפיו פרידמן שהה בחצר עם קו קצף בידיו במשך מספר דקות ללא מעש; ונשלל התרחיש לפיו האש באותן דקות נותרה סטטית, לנוכח אינדיקציות המלמדות כי זו התפשטה במהירות. כפועל יוצא מכך, נשמט הבסיס תחת המסקנה כי פרידמן התרשל בכך שלא פעל לכבות את האש בעת ששהה בתוך החצר. בכך נחתם דינם של ערעוריהן של רשות הכבאות והפניקס להתקבל.

63. אשר על כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי – מבוטל (וממילא מבוטלות גם ההוצאות).

(-) ע”א 9480/17 – ערעורה של רשות הכבאות – מתקבל;

(-) ע”א 9513/17 – ערעורה של הפניקס ככל שהוא נוגע לאחריותה של רשות הכבאות – מתקבל. בכך מתייתר הצורך להידרש לערעורה של הפניקס, ככל שהוא נוגע לדחיית הודעת צד ג’ ששלחה לעיריית אופקים ולאיילון;

(-) ע”א 9492/17 – ערעורה של דנבר על גובה הנזק שנפסק לזכותה – נדחה;

המערערים בע”א 9492/17 (דנבר) ישאו בשכר טרחת עורכי דינן של רשות הכבאות ושל הפניקס בסך של 30,000 ₪ כל אחת (סך הכל 60,000 ₪).

המערערת בע”א 9513/17 (הפניקס) תשא בשכר טרחת עורכי דינן של עיריית אופקים ואיילון בסך כולל של 20,000 ₪.

ש ו פ ט

השופט נ’ הנדל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א’ שטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

ניתן היום, ‏כ”ו באלול התשע”ט (‏26.9.2019).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

17094800_E09.docx   עכב

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il