העליון דחה בקשתו של אלי עמר נ’ שב”ס להסיר סיווג סג”ב (סיכון גבוה לבריחה) למרות שנותר לו 5.5 חודשים לשחרור רע”ב 6255/19

Spread the love

אלי עמר, היושב בכלא מ- 3/7/2018 על עבירות של העתקת תכנים מהוט ויס, צפוי להשתחרר ב- 30/4/2020 ביקש להסיר את סיווגו כסג”ב (סיכון גבוה לבריחה) שהוגדר כשהיה במעצר בית בחודש פברואר 2017, טרם מתן גזר הדין, נמלט לשנה וחצי לחו”ל, והוסגר בחודש יולי 2018, כשהוא מוגדר כסג”ב.

בינתיים נגזר דינו של עמר, והוא ביקש להסיר את הסיווג, אלא שב”ס מערים קשיים וטען כי לא ניתן להאמין בו, למרות שבריחתו אינה קשורה לשב”ס, אלא נעשתה כשהיה במעצר בית ולא ניתן גזר דין. יכול היה להיות שאלי עמר היה מזוכה בדין, מהסיבה שמדובר בעבירות אזרחיות-כלכליות.

עמר פנה שוב פעם לשב”ס בבקשה להסיר את הסיווג בעניינו וסורב שוב ושוב, אז פנה למחוזי וסורב שוב, פנה לעליון וסורב ללא נימוק הגיוני כשהשופטת מציינת שעניינו לא מעורר סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית.

בוודאי שהגדרת אסיר כסג”ב מעוררת עניין ציבורי. שב”ס לא נתן סיבה מדוע לא להסיר מהאסיר את ההגדרה סג”ב, שגורמת לאסירים להיות כלואים בתוך התא במשך 23 שעות, ללא איוורור, ללא יכולת לצאת למרפאה בלי אזיקים, ללא יכולת לצאת לחצר מעבר לשעת טיול ביום, בלי אפשרות לעבוד במתקן התעסוקה, או לצאת לחוגים. הגדרת אסיר כסג”ב היא טייטל אלים ובריוני שנועד להתעלל באסיר.

בעוד 5.5 חודשים כשאלי עמר ישתחרר, שב”ס לא יוכלו לטעון כי שיקמו אותו, מאחר ולא איפשרו לו להשתתף בחוגים או בתוכניות טיפול כלשהן בשל הגדרתו כסג”ב. טובת הציבור היא שיקום אסירים בתוך הכלא, ואת זה שב”ס לא עושה.

בבית המשפט העליון

רע”ב 6255/19

לפני:

כבוד השופטת י’ וילנר

המבקש:

אלי עמר

נ ג ד

המשיב:

שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעת”א 62869-06-19, שניתן ביום 11.9.2019 על-ידי כב’ השופט א’ משניות

בשם המבקש: עו”ד טל פלקס

בשם המשיב: עו”ד אילנית ביטאו

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב’ השופט א’ משניות) בעת”א 62869-06-19 מיום 11.9.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת שירות בתי הסוהר, הוא המשיב (להלן: שב”ס), שלא להסיר את סיווגו כאסיר בעל סיכון גבוה לבריחה (להלן: סג”ב).

רקע והליכים קודמים

המבקש מרצה החל מיום 3.7.2018 עונש מאסר, אשר מועד שחרורו המנהלי יחול ביום 30.4.2020, וזאת משנגזר דינו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בגין הרשעתו בשורה של עבירות זיוף ומרמה (ת”פ 52869-05-15; כב’ השופט י’ גת).

במהלך חודש פברואר 2017, עת ששהה המבקש במעצר בית ובטרם ניתן גזר הדין בעניינו, נמלט המבקש מן הארץ (להלן: אירוע הבריחה). כשנה וחצי לאחר מכן, במהלך חודש יולי 2018, הוסגר המבקש לרשויות האכיפה בישראל, והוא הועבר לחזקת שב”ס. עקב כך, ביום 23.7.8018, סווג המבקש כאסיר בעל סג”ב.

ביום 1.11.2018 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד עתירה כנגד החלטת שב”ס להגדירו כבעל סג”ב. עתירה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.12.2018 (עת”א 3210-11-18; כב’ השופטת מ’ ברנט), בציינו כי בריחתו של המבקש מן הארץ מהווה הפרה של האמון שניתן בו עת שוחרר למעצר בית וכי נדמה כי נסיבות אלו אף מחייבות הגדרת העותר כבעל סג”ב.

ימים ספורים לאחר מתן ההחלטה האמורה, ביום 6.1.2019, הגיש המבקש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אף היא כנגד החלטת שב”ס לסווגו כבעל סג”ב. עתירה זו נמחקה על הסף בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.2.2019 (עת”א 12205-01-19; כב’ השופט א’ משניות), משנקבע כי לא עלה בידי המבקש להצביע על שינוי נסיבות מהותי כלשהו אשר יכול להצדיק קיום דיון נוסף בנדון.

ביום 2.6.2019 ולאחר קבלת עמדות הגורמים הרלוונטיים, בחן שב”ס מחדש את סיווגו של המבקש והחליט שלא להסיר את הגדרתו כבעל סג”ב לעת הזו.

בעקבות זאת, ביום 27.6.2019 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע עתירה נגד שב”ס, בגדרה טען כי יש להסיר את הגדרתו כבעל סג”ב נוכח שינוי הנסיבות בעניינו. בכלל זה, טען המבקש, בין היתר, כי חלפו למעלה משנתיים מאז אירוע הבריחה; כי המידע המודיעיני בעניינו ישן ובלתי רלוונטי; כי הוא אינו שוהה במעצר בית אלא במאסר מאחורי סורג ובריח; כי מועד שחרורו המנהלי קרב; וכן, כי הוא מצוי כיום בהליך טיפולי.

בפסק דינו מיום 11.9.2019, דחה בית המשפט המחוזי את עתירת המבקש, בקבעו כי החלטת שב”ס שלא להסיר את סיווגו של המבקש כבעל סג”ב התקבלה בתוך פחות משנה ממועד הסגרתו לישראל, ומשכך זוהי החלטה סבירה ואין להתערב בה.

על פסק דין זה נסבה הבקשה שלפניי.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 31.7.2019 דחתה ועדת שחרורים את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, תוך שעמדה על כך שהתנהגותו של המבקש מלמדת על רמת מסוכנות גבוהה (ראו: וש”ר 49518-06-19). עוד יש לציין כי בחודש נובמבר הקרוב צפוי שב”ס לבחון מחדש את סיווגו של המבקש כבעל סג”ב.

הבקשה דנן

המבקש טוען כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית עקרונית. שכן, לטענתו, הטעם שעמד בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי – לפיו החלטת שב”ס התקבלה בתוך פחות משנה מיום הסגרתו לישראל – אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 8ג לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס’ 04.09.00 “הגדרת אסיר כבעל סיכון גבוה לבריחה” (1.5.2002) (להלן: פקודת הנציבות), אשר מורה כי הגדרת אסיר כבעל סג”ב תיבחן על-ידי גורמי שב”ס אחת לחצי שנה. משכך, לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את עתירת המבקש אך משום טעם זה, ובלא כל הנמקה אחרת המצדיקה המשך הגדרתו כבעל סג”ב. עוד נטען, כי עניינו של המבקש מגלה חשש מפני עיוות דין, שכן, הלכה למעשה בית המשפט המחוזי החמיר עם המבקש מעבר להגדרה הקבועה בפקודת הנציבות. לגופם של דברים, שב המבקש על טענותיו בבית המשפט המחוזי, וטען כי אין הצדקה להגדירו כבעל סג”ב משחלפו שנתיים מאז אירוע הבריחה ובהיעדר מידע רלוונטי ועדכני בעניינו.

בתשובתו, טוען שב”ס כי בקשתו של המבקש עניינה כולה בנסיבותיו הפרטניות ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית, וכי די בזאת כדי לדחותה. לגופם של דברים, טוען שב”ס כי לא נפל כל פגם בסיווגו של המבקש כבעל סג”ב, כהגדרתו בפקודת הנציבות, וכי סיווג זה מתחייב נוכח חומרתו של אירוע הבריחה הממושך, אשר מהווה הפרה בוטה של האמון שניתן במבקש עת שוחרר למעצר בית ומלמד על כך שהלה אינו נרתע מאימת הדין. בתוך כך, טוען שב”ס כי המידע המודיעיני בעניינו של המבקש משנת 2018 מלמד על התנהגותו של המבקש ומצביע, בין יתר השיקולים, על הסיכון הנשקף ממנו. עוד נטען כי, בשלב זה, אין בהליך הטיפולי בו מצוי המבקש כדי להפחית את מסוכנותו, וכן כי אף ועדת השחרורים קבעה בהחלטתה כי התנהגותו של המבקש מעידה על מסוכנותו הגבוהה.

דיון והכרעה

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר תינתן אך במקרים חריגים, שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או עניין לציבור, אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו: רע”ב 6901/98 זיאדה נ’ שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (17.1.1999); רע”ב 805/15 דנה נ’ שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (21.4.2015)). בענייננו, חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני ובעל חשיבות כללית, הבקשה דנן אינה מעלה שאלה אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. משכך, הבקשה אינה באה בגדר המקרים המצדיקים התערבות ערעורית של בית משפט זה, וזאת אף לפי הגישה המרחיבה לעניין בקשות רשות ערעור שהן בבחינת “גלגול שני” (ראו: רע”ב 425/09 פריניאן נ’ פרקליטות המדינה, פסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א’ גרוניס (11.3.2009); רע”ב 9410/17 חייא נ’ שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (10.1.2018); רע”ב 2149/19 חזיזה נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (26.3.2019)).

למעלה מן הצורך, אעיר אף לגופם של דברים, כי טענותיו של המבקש הנוגעות להנמקה אשר עמדה בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי – אין די בהן כדי לגלות עילה להתערבות בשיקול הדעת המסור לגורמי שב”ס בהחלטה שלא להסיר הגדרתו של המבקש כבעל סג”ב. עמדתי זו נסמכת, בין היתר, גם על החומר החסוי אשר הועמד לעיוני (אני מפנה במיוחד למסמך שסומן בחתימתי).