השופט יצחק עמית הפחית שנת מאסר לאנס בן 16 שפגע מינית בקרוב משפחתו בן 12.5 שנים ע”פ 3732/19

ערבי בן 16 שנים אנס קרוב משפחתו בן 12.5 שנים, ערער על חומרת גזר הדין בעניינו 6 שנות מאסר בפועל, בטענה שהקטין שיקר. בית המשפט המחוזי קבע נגד האנס: “עדותו היתה רצופה סתירות ושקרים והתשובות שנתן לשאלות חשובות היו בלתי סבירות ותמוהות. התרשמות זו היא חד משמעית”. גם עדות אחיו של האנס נמצאה בלתי מהימנה.

הרכב השופטים יצחק עמית, ענת ברון ויעל וילנר הפחיתו לאנס את העונש מ-6 שנות מאסר ל-5 שנות מאסר, כשהם דוחים את הנקודות שהעלה האנס, ביניהם ניסיון סולחה בין משפחת הקטין הנפגע למשפחתו, וטענתו כי הזיהוי שלו כמבצע המעשים מוטעה.

זהותו של האנס לא היתה שנויה במחלוקת בערכאה הדיונית, ולכן לא ניתן להתייחס לטענה זו לראשונה בערכת הערעור. בנוסף נקבע שהטענה מופרכת על פניה. האנס הבהיר שהכינוי שלו “מחמוד”, ואין כל סיבה להניח שהמתלונן שמכיר היטב את האנס ומשפחתו, בהיותם שכניו וקרובי משפחתו, טעה בזהותו של מי שביצע בו את המעשים.

האנס גם טען לראשונה כי יתכן ולא היתה חדירה, ולכן יש להרשיע אותו במעשה מגונה או נסיון למעשה סדום. נקבע כי הטענה אינה מתיישבת עם ההכחשה הכללית של הפדופיל את האירועים מושא כתב האישום.

***

עדכון, ביום 4.1.19 ניתנה החלטה נוספת של השופט עוזי פוגלמן בעניין הפדופיל האנס, שכיום הוא בן 19 שנים, בו הוא מורחק מביתו בעת שחרורו מהכלא, בשל הנזקים הנפשיים הקשים שנגרמו לקטין בו פגע.

החלטה השופט עוזי פוגלמן בש”פ 6891/19 נדחה ערר שהגיש אנס בן 19 כיום, שאנס קטין בהיותו בן 11 שנים במח”ע 34628-08-19 ביהמ”ש המחוזי נצרת מיום 26.9.19, קובץ pdf

	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע”פ 3732/19

לפני:	כבוד השופט י’ עמית
	כבוד השופטת ע’ ברון
	כבוד השופטת י’ וילנר

המערער:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:	1. מדינת ישראל
	2. פלוני

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתפ”ח 021454-08-16 שניתנו ביום 3.12.2018 וביום 8.4.2019 על ידי כבוד השופטים מ’ פינקלשטין, ל’ ברודי ור’ אמיר

תאריך הישיבה:

כ”ד בתשרי התש”ף

(23.10.2019)

בשם המערער:	עו”ד אבי מנצור
בשם המשיבים:	עו”ד ורס חלואה
בשם שירות המבחן:	עו”ס טלי סמואל

פסק-דין

השופט י’ עמית:

1. הערעור שלפנינו נסב על הרשעתו של המערער בשתי עבירות של מעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. המערער נדון, בין היתר, למאסר בפועל של שש שנים ולתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪ למתלונן, והערעור נסב גם על חומרת העונש ועל גובה הפיצויים.

2. אקדים ואומר כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, באשר הרשעתו של המערער מבוססת על קביעות מובהקות של מהימנות ועובדה, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין כי התרשם ממהימנותו של המתלונן-הקטין, שהיה בן 12 וחצי בלבד בעת מתן עדותו בבית המשפט, ואשר העיד “בכנות, בכאב ובאותנטיות” על שני האירועים בהם נפל קרבן למעשיו של המערער. לא למותר לציין את הדרך בה נתגלו הדברים, לאחר שאחיו הצעיר של המתלונן, שהיה עד לאחד המעשים, סיפר על כך להוריו של המתלונן.

בית המשפט קיבל כמהימנה גם את עדות האב ואת עדות הפסיכולוג שטיפל בקטין, שהעיד על מצבו הנפשי הקשה של המתלונן ועל השינוי שחל בהתנהגותו בעקבות הפגיעה. בהכרעת הדין נקבע כי העובדה שהאב ראה לנכון לקחת את בנו לטיפול פסיכולוגי על רקע הפגיעה המינית שעבר, מחזקת מאוד את מהימנותם של המתלונן ואביו ומחלישה מאוד את טענות ההגנה כי מדובר בעלילת שווא.

מנגד, בית משפט קמא התרשם לרעה מעדותו של המערער – “עדותו היתה רצופה סתירות ושקרים והתשובות שנתן לשאלות חשובות היו בלתי סבירות ותמוהות. התרשמות זו היא חד-משמעית”. גם עדותו של מוחמד, אחיו של המערער, נמצאה בלתי מהימנה.

די בקביעות מהימנות נחרצות אלה של בית המשפט המחוזי, על מנת לדחות את הערעור, ואידך זיל גמור. למעלה מן הצורך, אתייחס למספר נקודות שעלו בערעור ובבית משפט קמא.

3. המערער טען כי ניסיון הסולחה מעיד על כך שאביו של המתלונן ביקש לסחוט כספים ממנו וממשפחתו. לטעמי, נהפוך הוא, ועובדה זו גם היא נזקפת לחובת המערער. לא בכדי נעשה ניסיון סולחה, ולא בכדי המערער הכחיש בבית המשפט קמא ניסיון סולחה עם אביו של המתלונן בהקשר של האירועים נשוא כתב האישום. בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לעניין זה ודחה את טענת המערער כי המתלונן ואביו העלילו עליו, ואת טענתו בדבר המניע לכאורה לעלילה.

4. המערער החליף לצורך הערעור את בא כוחו, ובמסגרת הערעור, העלה לראשונה טענות שלא הועלו כלל בערכאה קמא. כך, טען המערער כי הזיהוי שלו כמבצע המעשים הוא מוטעה.

אלא שזהותו של המערער כמי שהמעשים מיוחסים לו, לא הייתה כלל שנויה במחלוקת בערכאה הדיונית. כל ההליך בבית משפט קמא התנהל בהתאם להנחה זו, והמתלונן אף לא נשאל בנושא זה. ברי כי לא ניתן להתייחס לטענה זו לראשונה בערכאת הערעור, אך משום שהמערער החליף ייצוג. מכל מקום ולמעלה מן הצורך, נציין כי הטענה מופרכת על פניה. המערער עצמו הבהיר שהכינוי שלו הוא “מחמוד”, ואין כל סיבה להניח שהמתלונן, שמכיר היטב את המערער ומשפחתו, בהיותם שכניו וקרובי משפחתו, טעה בזהותו של מי שביצע בו את המעשים.

5. הדברים אמורים גם לגבי הטענה שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור, כי ייתכן ולא היתה חדירה, ולכן יש להרשיע במעשה מגונה או בניסיון למעשה סדום. טענה זו אינה מתיישבת עם ההכחשה הכללית של המערער את האירועים מושא כתב האישום. מכל מקום, בית משפט קמא נתן דעתו גם לנקודה זו, בציינו את עדות המתלונן על הכאב שחש בעת המעשים, והדברים עולים במפורש מעדותו של המתלונן בבית המשפט (עמ’ 10-9 לפרוטוקול ואילך).

הלכה למעשה, הערעור על הכרעת הדין, אינו אלא בבחינת הרהורים והפרחת השערות, ובהם ההשערה שמא היה מדובר במשחק של הורדת מכנסיים גרידא, ש”נופח” ויצא מכלל שליטה בעקבות שמועות. השערות אלה, לא הועלו בערכאה קמא, ומכל מקום, אין להן כל ביסוס בחומר.

6. לטענת המערער כנגד חקירת המתלונן על ידי חוקרת הילדים אין כל בסיס, וטוב היה משלא הועלתה. כך גם לגבי טענותיו כלפי המותב, שלטעמו התערב יתר על המידה בחקירתו של המערער.

אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

7. המערער עצמו היה קטין בן 16 בעת האירועים בגינם הורשע ובית המשפט גזר עליו מאסר בפועל של שש שנים. בגזירת עונשו של קטין יש להעניק משקל מיוחד לשיקולי שיקום, אף אם הורשע בעבירות חמורות, ובכלל זה עבירות מין חמורות (ראו למשל ע”פ 4524/04 פלוני נ’ מדינת ישראל (9.6.2005); ע”פ 49/09 מדינת ישראל נ’ פלוני, בפסקאות 11-6 לפסק דינו של השופט י’ דנציגר (8.3.2009)). יחד עם זאת, כפי שהובהר בפסיקה לא פעם, קטינות כשלעצמה אינה מעניקה חסינות מפני ענישה הולמת, לרבות בעונשי מאסר, ויש לבחון שיקול זה למול יתר השיקולים הרלוונטיים (ראו למשל ע”פ 8863/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, בפסקה 43 לפסק דינו של השופט א’ שוהם (7.6.2016); ע”פ 217/13 אלמוני נ’ מדינת ישראל, בפסקה 21 לפסק דינו של השופט י’ דנציגר (13.11.2013)). בענייננו, חומרת המעשים והנזק הרב שנגרם לקטין, כפי שעולה מתסקיר הנפגע שהוגש, מצדיקים הטלת ענישה מחמירה, הכוללת רכיב של מאסר בפועל. עם זאת, ומבלי להקל ראש בפגיעה הקשה במתלונן, נראה כי יש מקום להקלה מסוימת בעונשו של המערער, בהתחשב בגילו הצעיר בעת ביצוע המעשים.

אשר על כן, אנו מעמידים את עונשו של המערער על 5 שנות מאסר.

8. נוכח הנזק שנגרם לקטין, כפי שעולה גם מתסקיר הנפגע, לא ראינו להתערב בסכום הפיצוי שנקבע בבית משפט קמא.

9. סוף דבר שהערעור על הכרעת הדין נדחה, והערעור על גזר הדין מתקבל, במובן זה שעונשו של המערער יועמד על 5 שנות מאסר.

ניתן היום, ‏כ”ה בתשרי התש”פ (‏24.10.2019).

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

_________________________

19037320_E14.docx   עכב

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il

בבית המשפט העליון

בש”פ 6891/19

לפני:

כבוד השופט ע’ פוגלמן

פלוני

נ ג ד

המשיבים:	1. פלוני
	2. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב’ הנשיא א’ אברהם) במח”ע 34628-08-19 מיום 26.9.2019

תאריך הישיבה:

ב’ בחשון התש”ף

(31.10.2019)

בשם העורר:

עו”ד אלבייר מני

בשם המשיב 1:

עו”ד ג’ומאנה דאמוני-חורי

בשם המשיבה 2:

עו”ד דפנה שמול

החלטה

1. העורר הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע ניסיון מעשה סדום בנסיבות אינוס במשיב, כליאת שווא והדחה בחקירה. בעת ביצוע המעשים היה המשיב בן 11, ואילו העורר היה על סף בגרות, סמוך ליום הולדתו ה-18. על העורר נגזרו, בין היתר, 36 חודשי מאסר בפועל. לקראת שחרורו של העורר מהכלא הגיש המשיב בקשה לפי חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס”ה-2004 (להלן: חוק המגבלות), שבה ביקש לאסור על העורר לשוב ולהתגורר בבית הוריו המצוי בכפר מגוריו של המשיב, סמוך לבית הוריו שלו. לתמיכה בבקשתו צירף המשיב, בין היתר, חוות דעת פסיכיאטרית מיום 9.2.2018 שהוכנה לצורך תביעת נזיקין שהגיש המשיב נגד העורר ודו”ח של מרכז “עלם” לטיפול בפגיעות מיניות בילדים מיום 13.8.2019 (להלן: חוות הדעת; דו”ח מרכז עלם, וביחד: חוות הדעת). מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה כי בעקבות התקיפה חווה המשיב פגיעה נפשית חמורה והוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). חוות הדעת מפרטת סימפטומים רבים שמהם סובל המשיב ובהם סיוטים, חרדות, תחושות השפלה ובושה, קושי של ממש לחזור לתפקוד תקין למרות שמקבל טיפול פסיכולוגי, וביצוע שני ניסיונות אובדניים. הוערך כי המשיב סובל מנכות נפשית בשיעור של 30 אחוזים. תמונה דומה עולה מדו”ח מרכז עלם.

2. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב’ הנשיא א’ אברהם) נעתר לבקשת המשיב. בית המשפט התרשם מהחומר שהונח לפניו כי המשיב סובל מפגיעה נפשית נמשכת, וכי למרות הטיפול האינטנסיבי, הוא מתקשה לחזור לאיתנו, וכי מאמצי השיקום טרם נשאו פרי. בית המשפט ציין כי הגם שחוות הדעת אינן מתייחסות במישרין לשאלת הפגיעה הנפשית הנוספת שתגרם למשיב עקב חזרת העורר לביתו, את המסקנה בדבר פגיעה נפשית עתידית, ברמה של נזק נפשי של ממש כדרישת סעיף 3(א) לחוק המגבלות, ניתן לגזור מתוך הדברים העולים מחוות הדעת. מטעם זה סבר בית המשפט כי אין צורך במינוי מומחה מטעמו לבחינתה של שאלה זו. אשר לעורר, בית המשפט ציין כי מדובר בצעיר בן 19, ומובן כי מניעת שיבתו לבית הוריו תפגע בו פגיעה לא פשוטה. עם זאת, לא נטען כי הוריו אינם יכולים לסייע לו במציאת דיור חלופי, ואף אפשר כי יוכל לקבל סיוע לכך מגורמי הרווחה. משכך, בית המשפט סבר כי באיזון שבין הפגיעה הצפויה בעורר לבין הפגיעה הצפויה במשיב, עצמתה של האחרונה מכריעה את הכף. לפיכך נאסר על העורר להיכנס לכפר מגוריו ולהתגורר בבית הוריו במשך שנתיים (להלן: צו הפיקוח).

3. מכאן הערר שלפניי. לעורר שתי טענות מרכזיות. האחת, כי שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על חוות הדעת שהונחו לפניו, שלא התייחסו במישרין לשאלת הנזק הנפשי הנוסף שיגרם למשיב עקב חזרת העורר לבית מגוריו; וכי היה עליו למנות מומחה מטעמו שיבחן שאלה זו. כן נטען כי לאחרונה חל שיפור מסוים במצבו הנפשי של המשיב. השנייה, כי צו ההרחקה אינו מידתי, וכרוך בפגיעה יתרה בזכויות העורר, אדם צעיר בראשית דרכו, שאך השתחרר מן הכלא וזקוק למסגרת תומכת שבמסגרתה יוכל להשתקם. נטען כי לעורר אין חלופת מגורים פרט לבית הוריו, וכי בניגוד לקביעות בית המשפט המחוזי, אין באפשרותו לקבל סיוע כספי ממשפחתו או מגורמי הרווחה. עוד נטען כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי לא ניתן למנוע את הנזק הנפשי הנוסף בו באמצעי אחר שאינו כרוך בהרחקת העורר מכפר מגוריהם. נוסף על אלו נטען גם כי ביסודה של בקשת המשיב רצון לנקום ולפגוע בעורר ובמשפחתו.

4. ביום 30.10.2019 הוגשה תגובת המשיב לערר באמצעות בא כוחו. התגובה מתארת את עצמת הפגיעה במשיב, את מצבו הנפשי הקשה ואת קשיי השיקום. המשיב מדגיש כי ביתו וביתו של העורר נמצאים זה מול זה, בכפר קטן, וכי לו יעבור העורר להתגורר בכפר, יתקלו השניים תדיר זה בזה, באופן שיסב למשיב פגיעה נפשית של ממש. עוד נטען כי דינן של טענות העורר להידחות לגופן. נטען כי די היה בחוות הדעת שהונחו לפני בית המשפט כדי לבסס את מסקנתו בדבר הצורך בהרחקת העורר, וכי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט לא למנות מומחה מטעמו לעניין זה. כמו כן, נטען כי צו ההרחקה מגלם איזון מידתי ואין עילה להתערב בו לגופו. עוד חזר המשיב על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי שלפיהן העורר – כיום בן 20 – מסוגל לפרנס את עצמו ולהתגורר מחוץ לכפר; כי העורר לא הוכיח כי אין לו חלופת מגורים מחוץ לכפר, אצל קרוב משפחה או חלופה אחרת; וכי אין ביכולתו לקבל סיוע כלכלי מהוריו או מתוקף מעמדו כאסיר משוחרר.

ביום 31.10.2019 התקיים דיון במעמד העורר ובא כוחו של המשיב שבו חזרו הצדדים על טענותיהם האמורות. המדינה מצידה טענה כי החלטת בית המשפט מהווה איזון הולם בין השיקולים הצריכים לעניין.

5. לאחר עיון מצאתי כי דין הערר להידחות. חוק המגבלות נועד למנוע פגיעה נוספת בקורבן עבירת המין עקב חזרתו של עבריין המין לסביבתו הקרובה של הקורבן. החוק מניח כי היתקלויות תדירות בין הפוגע לבין הקורבן עלולות כשלעצמן לגרום לקורבן נזק נפשי ממשי שאותו נועד החוק למנוע (סעיף 1 לחוק; בש”פ 7057/09 פלונית נ’ אלמוני, פסקה 19 (13.12.2010) (להלן: עניין פלונית)). לצורך זה מסמיך החוק את בית המשפט להוציא צו הרחקה המרחיק את הפוגע מסביבתו של הקורבן לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים, וזו ניתנת להארכה בתקופות נוספות שלא תעלינה על שלוש שנים כל אחת (סעיף 3(ד)(1) לחוק המגבלות). צו הרחקה יינתן אם בית המשפט שוכנע כי ישנה וודאות קרובה שייגרם לקורבן העבירה נזק נפשי של ממש אלמלא יינתן צו ההרחקה (עניין פלונית, שם). בה בעת, מכיוון שצו ההרחקה פוגע בזכויות שונות של עבריין המין, יש להבטיח כי המגבלות אינן חורגות מן המידה הדרושה לצורך מניעת הפגיעה הנפשית הנוספת בקורבן העבירה (סעיף 3(ד) לחוק המגבלות). כפי שציינתי במקום אחר, “יש להראות כי המגבלה המבוקשת היא מידתית מבחינת מהותה, זמן תחולתה והיקפה הגיאוגרפי” (בש”פ 7587/16 פלוני נ’ פלונית, פסקה 8 (10.10.2016) (להלן: עניין פלוני)).

6. בענייננו, לא שוכנעתי כי יש בטענותיו של העורר כדי להצדיק את קבלת הערר. כבר נפסק כי דרך הערכת מצבו הנפשי של נפגע העבירה והסכנה לגרימת נזק נפשי נוסף עקב מעברו של עבריין המין לסביבתו הקרובה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, ותלויה בנסיבות המקרה. בית המשפט עשוי להתרשם כי די במכלול החומר שהונח לפניו ובהערכתו את תמונת המצב כדי לבסס את מסקנתו כי צפוי להיגרם, בדרגת וודאות קרובה, נזק נפשי של ממש אם יתאפשר לעבריין המין לשוב לסביבתו הקרובה של קורבנו. בית המשפט אינו חייב למנות מומחה לעניין זה, הגם שהוא רשאי לעשות כן אם סבור כי הדבר דרוש (סעיף 4(א) לחוק המגבלות). הסדר זה הוא חלק ממגמתו הכללית של החוק להקל את סבלו של קורבן העבירה, ולחסוך ממנו, כשהדבר ניתן, את הצורך לשוב ולשחזר את קורות האירועים עקב הקושי הנפשי הכרוך בכך (בש”פ 8887/16 פלונית נ’ פלוני, פסקאות 13-12 (27.3.2018); עניין פלוני, פסקאות 10-9)).

7. בענייננו, מחוות הדעת שהונחו לפני בית המשפט עולה תמונת מצב עגומה ומצערת. התקיפה המינית הקשה שחווה המשיב עת היה כבן 11 שנים, שיבשה באורח מהותי את מהלך חייו והתבגרותו והביאה לנסיגה תפקודית במגוון היבטי חיים. המשיב אובחן כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית; ביצע שני ניסיונות אובדניים; סובל מסימפטומים נפשיים רבים, והוא זקוק לטיפול נפשי, לרבות טיפול תרופתי. כמו כן, בחוות הדעת צוין, בין היתר, כי המשיב “מאד מפחד להתקרב לביתו של הפוגע מתוך חשש שיותקף שוב […] זה תמיד מזכיר לו את מה שעבר, פחד שזה יחזור על עצמו […] עד היום מחשבות חודרניות וסיוטים סביב האירוע שעבר […] ספר שהוא מפחד שיפגוש אותו אדם שאנס אותו” (עמ’ 5). בדומה, בדו”ח מרכז עלם נכתב כי בצד שיפור מסוים במצבו של הקטין “הוא גם עסוק בפוגע ובתאריך יציאתו מהכלא, דבר אשר מעורר אצלו הרבה רגשות קשים הצף [כך במקור – ע’ פ’] מביניהם הינו הפחד והחרדה” (עמ’ 2). בהינתן המכלול האמור, לא ראיתי פגם בהסתמכותו של בית המשפט המחוזי על החומר שהונח לפניו, אף מבלי שמינה מומחה מטעמו, לצורך הקביעה כי שיבת העורר לבית הוריו בכפר מגוריו של המשיב, תגרום למשיב נזק נפשי של ממש.

8. בהמשך לאמור, אף לא שוכנעתי כי תוצאת האיזון בין ההגנה על המשיב מפני פגיעה נפשית נוספת לבין ההגנה על זכויות העורר מגלה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. המשיב הוא קטין צעיר שטרם מלאו לו 14 שנים. המשיב שרוי במצב נפשי מורכב ומתקשה להחזיר את חייו למסלולם. ניכר כי היתקלותו התדירה בעורר, לו ישוב להתגורר בשכנות לו, עלולה להביא לפגיעה נפשית נוספת, להסיג את מאמצי השיקום לאחור, ולגרום להידרדרות במצבו הנפשי. מנגד, לעורר מלאו בינתיים 20 שנים, הוא בגיר, ולא נטען כי הוא אינו מסוגל לפרנס את עצמו, להתנהל באופן עצמאי, ולהתגורר מחוץ לבית הוריו. אכן, מניח אני כי מגורים בבית הוריו יתרמו להליך שיקומו של העורר ויקלו את המעבר מן הכלא אל הקהילה. אף על פי כן, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי כי עצמת הפגיעה הצפויה במשיב חמורה יותר ומכריעה את הכף. אף לא שוכנעתי כי ישנם אמצעים אחרים, פוגעניים פחות כלפי המשיב, שבכוחם למנוע את הפגיעה הנפשית הנוספת במשיב עקב מעבר העורר לבית הוריו בכפר.

סוף דבר, הערר נדחה.

ניתנה היום, ‏ו’ בחשון התש”ף (‏4.11.2019).

ש ו פ ט

_________________________

19068910_M02.docx   על

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il