יקבי ירושלים איחרו בהגשת ערעור בשבועיים וחצי והרשם רון גולדשטיין דחה הערעור בש”פ 6521/19 א’

יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית הגישה בקשה לבזיון בית המשפט נגד חב’ אנטיפוד השקעות בע”מ בביהמ”ש מחוזי ירושלים. השופטת שרה ליבוביץ קיבלה את הבקשה באופן חלקי וההחלטה הומצאה ליקבי ירושלים ביום 1.8.19.

יקבי ירושלים ביקשה לערער על ההחלטה החלקית לבזיון ביהמ”ש, והיו לה 45 ימים לצורך כך, אלא שהיא איחרה ב- שבועיים וחצי, בטענה שחלה טעות משרדית בחישוב הימים, שכן בבית המשפט חלה פגרה, אולם ספירת ימי הפגרה בערעורים פליליים נכללים לצורכי הגשת הערעור, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה צריך להיות ביום 15.9.19 ואילו יקבי ירושלים הגישה את הערעור ב- 3.10.19.

הרשם רון גולדשטיין, לא מצא שום טעם לקבל את הערעור ודחה את הערעור על הסף מסיבת חלוף מועד להגשת ההליך.

כשהפרקליטות מאחרת בהגשת ערעורים או בהגשת תגובות, בית המשפט לעולם לא דוחה את התגובות או ערעורים שלהם ומאשר אותם כאוטומט.

לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ש’ ליבוביץ) בת”א 33479-09-11 מיום 31.7.2019, שבה התקבלה באופן חלקי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: פקודת הבזיון או הפקודה) שהוגשה על ידי המשיבה (להלן: ההחלטה).

ההחלטה ניתנה כאמור ביום 31.7.2019 והומצאה לבא-כוח המבקשת ביום 1.8.2019. סעיף 8 לפקודה קובע כי צו המטיל עונש לפי הפקודה “…יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה”. בהתאם לסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) המועד להגשת ערעור בפלילים הינו 45 ימים. זהו, אפוא, גם המועד להגשת ערעור על צו לפי פקודת בזיון בית משפט. בנסיבות המקרה דנן, חלה פגרת הקיץ במהלך תקופת 45 הימים האמורים. בפקודה וכן בחוק סדר הדין הפלילי אין הוראה מיוחדת לעניין השפעת תקופת הפגרה על מניין הימים. לפיכך, חל ההסדר הקבוע בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ”א-1981 אשר לפיו ימי הפגרה יבואו במניין הימים, זולת אם מדובר בימים האחרונים שבתקופה (ראו, בש”פ 8122/10 ZYTCER TRANS .S.R.L זיצר נ’ מאור, פיסקה 2 (29.11.2010) והאסמכתאות שם). על רקע זה, המועד האחרון להגשת הערעור במקרה דנן היה ביום 15.9.2019. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 3.10.2019 דהיינו באיחור של כשבועיים וחצי.

לטענת בא-כוח המבקשת, בשל “טעות משרדית” הוזנה במערכת הממוחשבת במשרדו משימה להגשת הודעת ערעור בהתאם למועדים הקבועים בדין להגשת הליך ערעור אזרחי שבמסגרתם, כידוע, ימי הפגרה אינם באים במניין הימים. בהקשר זה נטען כי משרד בא-כוח המבקשת עוסק בתחום האזרחי ועסקינן בהליך שהינו אזרחי ועל כן סברו המבקשת ובא-כוחה, בטעות, כי הם מצויים בתוך טווח הזמנים להגשת הערעור ולא היו מודעים לעובדה כי המועד להגשת הערעור כבר חלף.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בפסיקה נקבע, כי מקום בו מתבקשת ארכה להגשתו של הליך ערעורי על החלטה לפי הפקודה המטילה עונש, יש לבחון בכל מקרה לגופו את משקלו של הפן הפלילי הדבק בהחלטה, ולהחיל אמת מידה המשקפת את ה”דואליות” של ההליך, כך שזו תהא אמנם פחותה מאמת המידה המחמירה החלה בהליך אזרחי גרידא (“טעמים מיוחדים”), אך תמוקם בטווח שבינה ובין אמת המידה המוחלת בהליך פלילי גרידא (“טעם ממשי המניח את הדעת”) (וראו לעניין זה, בש”פ 505/14 פרנקו נ’ דאר, פיסקה 4 (15.6.2014) והאסמכתאות שם).

בענייננו אף אם נחיל (לטובת המבקשת) את אמת המידה הרגילה הנהוגה בהליך פלילי גרידא, הרי שאין בנימוקי הבקשה כדי ללמד כי התקלה המשרדית שבגינה לא הוגשה הבקשה בזמן עולה לכדי “טעם ממשי המניח את הדעת”. בהקשר זה יצוין כי בפסיקה נקבע לא אחת כי גם בהליכים פליליים אין ב”תקלה משרדית” כדי להוות טעם מספק להארכת מועד הקבוע בחיקוק (ראו, בש”פ 7424/13 פיטוסי נ’ מדינת ישראל (20.11.2013)). בענייננו, טענות המבקשת באשר לטעות המשרדית כלל לא נתמכו בתצהיר (ויצוין כי המבקשת אף לא ציינה מהו המועד המדויק שבו נודע לה דבר הטעות). כמו כן טענות המבקשת מעוררות קושי בשים לב לכך שהמבקשת באמצעות בא-כוחה הנוכחי כבר הגישה בעבר לבית משפט זה ערעור פלילי על החלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (ע”פ 6981/13).

בנסיבות אלה ובשים לב לכך שהבקשה הוגשה בחלוף המועד להגשת ההליך לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה להארכת מועד.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏כ”ה בתשרי התש”ף (‏24.10.2019).

_________________________

19065210_S06.docx   מש

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.i