ד"ר נתן שיפריס: "הדבר שאני הכי גאה בו הוא העיסוק שלי בפרשת ילדי תימן. גאוותי הגדולה שישבתי על כך בכלא"
24 שעות • 12.05.2019 , ידיעות אחרונות
מרב בטיטו | צילום: אלכס קולומויסקי
"הדבר שאני הכי גאה בו הוא העיסוק שלי בפרשת ילדי תימן. גאוותי הגדולה שישבתי על כך בכלא"
ד"ר נתן שיפריס היה קצין צעיר, בן למשפחה אשכנזית חלוצית, כששמע שהרב עוזי משולם מתבצר עם תלמידיו. הוא מיהר ליהוד במטרה לתעד עדויות ממקור ראשון לחטיפת ילדים, ומצא את עצמו בתפקיד המתווך בין המשטרה למוחים. 25 שנים אחרי שהפך ל"קצין המודיעין של הרב משולם" ונכלא לשלוש שנים, שיפריס מפרסם מחקר עב כרס שבו השקיע את חייו, ושמוכיח לטענתו כי "חטיפת ילדי תימן הייתה מהלך רחב היקף בידיעת ובתמיכת כל זרועות המדינה. הפרשה הזו היא נייר הלקמוס שמייצג את הגזענות כלפי המזרחים".
ביום ההתבצרות בבית הרב עוזי משולם ז"ל ביהוד ציין נתן שיפריס את יום הולדתו ה־29. מסביבו המה הסער עד לכדי זעקה שהרעידה את המדינה והגיעה לכל בית בישראל תחת הכותרת "חטיפת ילדי תימן". זעקה שלוותה בדיווחים שוטפים מחצר ביתו של הרב ותיעדה את רצף האירועים האלימים שהחלו בדרישתו של משולם וכמה עשרות חסידיו להקים ועדה ממשלתית שתחקור את היעלמותם של תינוקות בני העדה התימנית בשנות ה־50, והסתיימו לאחר חמישים יום בפריצה משטרתית לבית ובהרוג, שלומי אסולין ז"ל, שנורה מאש השוטרים.
החודש, בדיוק 25 שנים מאז הופיע לראשונה לעין הציבור הרחב קצין מודיעין בדרגת סרן עם שם אשכנזי מובהק, הניף מגפון לעבר אנשי הביטחון החמושים שהקיפו את הבית וקרא לעברם בטון שקט ומדוד ובהטעמה נטולת ח' וע': "אתם צריכים להבין שהנשק נועד להגנה עצמית, כי אתם מתקיפים אותנו. אם תמשיכו, ניאלץ לעבור מהגנה להתקפה" — מציין שיפריס את יום הולדתו ה־54.
ממש כמו אז בחצרו של הרב משולם, ד"ר שיפריס הוא לא איש של חגיגות, יותר של ציוני דרך משמעותיים. מי שזוכר את אירועי אפריל 1994 שהציפו את התודעה הציבורית בכאבם המתמשך של מאות — אולי אלפי — הורים, אחים וילדים בני העדה התימנית, ודאי יתקשה לשכוח את האיש עם המגפון שהפך כמעט מיד לנושא והנותן עם כוחות המשטרה וסומן כקצין המודיעין של הרב. בתשובת בית המשפט העליון לערעור על עונשו של שיפריס נכתב על רגע מעצרו: "מיד לאחר חילופי היריות יצא שיפריס את הבית המבוצר כשבידו האחת מגאפון ובשנייה אקדח, קרא לעבר השוטרים קריאות גנאי ונעצר על־ידם תוך שימוש בכוח".
הוא נשפט לארבע שנות מאסר יחד עם 11 מהמתבצרים ובתוכם הרב ז"ל, שנכנסו לכלא לתקופות של בין 15 חודשים ל־15 שנים, ונתפס לכל אורך הדרך כסמכות אינטלקטואלית שאת ממצאיה מצטט הרב בראיונותיו לכלי התקשורת. טוויסט לא צפוי בעלילת "הכת" — סוג של הוכחה לכך שאין מדובר בנהי ובכי אלא בעוול ממסדי כנגד ציבור חלש.
חצי יובל אחרי, חובק שיפריס את המתנה הראויה ביותר שיכול להעניק לעצמו מי שהקדיש את חייו לפרשה ושילם בחירותו הפרטית: ספר בן 856 עמודים, "ילדי הלך לאן — פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה" (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). בספר פורש שיפריס את כלל העדויות והממצאים שקיבץ החל מיומו הראשון כאסיר בכלא, ועד עצם היום הזה.
הכלים המחקריים שימשו את שיפריס היטב בתוך הג'ונגל הסבוך של המסמכים, והוא נעזר בהם כדי להפוך את ערימות הממצאים לגרפים, סכמות, וסטטיסטיקות. שיפריס כיסה ביסודיות את כל טווח הנתונים בין ההתפלגות העדתית בגילאים 0־4 של כלל ילדי העולים ובתוכם הנעדרים, חישב את ההסתברות הסטטיסטית להיעלמות של ילד, ההתפלגות של 2,040 ילדים שנעלמו על פני 45 שנים, הזיקה בין ראשי המוסדות, מפת אתרי ההיעלמות, נתיבי המילוט, חישוב זמני השהייה בבתי התינוקות, תהליך הפינוי של הילדים הבריאים ל"בתי חולים", אופן ושעות הפינוי, הצגת או אי הצגת הגופה בפני המשפחות, קבורה של התינוק או במרבית המקרים היעדר הגופה, משך זמן האשפוז ועוד אלפי ממצאים, עדויות ומסמכים שמובילים מבחינתו למסקנה אחת בלבד: מדובר במנגנון מוסדר ומאורגן שממדיו גדולים בהרבה ממה שפורסם עד כה.
"הם שתקו מאהבת ישראל"
"זה קרה בדיוק השבוע לפני 25 שנים", הוא נזכר, "עמדתי מול עשרות קני רובים של יחידה משטרתית, רצתי על השביל ובגרון ניחר ביקשתי שישלחו סיוע רפואי. הם קראו לזה 'התבצרות', אנחנו קראנו לזה מצור. בחוץ היו 10 אמבולנסים וידענו שהתחזיות מדברות על פריצה שתוביל לכמה וכמה הרוגים".
במתחם נתפסו כלי נשק, הואשמתם בשורת עבירות כולל ניסיון חבלה בכוונה מחמירה, איומים וסיכון חיי אדם. היית נוהג היום באותו האופן?
"פעלתי מתוך הכרה שהמשטרה מילאה בפרשה זו בשנות ה־50 וה־60 תפקיד מספיק אפל, ונכון להזהיר אותה מלדכא בכוח הנשק את המחאה. אין בזה כל עידוד לאלימות, אלא עמדה מוסרית המבקשת להחזיר למשטרה את תפקידה האמיתי כמשרתת ציבור, ולא של אינטרסים מושחתים".
שיפריס נולד וגדל במקום הכי קרוב והכי רחוק מיהוד, בשכונת גני יהודה שאוחדה בינתיים עם סביון, בבית חילוני שחינך לערכי עבודה והשכלה. בסוף 1993, חודשים ספורים לפני פרוץ אירועי יהוד, שלח שיפריס מיוזמתו מאות מזכרים לחברי כנסת, אישי ציבור ואקדמאים, וקרא להקמת ועדת חקירה ממשלתית. "כשהאירועים בבית של הרב ז"ל התחילו ודווח בתקשורת שיש נהירה לחצרו, מיד החלטתי ללכת עם עט ונייר, כדי לתעד", הוא מספר. "אספתי שמות ומספרי טלפון, רשמתי עדויות, התחלתי להבין מה בדיוק קרה שם. פתאום יש מקום לבוא אליו ולהקשיב לכאב". ההתעוררות של הקהילה התימנית בישראל לא סוקרה בעין יפה. "הדיווחים בתקשורת היו צמאי דם ועמדו בניגוד גמור לדבר המדהים שקרה שם: בתקשורת זה הוצג כמטרד ציבורי, אבל בשטח מגיעים המונים מכל קצות הארץ והמאבק נהנה מאהדה ציבורית עצומה".
בשם מה הלכת לשם? לא היית חוקר באקדמיה, לא בן משפחה של אחד התינוקות החטופים, גם לא חבר מהשכונה.
"ראיתי את עצמי כאחד הפטריוטים האחרונים. הרגשתי שזו צריכה להיות מחאה לאומית, לא בצבע מסוים. הייתי מודע לעובדה שאני בין האשכנזים הבודדים שם, ורציתי לשבור את הדיכוטומיה. ראיתי מולי שוטרים מזרחים בעיקר, ראיתי מתבצרים מזרחים בעיקר, וראיתי מדינה שמונהגת על ידי אשכנזים ששולחת את המזרחים להילחם עם המזרחים".
כתבת אנציקלופדיה על חטיפת ילדי תימן, למעשה הקדשת לכתיבה 25 שנים. מה המסקנה הכי חשובה שלך?
"שהפרשה הזו עונה להגדרה המשפטית של פשע נגד עם, שהיא חלק ממהלך דיכוי תרבותי ופיזי. כשאתה לוקח לעדה חלק ניכר מדור העתיד שלה, כשאתה גונב מהעדה בצורה שיטתית את כל נכסי הרוח והחומר שלה תוך הבטחת שווא שהנכסים יוחזרו אליהם בארץ. כשאתה מתעלם מנכסי הרוח של אנשים, מדכא אותם, מושיב אותם במקומות שכדי להפריח אותם אתה זקוק לצעירים ותלוי בהם, וזורק אותם למקומות חסרי תשתיות וחינוך ופיתוח, זה דיכוי של קבוצות חברתיות שעלו לארץ מתוך תחושה של ימות המשיח, וקיבלו את ההפך הגמור".
אתה טוען שזו הקרקע שעליה צמחה השיטה של חטיפת תינוקות?
"החטיפה של אלפי תינוקות היא מופע קיצוני של המדיניות של המדינה. ילדי תימן הם נייר הלקמוס, התמצית, אך המייצג נאמנה את הגזענות החריפה שבה נקלטה יהדות המזרח. מדובר על גזענות תרבותית, רווייה בהתנשאות ופטרנליזם שטוענת 'אני יודעת מה הכי טוב לעולים האלו ולילדים שלהם', שראשיה משמיעים דברים איומים על ההורות של עולי המזרח, שלפי תפישתה הדרך היחידה להבטיח את העתיד של ילד מארצות המזרח ובפרט מתימן היא להרחיקו מהבית, ושהצלת הילדים והדור הצעיר זה הדבר הכי חשוב, גם אם זה בא על חשבון המשפחות, הקהילה והעדה".
לאורך השנים עלו טענות ששיפריס ומשולם זייפו תמונות ומסמכים בניסיון להלהיט את הרוחות ואת העדה התימנית במיוחד, וליצור מצג שווא של קנוניה ממוסדת לחטיפת תינוקות. נטען שמשולם ושיפריס העבירו מתוך הבית הנצור ראיונות לשני כתבים, וצירפו גם תמונה, של "ארגז לחטיפת תינוקות לארצות הברית". הטענה הייתה שהתמונה הציגה ארגז החתלה ושהסיפור פוברק. "למכחישי הפרשה יש בעייה קשה עם המחקר שלי", אומר שיפריס. "המחקר כולל כ־850 עמודים, מתייחס לקרוב לאלף עדויות, ומעמיד את הבסיס העובדתי לרוב הדיונים העתידיים בפרשה. לפני כ־25 שנים, בתחילת עיסוקי בפרשה, הצגתי תצלום מאותם ימים תוך מיסגורו באופן מסוים, והם עטו על מיסגור זה כמוצאי שלל רב".
מי האחראי מבחינתך?
"חטיפת הילדים נעשתה בשיתוף ובתיאום בין כל זרועות השלטון, החל מהנהגת המדינה ומהנהלת הסוכנות היהודית, דרך מערכת הרפואה הממלכתית וארגוני הנשים, מערך רישום האוכלוסין ורשויות האכיפה, וכלה במתן 'הכשר' למעשים מבתי המשפט. העולים ניצבו חסרי אונים מול הכוח העצום של המדינה כשילדיהם נלקחו מהם, ללא יכולת להתנגד. על הורים שניסו להתנגד להכנסת הילד שלהם לבית תינוקות איימו בשלילת תלושי מזון, ואלו שניסו להוציא את הילד מבית הילדים נתקלו בתגובה חריפה, בשיגור שומרים שסילקו אותם והתייחסו אליהם כאל פושעים, ובהחזרת הילד למוסד לעתים תוך שימוש באלימות נגד ההורים ה'סוררים'. השלב הבא, לרוב תוך ימים ספורים, היה בשורת פטירה של הילד".
משום שלרובם לא היה את הכוח להתנגד, הצליחה, לטענתך, השיטה לעבוד כסדרה?
"הם שתקו מתוך כיסופים לציון, מאהבת ישראל, מתוך הכרת הטוב מול הקולטים וראייתם כשליחים בתהליך הגאולה. לרוב העולים היה אמון מוחלט בנציגי הממסד שקלטו אותם וטיפלו בהם, ולכן האמינו לבשורת הפטירה. רק שנות דור לאחר ההתרחשויות התחילו המשפחות להיוודע לכך שמדובר בתופעה הכוללת מאות מקרי היעלמות באותם דפוסים ולקשר בין המקרים, והתעורר חשדן שמאחורי ההתרחשויות עמדה יד מכוונת".
חוקר מאחורי הסורגים
מיד בשבוע הראשון למאסרו הנהיג שיפריס סדר יום קפדני שכלל בעיקר קריאת פרוטוקולים של ועדת החקירה שהוקמה בינואר 1995, חצי שנה בלבד לאחר אירועי יהוד. על המכתבים ששלח מבית הסוהר לבכירים בממשלה ובמערכת המשפט, היה חותם "נתן שיפריס, אסיר ציון בציון", אך את מרבית זמנו הקדיש לנבירה מעמיקה בדיוני הוועדה.
שופט בית המשפט העליון יהודה כהן מונה תחילה לעמוד בראשה. ב־99' פרש כהן מראשות הוועדה והוחלף על ידי שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי, וב־2001 פורסם דו"ח מפורט בן 1,828 עמודים שהתבסס על 850 עדויות. זו לא הייתה הוועדה הראשונה, קדמו לה ועדת בהלול־מינקובסקי (1967) ו־ועדת שלגי (1988), שפרסמה את מסקנותיה חודש לפני אירועי יהוד. בין לבין פעלו גם גורמים עצמאיים, הבולט שבהם "הוועד הציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים" שפרסם דוחות משלו על ליקויים בעבודת הוועדות.
הפעם היה לשיפריס עניין אישי, כמי שמרצה עונש מאסר על חלקו באירועים: "עברתי על 17 וחצי אלף עמודי פרוטוקולים", הוא אומר. "אמנם ישבתי בכלא, אבל פעם בשבוע הוכנסו אליי כל הפרוטוקולים הגלויים, ואת שלוש השנים האלו הקדשתי לתחקיר שלהם. כשהשתחררתי, כבר היה לי כיוון מסודר למחקר, אבל ידעתי שלא אעלה אותו על הכתב עד שהוועדה תסיים את עבודתה".
אל ועדת השחרורים הגיע שיפריס עם חוות דעת על התנהגות טובה, והמלצות מאישים כמו הסופר חיים גורי ז"ל, פרופסור אבי רביצקי ואחדים מראשי המודיעין. בקשתו התקבלה והוא יצא לחופשי לאחר ריצוי של שלוש מתוך ארבע שנים. "לא יצאתי לחופשה משך שלוש שנים להוציא פעם אחת ללוויה של דודי ז"ל אליה הגעתי מלווה בשתי ניידות וסד על הרגל, אבל אני לא מתבכיין. תפסתי את זה כשירות לאומי לטובת העם, זו תרומתי לחברה הישראלית. שאר חברי הקבוצה סבלו מדמוניזציה, הוגדרו כאנשים מסוכנים לביטחון המדינה ואף אחד לא קיבל חופשה לכל אורך התקופה".
בכל זאת, ברור שהיית יוצא דופן, לפחות בעיני האסירים האחרים. מה לקחת מהתקופה הזו?
"את ההיכרות ביתר עוצמה עם הבעיה החברתית בישראל. מה שלא קרה בשש שנות שירותי בצבא, קרה דווקא כשהכרתי מקרוב אנשים שישבו איתי. תקופת המאסר חיזקה את האמונה שלי בצדקת הדרך, ואת רצון להמשיך את המאבק החברתי נגד הדיכוי".
כשפורסמו לראשונה ממצאי הדו"ח של ועדת קדמי היה שיפריס אסיר משוחרר ומצויד במסקנות משלו שקיבץ על מסמך אחד. "קראתי את מסקנות הדו"ח של הוועדה ולתדהמתי הן עמדו בניגוד גמור לקרוב לאלף עדויות שהוצגו בפניה", הוא אומר. "הבנתי שהיא מונתה כוועדת טיוח והסתרה: שוב אותו נרטיב של תקופות אשפוז, שוב האשמת הקורבן וחזרה על התזה שהילדים מתו ורק מיעוטם השולי הלך לאיבוד. נתתי בתמימות צ'אנס לזה שוועדת חקירה ממלכתית תגיע לחקר האמת, קיוויתי שכל המפעל שלי בכלא יהיה מיותר, אבל לצערי קיבלתי אישור לכל החששות שלי".
לצד חזרתו ללימודים לקראת דוקטורט (על שלמה רפפורט, חוקר יהודי בן המאה ה־19), יצר שיפריס תוך מספר חודשים מחומרי החקירה הרבים שלו את התשתית לספר שיצא השבוע בהוצאת "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים": "זה שיא העשייה שלי", הוא אומר, "מכל פעולותיי בחיים כקצין מצטיין או כחוקר, הדבר שאני הכי גאה בו הוא עיסוקי בפרשת ילדי תימן. גאוותי הגדולה שישבתי על כך בכלא".
"מסלול מכשולים אכזרי"
שיפריס מגיע ממשפחה חלוצית שורשית. סבו שעל שמו הוא קרוי היה סופר בן העליה השנייה, ממייסדי "הפועל הצעיר", ו"ועד הלשון העברית" שכתב עם חיים נחמן ביאליק מילון למונחים טכניים בשפה העברית, מחלוצי התעשייה שהיה האחראי על הנדסת המים של נחל הירקון. אביו, ד"ר חן שיפריס, היה לגנטיקאי בעל שם עולמי. שיפריס עצמו הוא חוקר באקדמיה בתחומי הנצחה וזיכרון, שאינם משיקים כלל לפרשיית ילדי תימן. "בעיניי בחירתי לעסוק בפרשת ילדי תימן היא תוצר מתבקש של הזדהותי עם הציונות", הוא אומר. "לא הזדהות של הכחשת פשעי העבר, אלא פרי אמונה עמוקה בכוחן של הציונות והמדינה להידרש לחשבון נפש, לאחריות ולתיקון".
כבר ב־1994 השמיעו משולם ז"ל ואנשיו את הטענה כי המספרים גדולים בהרבה ממה שפורסם, ושיפריס מצדד בטענה. "החישוב פשוט", הוא אומר. "ועדת בהלול־מינקובסקי: 342, ועדת שלגי: 505, מהם כ־300 חדשים. סך הכל כ־650. ועדת כהן־קדמי: כ־815 מקרים, מהם כ־450 חדשים. במחקרי איתרתי סביב שנת 2000 עוד כ־440 מקרים, כולם מתועדים וכוללים ראיון עם בן משפחה. נמשיך. עמותת "עמרם" הנגישה ברשת מאות עדויות, בהן כ־335 מקרים חדשים, מעמותת "אחים וקיימים" ומתוך כתבות עיתונאיות מן השנים האחרונות אספתי כ־165 מקרים נוספים. בסף הכל, לפחות 2,040 מקרים, בזמן שהמדינה מדברת על קצת יותר מ־1,000".
מה המסקנה שלך מהמספר הזה?
"שחטיפת הילדים נעשתה בשיתוף ובתיאום בין כל זרועות השלטון, החל מהנהגת המדינה ומהנהלת הסוכנות היהודית, דרך מערכת הרפואה הממלכתית וארגוני הנשים, מערך רישום האוכלוסין ורשויות האכיפה, וכלה במתן הכשר מבתי המשפט".
זאת האשמה חמורה. אתה טוען שלא מדובר בכמה אחיות, עובדים סוציאליים ופקידים פורעי חוק, אלא במשהו שקרה בחסות המדינה. מנגנון שיטתי. חוץ מהמספרים, יש הוכחות נוספות?
"המון. קחי את נתיב ההיעלמות של התינוקות: הוא התחיל בעשרות מוסדות ציבור ששימשו כתחנה ראשונה להרחקת ההורים. הילדים אושפזו, הבריאים למטרות רפואה מונעת, החולים לריפוי מחלות, והנולדים מיד לאחר לידתם. מהמחקר שלי עולה מעורבותם של לפחות 65 מוסדות רפואה בכל רחבי הארץ. המוסדות היו כפופים לממשלה, לסוכנות, לג'וינט, להסתדרות, לרשויות העירוניות ולארגוני נשים. בין בתי החולים המרכזיים בפרשה: רמב"ם חיפה; הדסה תל־אביב; צריפין; צהלון יפו; בילינסון פתח־תקוה; העמק; הדסה ירושלים; הדסה באר־שבע".
לא רק הנתיב, גם דפוס ההיעלמות מעיני ההורים היה קבוע לדברי שיפריס, ועבד לפי שלושה מסלולי תנועה שחזרו על עצמם והחלו לרוב בזמן שהמשפחות גרו עדיין במחנות: "התחנה הראשונה הייתה במוסדות רפואה בתוך המחנות, לרוב בתי תינוקות. השנייה, בבתי חולים בערים. והאחרונה, במוסדות ילדים של ארגוני הנשים. זה עבד משום שבמחנות של עולי תימן בתקופת העליה הגדולה ובעיקר בחורף 1949־1950 שהיה קר ומושלג במיוחד, הייתה מדיניות אשפוז ייחודית כלפי הילדים הבריאים בגיל הרך. הם הוצאו בשיטתיות מהוריהם סמוך ככל האפשר לעלייתם או ללידתם, תכופות אף בכפייה ובכוח כדי להכניסם לבתי תינוקות ששכנו במבני קבע, בטענה שהתנאים שם מתאימים יותר לשמירה על בריאותם מאשר באוהלים. כשהכניסו את התינוק לבית התינוקות, הזמינו בהתחלה את האמהות להניק מספר פעמים ביום, ולפי עדויות של אנשי סגל שעבדו שם, כלל הילדים היו בריאים, ומיעוטם לקו במחלות קלות. פטירה נחשבה לאירוע נדיר".
זה עדיין לא מוכיח שמישהו מלמעלה נתן להם הוראה מפורשת לעשות את זה.
"עשו פה ניסוי כלים. אמרו משהו כמו 'קודם נזרוק את התינוקות לבתי חולים מרוחקים, ואז נתחיל את המשחק עם ההורים'. או שנגיד להם 'הוא נפטר' או 'בבית חולים איקס', אם הם השיגו כסף לנסיעה והם נחושים וייסעו בשלושה אוטובוסים לקצה הארץ כשהם בקושי מכירים כאן את הדרכים, אז הם יגיעו. ברוב המקרים הם לא הבינו או לא הצליחו, אבל אם הם כבר הצליחו להגיע עד לבית החולים, או שיגידו להם 'הילד שלכם כאן' או 'הוא לא כאן', וגם אם הוא כאן, לא בטוח שיראו להם אותו. במקרים מעטים נתנו להם לראות את התינוק, או שנתנו להם להחזיק אותו ואחרי יום או יומיים הודיעו להם שהילד נפטר. זה מבוך אכזרי ובלתי אפשרי, מעטים מאוד הם ההורים שהצליחו לחלץ את הילד. אתה תופס רופא, מצמיד לו פח של בנזין ואומר לו 'או שאתה משחרר את הילד או שאני מצית אותך', ולמחרת הילד שלך חוזר למחנה. רק כשמישהו הלך עד הסוף, מקשיבים לו. היו הורים שקיבלו טיפ מעובד זוטר בבית החולים או בבית התינוקות, איזה רמז מנהג האמבולנס שלקח אותם, וקיבלו את האומץ".
שיפריס אומר שגם בתוך מסלול החטיפה, טרם נמסרו הילדים למשפחות ונעלמו לעד, נסגרו כל המעברים בפני ההורים: "רק האמהות המניקות הורשו להיכנס לתוך מוסדות הרפואה שבהם אושפזו הילדים, וגם זה רק בשעות קבועות. בבתי החולים שלטה מדיניות ביקורים נוקשה ומעונות הילדים של ארגוני הנשים היו בכלל מחוץ לתחום. הסגירות הכמעט הרמטית בפני ההורים הושגה באמצעות מערך אבטחה שסבב אותם. זו הייתה תחנה קריטית במסלול ההרחקה, ככה התייצבו שומרים ושוטרים במלוא עוזם, תוך שימוש בכוח, נגד הורים שניסו מסיבות שונות להוציא או 'לחטוף' את ילדיהם שלהם מבתי התינוקות. מצד שני, כשהילדים נעלמו מאותם מוסדות מתחת לאף של הוריהם ליעדים בלתי ברורים, אותם אנשי אבטחה עמדו מנגד. לפי חלק מהעדויות, היו שומרים שהתגייסו לסלק מהמוסדות את אותם הורים מטרידים".
לפי הממצאים של שיפריס, ב־87 אחוזים מהמקרים, הילד שאושפז היה בריא. ב־13 האחוזים הנותרים, הוא סבל מליקויים נפוצים אצל ילדים כגון פריחה, דלקת עיניים, הצטננות וחום. אבל אחד הנתונים המעניינים ביותר במחקרו של שיפריס נוגע למחנה עולים עין שמר. שיפריס מצא שדווקא שם, 20 אחוז מההורים התנגדו להפרדה מהילדים.
"שמתי לב לנתון הזה מיד בהתחלה, הוא היה יוצא דופן", הוא מספר. "לא במקרה היו בעין שמר מקרים רבים מתועדים של שימוש בכוח נגד הורים. בכעשירית מהמקרים שם דווח על שימוש בכפייה ואף בכוח, כליאת ההורים בחדר סגור, ותלישה בכוח של עוללים מאימהותיהם. אבל המציאות הייתה שרוב ההורים חששו להתנגד למי שטיפל בהם, קלט אותם ונתן להם תלושי מזון. היו עובדים במחנות שרדפו אחרי האם ברחבי המחנה, הפעילו לחץ ומסעות שכנוע של אחיות ועובדים סוציאליים שהסבירו שהן לא יודעות לגדל ילדים. הממסד הציג להורים נרטיב ברור: מצבכם רע, תנו לנו לעזור לכם בגידול הילדים. בפועל, האישפוז לא נועד למטרות ריפוי. הם הציבו מסלול מכשולי אכזרי שרובם לא צלחו".
"עשו כאן ניקיון רציני"
בינואר 2017 פנתה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בקריאה לממשלה לחשוף את הפרוטוקולים החסויים של ועדות החקירה השונות, שחומריהן חסויים עד שנת 2071. שעות לאחר מכן, פירסם ראש הממשלה בנימין נתניהו בדף הפייסבוק סטטוס שהתייחס לכך: "פרשת ילדי תימן היא פצע פעור אצל משפחות רבות שמחפשות את האמת לגבי מה שקרה לילדיהן", כתב ראש הממשלה, "הגיע הזמן לחשוף את האמת ולעשות צדק". מרבית הארכיונים נפתחו ואיתם הצפה של חצי מיליון מסמכים, אבל יש לציין שהארגונים השונים חוששים שישנם מסמכים שנותרו במחשכים.
"פתיחת הארכיונים הייתה זריית חול בעיני הציבור", אומר שיפריס. "היו מי שדאגו לבער ולגנוז את החומרים לאורך השנים, ולהצפין ככה שאין דרך לדעת מה באמת קרה. אם לא מוצאים מסמך כנראה שמישהו דאג שייעלם. מדינה שמבצעת פשע מסוג כזה, תדאג שלא יהיו מסמכים שיתעדו. לכל אורך השנים בה נחקרה הפרשה, אספה המדינה מסמכים מהמשפחות ועד היום לא החזירה. למה הם ביקשו את המסמכים? כדי שיוכלו להתאים את תעודות הפטירה המזויפות ככל האפשר לתאריך הלידה שיש למשפחות. תביני, ארכיון הוא לא גוף נייטרלי, הוא משמר את הזיכרון שהמדינה רוצה לשמר. לא מדובר כאן בפתיחת ארכיונים כי זה לא החומר האמיתי. החומר האמיתי הושמד, נגנז ונצפן בגדר של סודות מדינה שלעולם לא ייצאו".
איך אתה יודע מה שאתה לא יודע?
"חבר שלי, ששימש מנהל אחד הארכיוניים המרכזיים בארץ, סיפר לי שלאחר שתחקירן וועדת החקירה הממלכתית סיים לחפש אצלו חומרים בקשר לפרשה, הוא אמר לאותו מנהל שלאורך השנים עשו כאן ניקיון רציני. בכלל, הטיפול בפרשה מצד ממשלות ישראל לדורותיהן עומד בסימן שתיקה, השתקה, דיכוי, תעתוע, העלמת מידע, ועדות חקירה 'מטעם', ניפוק מסמכים רצופי סתירות, האשמת הקורבנות, מראית עין של חשיפת מידע ומילות השתתפות בצער חסרות כיסוי. כשם שבשעתה לא יכלה הפרשה לצאת לפועל ללא תהליך ממוסד רב־מערכתי, כך בהמשך לא הייתה השתקתה אפשרית בלי שיתוף פעולה כלל־מוסדי. ראשי מדינה העומדים מנגד, ועדות טיוח, תקשורת מגויסת ואקדמיה שותקת — הדפוסים האלו מוכרים מתרבויות פוליטיות אחרות. ושיאן של ההשתקה והדיכוי הוא מסע הרדיפה אחר הרב עוזי משולם ז"ל, גדול המוחים".
"הרב עוזי משולם ז"ל היה גדול המוחים, ומסע הרדיפה אחריו היה השיא של ההשתקה והדיכוי". הרב משולם מובא למעצר | צילום: צביקה טישלר המעשה וההשתקה הם פוליטיים בעיניך?
"לא פוליטיים וגם לא עדתיים. זו פרשה מראשית ימי המדינה על ידי אנשים שישבו בהנהגה, לא משנה מאיזו מפלגה ומאיזה צבע פוליטי, ומאז כולם מעורבים בזה. ככה תפסו את הדברים האלה: אחרי שמיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה, צריך לשמור על ילדים. ואם יש לילד סכנה באוהל, אולי נדאג לו שיגדל במקום אחר. היתה פה הנמקה, אמנם גזענית ורקובה מבחינה מוסרית, אבל בהקשר של הימים ההם היה תוקף להנמקה הזו".
העיתונות ב־94' הציגה אתכם ככת עם מאפיינים דתיים שפועלת נגד החוק, וגם היום הרבה מהקוראים לא יסכימו עם הדרך שבה אתה רואה את הדברים.
"אני מודע לזה, קוראים לנו 'חתרנים אנטי ציונים', אבל ציונות זו לא השתקה והכחשה. ציונות זו עמדה אידיאולוגית שמחויבת לחשבון נפש ותיקון מוסרי ולהוצאת הכיעור המוסרי מהעם היהודי היום. אנשים מאוד ערכיים מתכחשים כי הם רוצים לגונן על ההורים שלהם".
מה מבחינתך התשובה הרצויה שאתה דורש? האנשים שהנהיגו את המדינה אינם בחיים. מפלגת השלטון מזמן איננה מפא"י, והשיח הציבורי מכיר בכך שתינוקות נחטפו מהורים שעלו מתימן ומארצות הבלקן.
"אנחנו קרובים היום לפתרון כי פתחנו את העיניים למי שרוצה ללמוד ולדעת. עד הספר הזה אפשר להכחיש את הפרשה, אבל מי שייקרא אותו לא יוכל להכחיש יותר. אני אופטימי שבזכות המאבק לחשיפה, נעשה מהלך חשוב. זו חובתה של המדינה לקחת אחריות כאן ועכשיו, להכיר רשמית בעוול הנורא הזה, להורות על פתיחת תיקי אימוץ, לפתוח את המסמכים האמיתיים הנזכרים, לפתוח קברים, לבצע בדיקות די.אן.איי, לבטל לאלתר את כל המסקנות של הוועדות הקודמות, ולא פחות מכך למצוא את המנגנון המתאים לפיצוי על הסבל הנורא שהמשפחות עברו. המדינה צריכה להכיר בפרשה הזו, ולתת חנינה סמלית ופרס ישראל לרב עוזי משולם ז"ל".
ואם המדינה לא תכיר בכך?
"אם המדינה תיקח אחריות, היא תוכל להוביל ולהנהיג את השינוי, לטובת כל הצדדים. אך אם היא תברח מאחריות, החברה האזרחית תנכיח את האמת בעצמה".
אתה מאמין היום בגופי הממסד, בממשלה? בכנסת?
"אני מאמין ברצונם הטוב של אנשים. אם המדינה תקבל על עצמה להודות ולהכיר בכך, הדבר הזה יוביל לניקוי כתם ופתיחה של יחסים חברתיים חדשים. החטיפה של מאות תינוקות הובילה להרבה עוולות שבאו לאחר מכן, והאמון במדינה נפגע. הפרשה ממשיכה לבעבע, ובפעם הבאה שתתפרץ, היא תהיה עוד יותר חריפה".
