הרכב שופטי בימ”ש עליון החזירו את התינוק האתיופי המאומץ למשפחתו הביולוגית הקץ לסאגת התעללות משרד הרווחה במשפחה במשך 3 שנים
אביבה, שם בדוי, תזכה לגדל את אחיינה, לאחר שהרכב שופטים בית משפט עליון (ארבל, עמית, הנדל), הפך את החלטת בימ”ש מחוזי (שופטת ורדה פלאוט) ופסק כי טובתו של הילד לגדול אצל משפחתו הביולוגית ואין חולק על כך, כי אמו היא אמא חמה, אוהבת ומחבקת. אביבה (דודתו של הקטין), קצינה מוערכת בצה”ל, בעלת מסוגלות הורית ללא רבב, נאבקה במשך 3 שנים לגדל את אחיינה, לאחר שאחותה החולה לא יכלה לטפל בו, ומשרד הרווחה התעקש לשלוח את אחיינה ללא שום הצדקה לאימוץ סגור במשפחה זרה (לבנה), במקום לתת לדודתו לגדל אותו, כשלאביבה היכולת והאמצעים הטובים ביותר לגדל את אחיינה.
“רצונה של האם ברור והוא השאיפה האנושית והבסיסית להיות נוכחת בחיי בנה גם כאשר איננה בעלת מסוגלות לגדלו בכוחות עצמה.
“הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?” שאל הנביא, והמענה לשאלה רטורית זו מובן מאליו (ישעיהו מט טו).
הקשר הרגשי בין המבקשת ובין בנה מובן, על אף שהוא לא שהה בחזקתה ולו יום אחד.
את רצונה זה הביעה האם, על אף מחלתה הקשה, בדרכים שאינן משתמעות לשתי פנים.
מהלילות בהן ישנה במסדרונות בית החולים עת שהה הקטין בפגיה, ועד הביקורים הסדורים עם הקטין אליהם הגיעה, בין אשפוז אחד למשנהו.
בבדיקה האחרונה שנערכה על ידי “מכון שלם” ביום 19.12.2012 אף ביטאה המבקשת תסכול לנוכח תדירות ביקוריה אצל בנה באומרה “פעם בשבוע רחוק מדי. אני מתגעגעת אליו. חסר לי להרגיש אמא” (עמ’ 9 לדו”ח המשלים של “מכון שלם” מיום 30.1.2013).
כאמור, למרבה הצער, האפשרות כי תגדל את הילד נשללה באופן חד משמעי לנוכח מצבה הנפשי הקשה, אולם רצונה, לכל הפחות, להמשיך ולהיות נוכחת בחיי בנה – ברור ומובן ויש לו משקל.
אף רצונם של הדודה ובן זוגה הוצג באופן בהיר. רצונה של הדודה הוא כי הקטין יאומץ על ידיה ועל ידי בן זוגה, בחיק משפחתו המורחבת. המושג “משפחה” לעתים בכוחו להעניק ולעיתים הוא תובע, לעיתים מקנה זכויות ולעיתים דורש הקרבה.
הדודה מאמינה ומשוכנעת כי בנוטלה על עצמה את אימוצו של הקטין, תבטא בכך את מסירותה המשפחתית הן כלפי הקטין, הן כלפי אחותה, אמו. בכך אף תוכל להעניק לקטין מסגרת משפחתית בה יוכל להמשיך ולהיות קשור לשורשיו המשפחתיים, העדתיים והתרבותיים. במובן זה הגם והבקשה היא להעביר את הקטין לחיק הדודה ובעלה, בפועל היא מייצגת את המשפחה המורחבת כולה שאף היא מביעה כמיהה להיות מעורבת בחיי הקטין.
הן המומחים, הן בתי המשפט, לא חסכו בדברי הערכה לדודה. היא נשואה טרייה בסוף שנות העשרים לחייה, עתודאית לשעבר וקצינה בקבע, בעלת קורות חיים מרשימים ואישיות מרשימה לא פחות.
בדו”ח המשלים של “מכון שלם” מיום 30.1.2013 נאמר כי “מדובר באישה צעירה מרשימה, נבונה, מפוקחת, בעלת כוחות התמודדות טובים מאוד, ארגון אישיותי מאוזן ואינטגרטיבי, יכולת מפותחת לאמפטיה ומודעות עצמית”.
עוד נסקרה רשימה ארוכה של מעלות ההופכות אותה מתאימה לאימוץ באופן כללי, ומתאימה ביותר לאימוצו של הקטין באופן קונקרטי.
נאמר כי היא “צפויה להתמודד עם אחריות הורית באורח נורמטיבי ומטיב באם מדובר בילד ביולוגי או מאומץ. עולה מהממצאים כי הפרופיל האישיותי של [הדודה] עולה בקנה אחד עם הנדרש בכדי לשקול לחיוב האימוץ בתוך המשפחה”.
לצד ההערכה של הדודה ובן זוגה כמי שצפויים להיות הורים טובים ומיטיבים לקטין, בכף זו של המאזניים ניתן למנות את האפשרות של הקטין לגדול בתוך משפחתו במובנה הרחב ובתוך התרבות אליה נולד ככל שאלה משרתים את טובתו, וכן ההיבטים החיוביים אך המוגבלים שבהמשך הקשר עם אמו.
גם אֵם “רעה” עדיפה על אדם זר (ע”א 137/66 נעמי פליגלטאוב נ’ אוגניה גוטפרוינד פליגלטאוב, פ”ד כ(3) 621, 624 (1966)) וגם הורים “גרועים” ראויים לגדל את ילדיהם (ע”א 488/77 פלונית נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(3) 561 (1976)).
ודוק: ברי כי הזכות של ההורה-המוליד היא בעלת עוצמה גדולה מזו של בני המשפחה האחרים. עם זאת, הקטין אינו רק בן לאמו-מולידתו, הוא גם חלק משושלת משפחתית, ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם מזהותו המשפחתית. איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאיתנו תשובה ביום מן הימים, הכיצד קרעתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עלי בכל מאודה ובכל נפשה? הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי-מסורתי-זהותי כבן לעדה האתיופית?
לוח הזמנים מאז לידתו של הקטין ועד היום.
25.12.2010 – הולדת הקטין.
12.1.2011 – הקטין הוצא ממשמורת האם.
25.1.2011 – הקטין הועבר לבית תינוקות של השירות למען הילד.
23.3.2011 – הקטין הוכרז כקטין נזקק והמשיך לשהות בבית התינוקות.
20.9.2011 – הוארך צו המשמורת והוגשה בקשה להכריז על הקטין בר אימוץ.
9.1.2012 – ניתנה הסכמת האם להעברת הקטין למשפחה אומנת.
12.1.2012 – האם חזרה בה ומבקשת להעביר את הקטין לדודתו.
17.1.2012 – הבקשה נדחית.
6.2.2012 – מתקיים דיון במהלכו הועלתה האפשרות להעביר את הקטין לדודה, שאינה נשואה בשלב זה, אך מודיעה כי בכוונתה להתחתן עם בן זוגה מזה כחצי שנה.
9.2.2012 – בית המשפט מורה על העברת הקטין למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ, אך אינו סוגר את הדלת בפני האפשרות כי הדודה תאמץ את הקטין. עוד באותו יום הקטין מועבר למיועדים לאמץ.
28.5.2012 – תסקיר המציין בחיוב את מעלותיה של הדודה ובן זוגה. עם זאת, בשורה התחתונה, התסקיר מצדד באימוץ הקטין על ידי ההורים המיועדים לאימוץ.
28.10.2012 – בית המשפט מורה לבחון את מסוגלות הדודה, וכן מסוגלותה להציב גבולות מול האם.
1.11.2012 – הדודה נישאת לבן זוגה.
30.1.2013 – חוות דעת ובדיקות נוספות של מכון שלם: כשירות האם נשללת לחלוטין; נוכח מכלול תכונותיה החיוביות של הדודה, ניתן לשקול בחיוב אימוץ בתוך המשפחה; אילו הדיון היה נערך לפני שנה, היה עדיף אימוץ במסגרת המשפחה; ניתוקו של הקטין כעת מהמיועדים לאמץ עלולה להיות בעלת השלכות קשות על הקטין.
18.4.2013 – הקטין מוכרז בר אימוץ בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
16.6.2013 – פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את הערעור.
4.7.2013 – תסקיר עדכני של פקידת האימוץ.
הדודה טענה כי ניתן היה לעצור את התהליך עוד באבּוֹ, באשר כבר בשלבים מוקדמים הביעה הדודה את רצונה לאמץ את הקטין במקום אחותה.
עיון בלוח הזמנים המתואר לעיל, מעורר תחושה של החמצה, באשר הדודה הצהירה על רצונה ונכונותה לאמץ את הקטין, סמוך לאחר שהועבר להורים המיועדים לאמץ, וכאשר כבר היה לה בן זוג, גם אם טרם נישאה לו.
השופטת עדנה ארבל:
האם נשלול זכותו של ההורה – המוליד לקבל חזרה את ילדו שנחטף ממנו, אך בשל העובדה שהילד כבר גדל מספר שנים אצל אחרים שאימצו אותו בתום לב? דוגמה אחרונה זו מוכרת לנו היטב מעניינה של הקטינה ברונה, שנחטפה בברזיל עודנה בת ארבעה חודשים, פרשה שהסעירה בשעתו את הרוחות במדינה (בג”ץ 243/88 קונסלוס נ’ תורג’מן, פ”ד מה(2) 626 (1991)). דומה כי פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר הורה על החזרתה של הקטינה להוריה בברזיל, היה בלתי-נמנע, למרות התחזית שלדאבון הלב נתגשמה, כי החיים בברזיל לא יאירו פנים לקטינה.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. לאחר מלחמת העולם השניה נדרשו משפחות נוצריות להחזיר ילדים יהודיים שגדלו במשמורתם, גם כאשר הוריהם של אותם ילדים נספו בשואה, ומי שדרש את החזרתם של הילדים היו בני משפחה רחוקים או ארגונים יהודיים (Daniel Statman, “Tragic Decisions: Removing Jewish Children from their Christian Guardians in Post-War Europe” in Eve Garrard and Geoffrey Scarre (eds.), Moral Philosophy and the Holocaust, London: Ashgate Press, 2003, pp. 169-200) (להלן: סטטמן)).
הדוגמאות המובאות לעיל, ממחישות כי בסיטואציות שונות, השיקול של חשש לכאב ולנזק שייגרם עקב ניתוקו של קטין ממשפחה אליה הורגל מזה שנים, אינו שיקול קונקלוסיבי שבלעדיו-אין. המקרה שבפנינו אינו קיצוני בעובדותיו כמו הדוגמאות דלעיל, אך הדברים ממחישים כי גם למצב הדברים כפי שהיה צריך להיות “בזמן אמת” יש ליתן משקל.
לצד הפגיעה הראשונית בקטין, את טובת הילד יש לבחון לטווח הארוך, למשך כל ימי חייו, כך שאל תוך המשוואה הכאובה יש לשקלל גם את “התועלת” של הקטין שיגדל בחיק משפחתו. בכך יימנעו ממנו, מחד גיסא, החסכים והכאבים שהם לעיתים מנת חלקו של ילד מאומץ, ומאידך גיסא, הוא ייתרם מכך שהוא גדל כשהוא מחובר לשורשיו. הקשר הגנטי הוא חלק מהזהות והשייכות של כל אדם, חלק מ”האני” שלו, וכפי שנזכר לעיל, לא בכדי אנו עדים פעמים רבות לחיפוש של ילדים מאומצים אחר הוריהם-מולידיהם, בבחינת ניסיון להשלים חלק חסר בפאזל חייהם.
כל גורמי המקצוע וכל הערכאות השיפוטיות בפניהם הופיעה הדודה, התרשמו עמוקות מאישיותה המרשימה ויכולותיה יוצאות הדופן, והתרשמו לטובה מבן זוגה והזוגיות ביניהם. דמותה של הדודה וחוות דעת המומחים לגביה, שונות עד מאוד מאלו של הדודה שעניינה נדון בעניין פלוני. בכך מתייחד ענייננו גם מהמקרים השכיחים בתיקי אימוץ, בהם נקבע כי ההורה הביולוגי חסר מסוגלות הורית, וקיים פער “כוחות” של ממש במישורים שונים בינו לבין ההורים המאמצים. במקרה דנן, כניסתה של הדודה לזירה יצרה “תחרות” קורעת-לב בין שתי משפחות, שלכל אחת מהן מסוגלות הורית טובה.
מעשה אימוץ
מעשה של אימוץ הוא למעשה נטילת ילד מהוריו הביולוגיים, ולענייננו משפחתו הביולוגית, והשמתו בשלב הראשון אצל המשפחה המיועדת לאימוץ ובשלב האחרון אצל ההורים המאמצים. כנקודת מוצא, חשוב להדגיש כי מוסד האימוץ נועד ליתן תשובה למצבי קיצון שבהם האוטונומיה של המשפחה והקשר הטבעי בין הורים לילדים אינו יכול להתממש כראוי, מצבים שבהם התא המשפחתי אינו מסוגל לשאת באחריות הבסיסית לגידולו התקין של הילד. התערבותה של הרשות הציבורית שמורה למצבים מיוחדים וחריגים.
ענייננו בקטין, יליד שנת 2010 כאמור, שהוצא מחזקת אמו עם לידתו זאת על רקע מצבה הנפשי.
על אהבתה של האם לבנה ורצונה לגדלו בעצמה, ולחלופין בעזרת אחיותיה, אין מחלוקת.
חשוב לתת את הדעת להתנהלות האם ולעובדה שמעולם לא חדלה מלהילחם על זכותה ההורית כלפי הקטין, ולא עשתה כל מעשה שעשוי להיחשב כקיפוח זכותה כאם.
לאחר לידת בנה, ולמרות ששוחררה לביתה, המשיכה האם לשהות בבית החולים ולישון במסדרונות בית החולים בתקופה בה היה הקטין מאושפז בפגיה.
האם מעולם לא ויתרה על בנה. מאז היות הקטין בן חודשיים התקיימו מפגשים עם אמו במחלקת הרווחה אחת לשבוע. האם התקשתה לקבל את העובדה שעליה להיפגש עם בנה במסגרת זו, אך עם זאת הגיעה לכל המפגשים ועל פי דו”ח העובדת הסוציאלית יחסה כלפיו היה רך ואימהי, וכפי שתואר בחוות הדעת “מחבקת מנשקת ומלטפת את בנה”.
בענייננו, לא הייתה מצד האם הזנחה של הקטין, לא הייתה כל בעיה מבחינת התנהלותה של האם כלפיו, והיא בוודאי לא עשתה דבר שיש בו לקפח את זכותה כאם כלפי בנה, ההיפך הוא הנכון.
כאמור, האם עשתה כל שביכולתה בניסיונותיה להשאיר את הילד בחזקתה.
היא חזרה וביקשה לאפשר לה לגדל את בנה בכוחות עצמה או לשבצה יחד עימו למסגרת מוסדית מתאימה, אולם נמסר לה כי לא קיימות מסגרות לאמהות במצבה.
האם מוכת גורל, חלתה, וכתוצאה ממחלתה נאלצה שלא ברצונה למסור את בנה. למרות מצבה הנפשי, התמידה במפגשים עם הקטין וגילתה כלפיו אהבה וחום, וקיוותה בכל מאודה שישוב לחיקה. אך בלית ברירה, כשהבינה את מצבה והובהר לה שהיא לא תוכל לקבלו לרשותה, השלימה עם העובדה ואף הציעה שאחותה היא שתאמץ אותו, וקיוותה שתזכה גם היא לראותו.
מסירת הקטין למשפחת אומנה
מהשלב הראשון אחותה של האם התגייסה לסייע לה. היא ליוותה את האם למפגשים עם הקטין ואף ביקשה בכתב עדכון ופרטים לגביו. אולם, כאשר ביקשה לקבל את הילד לטיפולה במקומה של אחותה החולה, הוסבר לה כי הדבר לא ניתן בהתחשב בעובדה שאינה נשואה. בשלב יותר מאוחר במהלך ההליכים בבית משפט קמא, כשמצבה המשפחתי של האחות השתנה והיא נישאה, הביעה האחות בפני הצדדים ובפני בית המשפט את רצונה לאמץ את הקטין, בן אחותה, יחד עם בעלה ולאספו אל חיק המשפחה, והכל בתנאי שזה יהלום את רצון אחותה.
ההצעה הועלתה לראשונה שלושה ימים קודם להעברת הקטין בפועל למשפחת אומנה. בית המשפט סירב לעכב ביצוע העברתו של הקטין למשפחת האומנה וקבע כי “היה ויימצא כי הגורם המתאים לאמץ את הקטין הינו אחותה של האם, יועבר לאחר שתהא החלטה חלוטה למשמורת הגורם המיטיב עבורו”.
קשה לקבל החלטה זו (של השופטת ורדה פלאוט) ועוד פחות את “ההבטחה הנרמזת” כי ניתן יהיה לשקול ואולי אף לשנות את ההחלטה בעתיד. היום הסתבר שמצב זה יוצר קושי ועשוי לגרום נזק רב ובלתי הפיך לכל המעורבים. האם הביולוגית מצידה למרות מאמציה לא הצליחה בכוחותיה הדלים לעצור את כדור השלג המתגלגל עד שהתפוצץ בפניה עם העברת הילד למשפחת האומנה.
קשה לקבל החלטה זו ועוד פחות את “ההבטחה הנרמזת” כי ניתן יהיה לשקול ואולי אף לשנות את ההחלטה בעתיד. היום הסתבר שמצב זה יוצר קושי ועשוי לגרום נזק רב ובלתי הפיך לכל המעורבים. האם הביולוגית מצידה למרות מאמציה לא הצליחה בכוחותיה הדלים לעצור את כדור השלג המתגלגל עד שהתפוצץ בפניה עם העברת הילד למשפחת האומנה.
בית משפט זה חזר והביע עמדתו כי ראוי הוא, בדרך כלל, ששירותי הרווחה ימתינו זמן סביר אחרי הלידה עד שיחתימו את האם על הסכמה למסירת הילד לאימוץ, שכן לא אחת הנסיבות משתנות. למשל, יתכן שהאם אשר נתנה הסכמתה למסירת ילדה חוזרת בה מההסכמה, או כמו בעינינו, שקיימות אפשרויות אימוץ נוספות כגון אפשרות לאמץ את הילד בתחום המשפחה.
התוצאה
ראוי לדעתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את פסק דינו של בית המשפט קמא שדחה את הצעתה של אחות האם לאמץ את הקטין, והורה להשאירו במסגרת אימוץ סגור. יש להותיר את הכרזת הקטין כבר-אימוץ לגבי האם (מיום 25.12.10) וכן להורות על החזרתו של הקטין אל חיק משפחתו, לאימוץ על ידי אחות האם ובעלה של האחות, עם צמצום תוצאות האימוץ באופן שהקטין יוכל לקיים מפגשים עם אמו ומשפחתו כפי שיקבע על ידי אחות האם בהנחיית והדרכת שירותי הרווחה.
מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
אחרית דבר
כבר בראשית דברי התייחסתי לקושי, לכאב לרגישות המתחייבת בהכרעת דין שעניינה אימוץ של ילד. קטין שהורחק מחיק אמו בעל כורחה בשלב ראשון בהיותו פג, לאחר מכן, עם אשפוזה של האם, נלקח ממנה והועבר לטיפול גורמי הרווחה ומשם הגיע לבסוף למשפחת אומנה בחיקה הוא נמצא מאז היותו בן 13 חודש (היום הוא בן שנתיים ועשרה חודשים).
האם הביולוגית בשום שלב לא ביקשה ולא רצתה להיפרד מבנה.
כל מחאותיה ותחנוניה לטפל בו גם בתנאי פיקוח נדחו בשל מצבה הנפשי שהלך והידרדר ככל שגדלה מצוקתה.
כפי שצוין, למרות ששוחררה מבית החולים לאחר הלידה נשארה לישון במסדרונות בית החולים כדי להימצא קרוב לבנה, שבשלב שחרורה של האם מבית החולים עדיין נותר מאושפז בפגיה.
הגורל האכזר פגע בה והיא חלתה במחלה נפשית, ומשזו פרצה נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי (פעמיים), ולאחר זמן בהיות הקטין בן שנה וחודש, על פי צו בית המשפט נמסר למשפחת אומנה. בקשת האם שלא למסור את בנה למשפחת אומנה ולאפשר לאחותה לאמצו נתקלה מבחינתה בקיר אטום. הבקשה לעיכוב ביצוע צו האימוץ עד לבירור בקשת האם נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק של טובת הילד.
אכן, לא הייתה זו הגזמה כשהמשפחה הביולוגית חשה שכל הדלתות נסגרו בפניה. כל מה שקרה מבחינת הקטין לא היה כתוצאה מאשמה כלשהי בהתנהגותה של האם, אלא שכאמור, ההיפך הוא הנכון. הכל קרה למרות כל מאמציה ובניגוד גמור לרצונה ותפילתה. היא פעלה בניגוד לכל הסיכויים, בשלב מסוים גויסה אחותה – הדודה – שבהתחשב במצב שנוצר ועל פי רצון האם, עמדה בראש המאבק ונטלה את שרביט האימוץ לעצמה ולבן זוגה, בליווי ותמיכה של המשפחה המורחבת.
הצדק שבדין דורש להבין ולהטות אוזן קשבת ולב פתוח לאם ממנה “נלקח” פרי בטנה בהיותה חולה וחסרת אונים, כשהיא מנסה בדרכה להתמודד אל מול רשויות הרווחה שלהערכתם טובת הילד מצדיקה למסרו לאימוץ. על בית המשפט מוטל להטות אוזן קשבת לכאבה ולזעקה של המשפחה – משפחה אתיופית, משפחת המקור שגידלה את הדודה לאחר אסונות שפקדו את המשפחה (מות האב, מות האם) ועתה מבקשת, בהיות האם חולה, שבנה יגדל בתוך המשפחה המלוכדת ויתחבר לשורשים לזהות, לתקווה.
אחרי ככלות הכל, ומעל לשיקולי המשפחה, האם, הדודה וכל שיקול אחר, עומדת טובתו של הקטין והיא שהנחתה אותי לאורך כל הדרך. בכך פתחתי את חוות דעתי ובכך אסיימה. את עתידו של הקטין לא ניתן לנבא וכל שנותר הוא רק להאמין ולקוות שהכוחות המשפחתיים שהאם השכילה לגייס ישמשו בסיס איתן להקמת בית ומשפחה לבנה.
מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
27.8.13″.
שום דבר לא השתנה במדינה פעם היו אומרים לתימנים התינוק מת היום אומרים להם זה מה יש הלבנים צריכים ילד אז לוקחים וזהו מזכיר לי מישטרים אפלים אבל פה הם גלויים
לדעתי קודם כל מוריד את הכובע לפני כבוד השופטת עדנה ארבל על האומץ לב שייש לה להחזיר את הילד לחיק המשפחה הביולוגית זה א׳
ב׳ אם הייתי שופט הייתי מכניס את כל פקידי הסעד והרווחה לכלה על הרשלנות והשקרים שמבזים את בית המשפט ומשקרים במצח נחושה עלמנת לעגל פינות שיקום שופט בישראל ויעשה זאת לפקיד סעד או רווחה המינו לי שמקרה כזה לא יחזור על עצמו מכיוון שהם מרשים לעצמם לגזול מהורים ביולוגים חסרי אמצעים לגדל ילד ששייך לעדה או למשפחה חברים זה רעיון שצריך לבדוק אותו היטב.
הילד המתוק צריך לחזור ומהר ככל שניתן למישפחתו הביולוגית ביכדי שלו יספוג משברים קשים יותר האהבה שהוא יקבל תכפר על הכל
אין היתר מוסרי כלשהו לקרוע ילד אהוב מאמו הביולוגית המסורה אך ורק כי ניצפו אצלה סממנים פסיכופיזיולוגיים כלשהם.
פקידות הסעד קורעות באכזריות איומה קטינים תמימים מהורים אוהבים ומסורים ומכניסות רעיונות מעוותים מזוויעים לראשים של הקטינים האומללים.
ובכלל לא ברור מדוע החליטו שאימוץ הוא הפיתרון. מדוע שאמא לא תגדל את פרי בטנה ותסתיייע בגורמים המתאימים ובמשפחה המורחבת אם יש צורך בכך.
אני קראתי עשרות ואולי אף מאות פסקי דין בענייני משמורת ובענייני אפוטרופסות ובענייני אימוץ וניתן רק לצעוק “גוואלד” על העוול הנורא הזועק לשמים שנגרם לאנשים ישרים ותמימים ע”י פקידות סעד חורשות מזימות המציגות מיצג שווא בהליכים חסויים.
ניתן לקרוא עוד בנושא זה בכתובת הבאה:
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?blogid=130455