הילד החסר. סיפורן של אמהות שמשרד הרווחה לקח במרמה את ילדיהן לאימוץ כי הן הרו ילדים בגיל צעיר

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1kF

שיחת הטלפון שלי תופסת את יפעת (שם בדוי, כמו כל שמות ההורים בכתבה) ברגע קשה בחייה: למחרת, כך היא מספרת, תעבור טיפול גינקולוגי קשה, שעלול להסתיים בכריתת רחם בשל חשד לסרטן. בדמעות היא מספרת שברגע זה ממש היא מחזיקה ביד, ולא בפעם הראשונה, צילומי אולטרה־סאונד מימים אחרים, שבהם הייתה בת 16 ונשאה ברחמה את התינוקת שאחר כך תמסור לאימוץ.

“אני מסתכלת על אולטרה־סאונדים, כי אין לי משהו אחר”, היא בוכה וקולה נשבר. “זו העדות היחידה לכך שהייתי פעם בהיריון ושיש לי ילדה ביולוגית באיזשהו מקום בעולם”.

החיים החדשים ורוויי האושר שהעניקה לזוג הורים שאותם לא הכירה, והעתיד הוורוד, כך היא מקווה, שהעניקה לתינוקת שלה, היום כבר בת 22, הם ניגוד גמור לחיים הקשים שהיו מנת חלקה, לא מעט בגלל אותו אימוץ. המחלה והניתוח הצפוי הם עוד פיסה בפאזל חייה הסבוך, שלנצח כנראה תחסר בו חתיכה מרכזית. והיא לא היחידה.

“זה לא שאני הולכת לדפוק לילד בדלת”, אומרת יפעת, “אבל צריך להבין שלפעמים, כמו במקרה שלי, אין לאמא שום דבר בעולם חוץ מהתינוק שמסרה לאימוץ”.

“כל החיים אני עם רגשות אשמה. מול עצמי, מול הילדה”, אומרת אם שבגיל 16 ויתרה על בתה. “חשוב לי שהתינוקת שילדתי תדע שאהבתי אותה”.

— יפעת, מה תגידי לבת שלך אם תפגשי אותה יום אחד?

“אסביר לה שזה לא היה מרצון, שהחיים הובילו אותי לזה, ושאם היא תרצה להיות בקשר, אשמח. אני לא מתכוונת לכפות את עצמי. גם אם היא תטיח בי האשמות, אני אבין ולא אשפוט אותה. חשוב לי שהיא תדע שאהבתי אותה, ולמרות שאני לא מכירה אותה, היא הייתה כל הזמן במחשבות שלי”.

ילדה עם לב שבור

“מאז ומעולם הייתי ילדה פרועה”, מספרת יפעת (38).

“לא ראיתי את החיים נכון. בגיל 16 היה לי חבר ערבי ונכנסתי ממנו להיריון. המשפחה שלי לא קיבלה את זה, וכשהייתי בחודש חמישי, אמא אמרה ‘לכי למעון’. הגעתי למעון ‘אמירים’ בירושלים, ושם לא עבדו איתנו על איך לגדל ילד, אלא על איך למסור אותו לאימוץ. היינו 20 בנות, גרנו שתיים בחדר. איתי הייתה בחורה בת 14 שאמא שלה התערבה, הפעילה הרבה לחצים, אמרה שהם לא מוסרים את הילד, וזה מה שקרה בסוף”.

— ומה קרה לשאר?

“הפרוצדורה הייתה שהולכים ללדת עם מדריכה, ואחרי שילדת ישר באה אלייך עובדת סוציאלית.

תתארי לעצמך: את ילדה בת 17, יולדת לבד, בלי משפחה, והיא אומרת לך שהילדה שלך תהיה במקום טוב. יום למחרת את משתחררת מבית החולים, חוזרת למעון, יושבת שם שבוע ־ שבועיים והולכת הביתה, כאילו שום דבר לא היה”.

יפעת מספרת, שאחרי הלידה לא נתנו לה לראות את התינוקת, אבל היא התגנבה לחדר בו שכבו הפעוטות ומצאה אותה. “החזקתי את היד לבת שלי ואמרתי לה ‘אני נשבעת לך שיבוא יום ואמצא אותך’. אפילו נתתי לה שם, ובמכתב שהשארתי בתיק האימוץ ביקשתי מההורים שלא ישנו לה אותו”.

היא זוכרת שכל הבנות חזרו למעון אחרי הלידה עם לב שבור.

“בגלל שהיינו קטנות, לקחו לנו את הילד וזהו. היו צריכים לבדוק אותנו, לראות אולי אנחנו כן מסוגלות להיות אמהות. אבל אף פעם לא דיברו איתי, רק באו והחתימו. לא הסבירו ולא כלום. הרגשנו כמו רחם שמחכים לפרי שלו.”

“היום אני חושבת שמה שהם עשו שם זה דבר נורא, שהשפיע על כל חיי. אני לא מאמינה בגברים, קשה לי לבנות זוגיות, לעבור לידה. אין לי חיי חברה. אישה נורמלית רוצה משפחה וילדים, ולי קשה לעמוד בציפייה שיהיה לי ילד אחר. כל החיים אני עם רגשות אשמה. מול עצמי, מול הילדה. אפילו רציתי לחפש אותה, ואז חשבתי איך אני אעשה לה דבר כזה? יש לה הורים, היא בטח בנתה לעצמה חיים. ולא רק אני במצב כזה.

שמרתי על קשר עם שתי בנות מהמעון. אחת עזבה את הארץ, השנייה התאבדה לפני שלוש שנים.

“בבית שלי לא מדברים איתי על זה. מתנהגים כאילו היא מתה. אבל הילדה לא מתה. בכל פעם שמדברים בטלוויזיה או ברדיו על אימוץ, אני רואה את אבא שלי יושב ובוכה. יש לו נכדה שהוא לא מכיר.

כשאחותי נכנסה להיריון, היה לה מאוד קשה לבשר לי. כשאני רואה את אמא שלי עם האחיין שלי, מתעורר בי כעס עליה. איך על הנכדה ממני ויתרת בכזו קלות, ואת הנכד השני שלך את מפנקת ככה? היחיד שאני מדברת איתו על הנושא הוא האבא של הילדה. אנחנו עדיין בקשר, למרות שהוא כבר נשוי עם ילדים”.

— אפשר היה לעשות משהו אחרת?

“קודם כל, לא צריך ישר לקחת את הילד לאימוץ, כי כשאת נערה בהיריון, את נמצאת בסערת רגשות, בעיקר כשאומרים לך שאם את לא מוסרת, יהיה לך צו בית משפט וכל מיני דברים שאת לא מבינה בהם, וככה בכלל מכניסים אותך ללחצים. הייתי רוצה שיישבו איתי ויגידו לי מה כל ההשלכות הנפשיות שיכולות להיגרם לי למשך שנים, ולא רק לאותו הרגע. חוץ מזה היו צריכים להמשיך ללוות אותי אחרי הלידה, לעזור לי להשתקם, למצוא עבודה.

אבל השינוי העיקרי שהייתי רוצה זה שיהיה חוק שצריך לספר לילד שהוא מאומץ. היום זו לא חובה”.

— את יכולה להבין שהחוק מגן על הילד.

“אני מבינה, ובכל זאת, צריך לחשוב גם על האמא”.