לורי שם טוב מערערת על הסכום שנקבע לייצוג במגה תיק 120 אישומים בש”פ 6907/19
העיתונאית לורי שם טוב מערערת על החלטה לתקצב מגה תיק בסכום 500,000 ש”ח, לפי סעיף 19 לחסד”פ על גובה הוצאות ההגנה שתקצה המדינה לייצוג העיתונאית לורי שם טוב בתיק פלילי שבו 120 אישומים, כ- 300 עדי תביעה, 50,000 דפי חומרי חקירה, 500 תקליטורים של חומרי חקירה (קבצי וידאו, אודיו, ומסמכים), ודיסק 4 טרה (שקול לכ- 6,000 תקליטורים) של חומרי חקירה, כשהוצאות ההגנה שהקצתה המדינה לעיתונאי מוטי לייבל ולעו”ד צבי זר, גבוהים עשרות מונים מהוצאות ההגנה שהוקצו עבור שם טוב. הוצאות ההגנה שקיבל רונאל פישר מהמדינה עומדים על 700 אלף ש”ח בגין 10 אישומים (אישום של שיבוש הליכי משפט הורד על ידי השופט משה סובל ב- 11/18), כשפישר נעצר בסך הכל ל- 3 חודשים, והכיס של המדינה טרם נסגר.
קצרה היריעה מלתאר את כל ההליכים הקודמים בבית המשפט העליון בהם פנתה שם טוב לערער על החלטות של השופט בני שגיא היושב בתיק העיקרי. למספרי התיקים מוזמנים לעיין במרשם תיקי בית המשפט העליון ולהיווכח שאלו תיקים ששם-טוב הגישה ולא הסנגוריה.
בפעם האחרונה שלורי שם טוב ערערה נגד השופט, הוא קבע שחרף חוסר האמון המוחלט של המערערת בסנגוריה הציבורית, חרף הטענות שהסנגוריה מורה למייצגים מטעמה שלא להתנגד לראיות לכאורה ולמכור את הלקוחות שלהם תמורת נזיד עדשים של כמה שקלים, חרף הטענות שהסנגוריה לא משלמת לסנגורים דמי לימוד תיק, והסנגורים לא לומדים את התיק, מגיעים לבית המשפט ומאלתרים אילתורים כי לא משתלם להם ללמוד את התיק, וחרף הטענות שהוכח כי הסנגוריה מכשירה מייצגים לעבודת דחליליות ולחימום כיסא, וחרף הטענות שבגלל שהסנגוריה לא משלמת עבור הכנת בקשות לפסילת ראיות הם לא מאתגרים את בית המשפט ולא מגישים אף בקשה, וחרף העובדה שנאמנותם של הסנגורים היא לסנגוריה ולא ללקוח, וחרף העובדה שהסנגורים נותנים הסכמות בבתי המשפט שעוזרים לתביעה להרשיע ולהפליל מבלי לקבל את הסכמת הלקוח, עדיין לשיטתו של השופט על לורי שם טוב להסכים לכל התופעות המחרידות האלה ולקבל על עצמה ייצוג כפוי מטעם הסנגוריה.
השופט נימק את החלטתו בכך שקיים אינטרס ציבורי שלנאשמים לא תהיה זכות בחירה של הסנגורים שמייצגים אותם.
שם טוב ערערה על ההחלטה לפגוע באוטונומיה שלה, ולדחוף אותה היישר אל אותו מנגנון שמתגאה ב 99% כישלון: הסנגוריה הציבורית הכושלת שמוכרת את הלקוחות שלה. השופט מני מזוז קיבל את הערעור שהגישה לורי שם טוב והורה לשופט להפעיל את סע’ 19 ב’ לחסד”פ ולקבוע את הפרמטרים לתשלום מטעם משרד המשפטים לעו”ד פרטי שיספק ייצוג המכבד את זכות הבחירה, את האוטונומיה, ואת זכויות הפרט.
החלטתו של השופט מני מזוז יוצרת סמכות נמשכת לבית המשפט העליון לבקר את החלטות השופט בני שגיא. תארו לעצמכם שהשופט בני שגיא היה מחליט כי הפרמטר לתשלום הוא 35 ₪ לשעה (10$)? האם גם אז בית המשפט העליון היה מפקפק אם קמה זכות ערעור על החלטה כזו שהיא למעשה התעלמות מהמציאות ומהתעריפים הנהוגים בשטח?
השופט קבע שכר של 150 ₪ לשעה ($42), אולם גם שכר זה איננו שכר עורך דין. זהו שכר סטודנט, וקצת יותר משכר בייביסיטר בכיתה ט’ ששומרת על ילדים. האם זו איכות הייצוג שמדינת ישראל מספקת לנאשמיה? לא! זהו לעג לרש וזו בדיחה.
החלטה כזו תוקעת את התיק שכן אין עורכי דין פרטיים שהשכר של 42$ לשעה מקובל עליהם. השוו החלטה של השופט שלמה פרידלנדר בתיק אזרחי לפיו השכר במשק הוא $375 לשעה, כיצד אם כן בדיני מסחר בתי המשפט בישראל נדיבי לב ביותר למען עוה”ד המייצגים את הצד הזוכה (מי שישלם את ה- 375$ לשעה הוא אזרח), ובדיני נפשות כאשר מי שישלם את התעריף השעתי הוא המדינה, בתי המשפט מתנהגים כאילו האזרח בא לשדוד את קופת המדינה? האם הסיסמא הדמגוגית שדין אחד שווה לכולם ודין המדינה כדין האזרח היא עורבא פרח? מסתבר שכן.
כתב האישום הוא תפירת תיק וכדי להתמודד עם תפירת תיקים צריך סנגור בעל מומחיות בפתירת (פתרון) תיקים, ואלו לא גובים 42$ לשעה. הם גובים הרבה יותר. אם יש ספק בכך, מן הראוי היה לשאול את לשכת עורכי הדין מה השכר השעתי הראוי.
