השופט גיא אבנון זיכה “נאשם” לאחר שהתברר כי הוא קורבן לאלימות והמדינה לא הוכיחה אשמתו ת”פ 21925-09-17 מד”י נ’ אריאל מימון

כל הכבוד לשופט גיא אבנון שזיכה נאשם שהמשטרה תפרה נגדו תיק, בעוד שהיה קורבן לאלימות של המתלונן. התובע עו”ד אלברט זמנסקי, הגיש כתב אישום מופרך, כשהוא יודע שהוא שקרי, כשטען שבחור בשם אריאל מימון, בן זוגה לשעבר של גב’ מאיה יהב, להם ילדה קטינה (5) משותפת, תקף את בן זוגה הנוכחי של פרודתו, תקיפת סתם.

במענה לכתב האישום, טען אריאל מימון לחפותו, וכי הוא המתלונן בתיק. לדבריו הוא חזר עם בתו לביתו לאחר שבילו יחדיו בבריכה, וביקש לרחוץ את הילדה. פרודתו סירבה לכך, ולקחה את הילדה בכוח, הושיבה אותה ברכבה כשהיא רטובה. אריאל, ביקש להוציא את הילדה מהרכב, ופרודתו תקפה אותו בכך שמשכה אותו. אז הגיע בן זוגה דוד ביטון, ותקף את אריאל מחוץ לרכב כשאריאל מתגונן.

לדברי אריאל, יתכן ודחף את פרודתו ללא כוונה, בעת שהוציא את הילדה מהרכב, וטען לאכיפה בררנית, בכך שלא הוגש כתב אישום נגד דוד ביטון.

השוטר שי טורג’ני העיד במשפט, אך לא זכר דבר, הגיע למקום האירוע בעקבות דיווח של מודיעה בשם ענבר ואח”כ המודיע דוד ביטון, שיקר וטען “מישהו תוקף אותו עם ברזלים, הלך להביא סכינים מהבית וברח עם הרכב”.

בינתיים, אריאל מימון, נסע לתחת המשטרה, שם פגש את השוטר טורג’ני וקצין המשמרת המפקח נדב חמו, כשהללו מדווחים שנראו סימני אלימות בפניו, בידו וברגלו.

הגירסה של דוד ביטון, נמסרה בטלפון, ואח”כ הוא הגיע בערב לחקירה ושם שיקר כי אריאל תקף אותו וגרם לו לחבלות, וכי הוא הכיר את מאיה לפני שבוע, היא ביקשה ממנו שיאסוף אותה על מנת שתוכל לקחת את הילדה מביתו של אריאל, והוא הסכים, כשהוא מתאר שמאיה לקחה את הילדה מביתו של אריאל, כשהילדה עם בגד ים, הושיבה את הילדה במושב האחורי הימני של הרכב, ולפני שמאיה התיישבה במושב הקדמי, לפני שהספיקה לסגור את הדלת, הגיע אריאל והחל להתווכח עם מאיה, כשהוא פותח את הדלת האחורית של הרכב על מנת להוציא משם את הילדה. מאיה יצאה אחריו, ולדברי ביטון, אריאל דחף אותה, נכנס לרכב שוב ותקף את דוד ביטון באגרופים רבים בפניו.

דוד ביטון טען בעדותו שהוא ברח מן הרכב, ואריאל רדף אחריו בצעקות, כי הוא ירצח אותו והמשיך להרביץ לו, כשהוא משתמש בארגז פלסטיק שמצא במקום, תוך שהוא (דוד) מנסה לגונן על עצמו. לדברי דוד, האלימות פסקה רק כשאריאל שמע שהוא מתקשר למוקד 100, אז ברח מן המקום במכוניתו, והכחיש כי תקף את אריאל באופן כלשהו או התקוטט עימו, ולא ידע להסביר כיצד נחבל אריאל. לדבריו, הוא עצמו נחבל בפניו ובידו בעת שניסה להגן על עצמו, ובתמונה שהוצגה,הצביע על מרפק יד שמאל, וטען שזו חבלה שנגרמה לו בעת שהגן על עצמו מפני אריאל שהיכה בו באמצעות ארגז פלסטיק כבד במשקל כ- 3 ק”ג.

עו”ד יזהר קונפורטי, בא כוחו של אריאל, שאל את דוד ביטון מדוע לא חזר בעדותו על הטענה כי אריאל חיפש ברזל והלך להביא סכינים מהבית, ודוד ביטון השיב שאיננו זוכר סכינים. לשאלה, מדוע לא הצביע על הארגז שבאמצעותו הותקף, השיב כי למיטב זכרונו הצביע על הארגז, והעיד שהפנה את החוקרים לאסוף תמונות ממצלמות שנמצאות במקום, מצלמות אותן ראה בוודאות.

עוד חקר הסנגור איזה היגיון יש בביצוע התקיפה בתוך הרכב, כשאריאל רוכן מעל בתו היושבת שם, השיב ביטון כי אריאל הוציא קודם לכן את בתו מן הרכב, ואז שב ונכנס פנימה כדי לתקוף אותו. כאשר עומד ביטון עם גרסתו במשטרה, לפיה אריאל ניסה להוציא את בתו מן הרכב, כלומר לא הוציא אותה, הוא חזר על דבריו כפי שנמסרו בעדותו הראשית.

העדה מאיה, פרודתו של אריאל הוכרזה כעדה עוינת והודעתה למשטרה הוגשה, תוך שהתובע טע כי יש להעדיף את הודעתה במשטרה על פני עדותה בבית המשפט. בהודעתה במשטרה, סיפרה שהיא פרודה מאריאל 4 חודשים, ויש להם ילדה בת 5. היא הגיעה עם דוד ביטון, ידיד שהכירה לא מזמן כדי לאסוף את בתה מאריאל. הילדה היתה עם בגד ים רטוב, והיא החליפה לה בגדים וקשרה אותה ברכב מאחור, ואז אריאל דחף אותה עם ידו ובא לקחת את הילדה, כשהיא אוחזת בילדה, ואריאל התחיל להרביץ לדוד.

בהודעתה מסרה, שדוד ישב בכיסא הנהג ואריאל נתן לו מכות בפנים, והיא ברחה עם הילדה לבית אבות סמוך למקום והזמינה משטרה. הגיעה ניידת וגם אמבולנס, ודוד לא רצה טיפול רפואי, ובהמשך “ראיתי אותם את דוד ואת אריאל ברחוב שהם הולכים מכות, דחפו אחד את השני, זה מה שראיתי אבל לא ממש ראיתי כי ברחתי”.

בחקירתה ע”י בא כוחו של אריאל, טענה כי איננה זוכרת היטב את האירוע והאמור בהודעתה במשטרה מדויק יותר. לדבריה, אריאל לא ממש דחף אותה, ובאותה נשימה הדגימה תנועת הדיפה בשתי ידיה. בנוסף, במהלך חקירתה הנגדית קיבלה את הגרסה שהוצגה לה על ידי עו”ד קונפורטי, שהיא נדחפה על ידי אריאל בעת שיצא לאחור מן הרכב, לאחר שדוד היכה בפניו. בנוסף העידה, כי לא עומתה בשום שלב עם גרסתו של אריאל, ואינה זוכרת מי החל באלימות.

לשאלת התובע, בעניין דחיפתה על ידי אריאל, העידה כי באותה תקופה פעלה בהתאם להנחיית עורכת דינה בהליך הגירושין, שאמרה לה להזמין צווי הגנה, ולהזמין לו משטרה.

השוטר רס”ב דוד סלומון, גבה את הודעות הצדדים באותו ארוע, ותיעד את החבלות בפניו וברגלו של אריאל, ואת ידו של דוד ביטון והמשקפיים המפוררים/שבורים. הוא לא ידע להסביר מדוע לא נערך עימות בין המעורבים.

אריאל, הנאשם, בחקירתו במשטרה סיפר כי הגיע להתלונן שהותקף ונחבל על ידי דוד ביטון, אותו לא הכיר קודם לכן, וסיפר שחזר עם בתו מהבריכה, פגש את פרודתו בחנייה ליד הבית, ומאיה לקחה את הילדה למרות שאמר לה כי הוא לקלח אותה. כשראה שהחליפה לילדה בגדים בלי לרחוץ אותה והושיבה אותה במושב האחורי של המכונית, הוא סירב, פתח את הדלת האחורית ורצה להוציא את הילדה מהרכב, תוך שהוא ניסה להסיר את החגורה מבתו, הותקף באגרוף לפניו על ידי דוד ביטון שישב בכיסא הנהג וניסה למנוע ממנו להוציא את הילדה מהרכב. כשיצא לאחור מהרכב, כנראה שדחף את מאיה בלי כוונה, ומחוץ לרכב קיבל בעיטה ברגלו. השוטר סלומון ציין שראה חבלה אותה תיעד ברגל ימין מאחור, נפל והתקוטט עם דוד.

אריאל הכחיש מכל וכל את הטענות שהוא זה שהחל בתגרה או תקף את דוד באמצעות חפץ והכחיש כי איים על דוד או ביקש ממנו סליחה וביקש ללחוץ את ידו כששמע את שמו.

בעדותו בבית המשפט, חזר על גרסתו כפי שמסר אותה בתחנת המשטרה, והדגים כיצד נחבט באגרוף בפניו בשעה שניסה להוציא את בתו ממכוניתו של דוד. לטענתו, לו רצה לתקוף את דוד, היה ניגש ישר אליו מחוץ לרכב, במקום להיכנס לתוך הרכב ולתקוף אותו משם. כשהוטחה בו טענתו של דוד כי תקף אותו באמצעות ארגז שמצא במקום, טענה שלא בא זכרה בכתב האישום, השיב בהכחשה מוחלטת וטען כי מדובר באזור הכניסה האחורית לבית אבות, וכי השער שם תמיד סגור ואין מחוץ למקום פסולת או ארגזים. בנוסף, הוא הפנה לחבלה שספג בפניו כתוצאה מאגרוף שקיבל מדוד בתוך הרכב, ולחבלה ברגלו כתוצאה מבעיטה שבעט בו דוד במהלך הקטטה מחוץ לרכב.

השופט גיא אבנון מציין, כי גרסאות העדים דוד ביטון ומאיה הן גרסאות שונות ומתפתחות, בעיקר גרסתו של דוד ביטון, ואילו עדותו של אריאל עקבית וקוהרנטית, והממצאים תיעוד החבלות, תומכים בגירסתו, ולכן הגיע למסקנה כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתו של אריאל.

השופט מפרט את הגרסה חסרת האמינות של דוד ביטון, וכך שאי אפשר ליתן אמון בעדותו, בשל שינויי גרסה חוזרים ונשנים, ופערים בין ממצאים אוביקטיבים לבין תוכן עדותו. בנוסף, השופט מציין שמאיה לא נחקרה כחשודה תחת אזהרה במשטרה, והיא סייגה את הודעתה “אם אני לא טועה”. בנוסף בעדותה בבית המשפט טענה כי איננה זוכרת היטב את האירוע.

סופו של דבר קבע השופט אבנון, כי הראיות שהובאו בפניו אינן מאפשרות קביעת ממצאי עובדה בעוצמה שאיננה מעבר לספק סביר, בדגש על אופן בו החל האירוע, בנוגע למי תקף את מי, והמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את אשמתו של אריאל, ולכן הוא זוכה מהעבירות שיוחסו לו.