השופט שאול אבינור דורש מנתן זהבי להציג אישור היועמ”ש להגשת קובלנה נגד הדס שטייף בניגוד להחלטת העליון בש”פ 1167/18 המבהירה שאין משמעות לאישור היועמ”ש ואת טענות הנקבלת תוכל להביע בערעור
השדרן נתן זהבי זכה בתביעת לשון הרע שהגיש נגד הדס שטייף. היא ערערה למחוזי. מנגד זהבי הגיש נגדה קובלנה פלילית ביולי 2019. שטייף טוענת שהיה על זהבי לקבל הסכמת היועמ”ש בהתאם להוראות סעיף 69 לחסד”פ להגיש את הקובלנה או לקבל את עמדתו לפיה מדובר בקובלנה שאינה טעונה הסכמתו.
השופט אבינור קבע שככל שהקובל לא יציג הסכמה עד ליום 27.1.20 הוא יורה על ביטול הקובלנה.
שגה השופט אבינור כשקבע כי תנאי להגשת הקובלנה היא הסכמת היועמ”ש. בפסק דין של השופטת ענת ברון בש”פ 1167/18 הובהר שאין כל משמעות לאישורי היועמ”ש הללו, וניתן לנהל כתבי אישום גם בלי אישורי יועמ”ש, ואת טענותיהם של הנקבלים הם יוכלו להביע בערעור. ראו פסקה 5 לאותה החלטה.
על פי החלטת השופטת ברון, ניתן לנהל הליכים בהם לכאורה נדרש אישור יועמ”ש גם בלי אישורי היועמ”ש, והנאשם או הנקבל, יוכל לערער בסוף ההליך, אם יחפוץ בכך. בהחלטה זו עיקרה השופטת ברון מכל תוכן את הצורך להצטייד באישורי יועמ”ש כאשר התביעה מגישה כתב אישום, ולנוכח הדברים, קל וחומר כאשר אזרח מגיש קובלנה פרטית.
היועמ”ש במקרה זה נגוע בניגוד עניינים, שכן הדס שטייף עובדת מדינה. השופטת ענת ברון קבעה בבש”פ בש”פ 1167/18 כי הגשת כתב אישום ללא הסכמת יועמ”ש אינה פוסלת את כתב האישום, וסעדי הנאשמים (הנקבלים) זמינים להם בערעור בסוף ההליך לאחר שיינתן פסק הדין.
| בבית המשפט העליון |
| בש”פ 1167/18 |
| לפני: | כבוד השופטת ע’ ברון |
| המערער: | פלוני |
| נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.1.2018 (כבוד השופט ב’ שגיא) ב-ת”פ 14615-04-17 |
| בשם המערער: | בעצמו |
| בשם המשיבה: | עו”ד סיגל בלום |
| החלטה |
- בהחלטה מיום 11.1.2018 שניתנה ב-ת”פ 14615-04-17 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ב’ שגיא) את טענת המערער בדבר הצורך לקבל אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ”ש) לצורך תיקון כתב האישום בעניינו – ובדיעבד גם להגשת כתב האישום המקורי – בגין עבירות של העלבת עובד ציבור ועבירות הנגזרות מכך. זאת לנוכח ההלכה שנקבעה, לטענתו של המערער, ב-רע”פ 5991/13 סגל נ’ מדינת ישראל (2.11.2017) (להלן: עניין סגל). על החלטה זו נסוב הערעור שלפניי.
- בחודש אפריל 2017 הוגש כתב אישום נגד המערער המכיל עשרות אישומים, בין היתר בעבירות של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל”ז-1977; הטרדה מינית לפי סעיף 5 רישא ובנסיבות סעיף 3(א)(5) לחוק מניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998; פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(1) יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981; ועבירות לשון הרע, לפי סעיפים 1(1) ו-1(3) לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965.
ביום 15.10.2017 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב האישום שבה ביקשה להוסיף לכתב האישום 29 אישומים בעבירות דומות, והתיקון אושר על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 10.12.2017. בין לבין, ביום 2.11.2017 ניתן פסק הדין בעניין סגל. לטענת המערער, על פי ההלכה שנקבעה בעניין סגל, נדרש אישור מאת היועמ”ש טרם הגשת כתב אישום בעבירות מן הסוג שבהם מואשם המערער. משכך, טוען המערער כי לא ניתן היה להורות על תיקון כתב האישום מבלי לקבל את אישור היועמ”ש לכך.
- ביום 11.1.2018 התקיים דיון בעניין טענתו זו של המערער, ובהחלטה נושא הערעור הטענה נדחתה; זאת משום שהבקשה לתיקון כתב האישום וממילא גם כתב האישום המקורי הוגשו עובר למתן פסק הדין בעניין סגל. מטעם זה, הוסיף וציין בית המשפט המחוזי ובלא שהביע עמדה בנושא, כי אינו רואה טעם להידרש לשאלה אם על פי ההלכה שנקבעה בעניין סגל חובה על המשיבה לקבל את אישור היועמ”ש לצורך הגשת כתב אישום או שמא המדובר בהמלצה בלבד; ומשכך, שאלה זו נותרה בצריך עיון.
- על החלטה זו משיג המערער כאמור. לשיטתו, מכיוון שהיתר לתיקון כתב האישום ניתן לאחר פסק הדין בעניין סגל, היה על בית המשפט המחוזי ליתן את הדעת להלכה שנקבעה שם, וזאת על אף שהבקשה לתיקון כתב האישום הוגשה טרם שניתן פסק הדין בעניין סגל. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי שנמנע מלקבוע כי על פי עניין סגל מוטלת חובה על המשיבה לקבל את אישורו של היועמ”ש לצורך הגשת כתב אישום בעבירות מן הסוג שבהם מואשם המערער. עוד נטען כי מוצדק ליתן זכות ערעור בנסיבות המקרה, שכן את החלטת בית המשפט נכון לסווג כ”פסק דין” מן הבחינה המהותית ולא כ”החלטת ביניים”, ולא ניתן ואין טעם להמתין עד לסוף המשפט כדי להשיג עליה.
מנגד, לטענת המשיבה דין הערעור להימחק על הסף, וזאת מן הטעם שהמדובר בערעור על החלטת ביניים בפלילים, שעליה ככלל אין זכות ערעור, חרף נסיונו של המערער לסווגה אחרת – ועניינו של המערער אינו נופל לגדרי החריגים שנקבעו לכך בחוק או בפסיקה.
- לאחר עיון בערעור ובתגובת המשיבה לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להימחק אף מבלי להידרש לטיעונים בו לגופם, ובפרט להשלכות פסק הדין בעניין סגל על המקרה הנדון. כפי שציינה המשיבה, ענייננו בערעור על החלטת ביניים בפלילים, שעל פי פסיקה עקבית של בית משפט זה אין עליה זכות ערעור אלא בתום ההליך –למעט מקרים שבהם קיימת הוראה מתאימה לכך בחוק (ראו: ע”פ 3996/15 מדינת ישראל נ’ פלוני (10.11.2015)). אמנם, במקרים מסוימים וחריגים הכירה הפסיקה בזכות ערעור על החלטת ביניים בפלילים גם בהעדר הוראת חוק מפורשת; אך זאת במצבים שבהם אין אפשרות מעשית להשיג על החלטת הביניים בתום ההליך, והיא מהווה הלכה למעשה “פסק דין” כלפי מי מהמעורבים בהליך (ראו למשל: 8274/99 חילף נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(1) 433 (2000)).
על אף שהמערער ביקש לשוות להחלטה נושא הערעור נופך של “פסק דין”, לא כך הוא, ועניינו אינו בא בגדר אותם מקרים שמצדיקים מתן זכות ערעור תוך החרגה מן הכלל. ברי כי המערער יהא רשאי, אם יורשע בהליך המתנהל נגדו ואם יחפוץ בכך, להשיג בערעורו גם על ההחלטה לתקן את כתב האישום בעניינו ללא אישור היועמ”ש – שאז תיבחן טענה זו על ידי ערכאת הערעור (ראו למשל: ע”פ 7211/13 פלוני נ’ מדינת ישראל (13.12.2015); ע”פ 6734/16 פלוני נ’ מדינת ישראל (25.10.2017)). במצב דברים זה, דינו של הערעור להימחק על הסף וכך אני מורה (ראו: ע”פ 2605/17 רדו נ’ מדינת ישראל (31.3.2017)).
ניתנה היום, כ”ו באדר התשע”ח (13.3.2018).
| ש ו פ ט ת |
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18011670_G02.doc טש
מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
