השופט ארז שני ביטל הסכם ממון שאושר כפס”ד לפני 31 שנים: סטונדטית (20) עניה למשפטים יובאה לחתונה והחתן עיוור
כל מי שקורא את פסק הדין של השופט ארז שני משפשף עיניו בתדהמה ומתקשה להאמין לאן מדרדר השופט ארז שני את מערכת החוק והמשפט בישראל. מדוע השופט לא מקבל את שכרו החודשי ממרכז רקמן לקידום האישה? ומדוע מדינת ישראל אינה מגבשת כלי מעקב אחר השופט ארז שני שאינו פוסק בהתאם לחוק, מתעלל בציבור הגברים, אינו ניטרלי, ממנה את חברותיו כאפוטרופוסיות לדין על ילדי משפחות כשהוא קובע שאותם הורים יממנו את האפוטרופוסיות, ממנה מומחים למיניהם על חשבון כספי ההורים, משמש סניף של משרד הרווחה ו/או מרכז רקמן, ויצ”ו ונעמ”ת, כאשר פסיקותיו נהפכות במחוזי באופן תדיר, ומצטברים נגדו אין ספור תלונות בסיטונות בנציבות תלונות הציבור על השופטים ובתקשורת.
קבלו את הגיגיו המטורפים בפסק דין שבוודאות של 100 אחוז יתהפך במחוזי. מדובר בסיפור שהחל לפני 31 שנים. בחורה בת 20, סטודנטית שנה ג’ למשפטים, עניה, גויה רוסיה שהתגוררה כנראה באוקראינה, והבחור עיוור עם מגבלות רפואיות נוספות, ייבא באמצעות הוריו את הבחורה לארץ לחתונה. האישה ידעה שמדובר בעיסקה שבה היא מוכרת את גופה, בתמורה לגיור, חתונה וחיים טובים יותר מאלה שחיה בארץ שלה.
האישה חתמה על הסכם ממון ב-3 שפות, בניגוד למה שנכתב על ידי השופט ארז, שאושר כפסק דין בשפה העברית בבית משפט מחוזי. רק מטעם זה, לא היה לשופט ארז שני סמכות בכלל לבטל פסק דין כשהוא בערכאה נמוכה כשופט שלום לצורך העניין.
ארז שני קבע כי “ייבוא” אדם, גם אם לרצונו, ממדינה בה מעוט הכנסה הוא, אגף נישואין אינו יכול להיות “עסקה מסחרית” בה ניתן שירות לבעל תמורת הזכות לנותנת השירות לעבוד עשרות שנים וכן מתן קורת גג אגב חתימת חוזה, אשר מאפשר ל”מעסיק”, משפחת הנתבע, לומר לתובעת “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”.
השופט מציג את האישה כקורבן, כאחת שעבדה בפרך למחייתה במשך 30 שנה, והנה מבקשים לזרוק אותה לרחוב, ולא כן היא. יכלה להתגרש מזמן, מאחר ועבדה כל השנים והתפרנסה, אלא שהיה לה טוב עם בעלה עד אשר הוא חלה לחלוטין ולא יכול היה לתפקד. בכך הוא מציג את הנשים, כולל המשכילות, כפוסטמות שכל מה שמעניין אותן זה כסף ושהן ילכו אחרי כל אחד שיש לו כסף, ולמעשה אין הבדל בין זונה רוסיה לבין ישראלית מצויה, כך לפי שיטתו של ארז שני.
השופט ארז שני חייב את הגבר ב- 80,000 ש”ח הוצאות!!! השופט מתאר סיפור דמיוני מופרך, שכל כולו ממבטה של האישה התובעת, כשברור שהשופט אינו ניטרלי ומשמש כעורך דין נוסף של האישה.
הגבר חלה ומונה לו אפוטרופוס על ידי הקרן לטיפול בחסויים, עקב אירוע מוחי. השופט ארז כותב “בשל נכויות ומגבלות המלוות אותו מאז ילדותו”, אלא שהאירוע המוחי קרה עתה, כעבור 30 שנה, כך שאין קשר לנכויות של הגבר, ועל בית המשפט לשפוט לפי המצב דהיום.
השופט כותב כי אין עורר שתובעת לא הבינה כלל את השפה העברית כשנחתם הסכם המכר של האישה לגבר, אלא שבוודאי שיש עורר. השופט בביהמ”ש המחוזי וידא טרם חתימה על ההסכם כי הצדדים יודעים על מה הם חותמים, ומן הסתם גם האישה שרצתה בעיסקה זו, לא יכולה לדרוש את ביטולה כעבור 30 שנה בטענה לכשל בעיסקה.
הגבר טען כי ההסכם אושר על ידי ביהמ”ש המחוזי לפני 31 שנים ואומת ב- 3 שפות לאחר הליך מדוקדק בו הנוטריון ובית המשפט הסבירו לתובעת תוכן ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, והתמורה היתה הוצאת האישה ממעגל העוני, שכן היתה סטודנטית שנה ג’ למשפטים, מה גם שההסכם מותיר את האישה עם בית על שמה, השופט אינו מציין היכן, והתובעת גם זכתה בירושה שלא שיתפה את הגבר בתכולתה.
השופט ארז שני טוען כי אין משמעות לעובדה שההסכם אושר בבית משפט מחוזי, שכן בשנת 1988 טרם הוקם בית המשפט לענייני משפחה, אליו הועברו מאוחר יותר סמכויות בית המשפט המחוזי בשנת 1995, אולם דבר זה אינו נכון. לפי גישתו של השופט ארז, כל פסקי הדין שניתנו בביהמ”ש המחוזי לפני 30 שנה בעניין הסכמי ממון יכולים להיפתח על ידי נשים בטענת עושק בשל היות והאישה היתה עניה ולא היתה לה ברירה אחרת.
בשיא החוצפה של השופט ארז שני הוא מצטט מתוך ספר דברים “לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה”, כשלפני 31 שנים האישה גויה.
השופט ארז שני גם לא טורח לציין בסוף פסק הדין כי ניתן לערער על החלטתו, משל מדובר בדברי תורה מסיני. פסק דין זבל של שופט …
פסק דין השופט ארז שני – יבוא אישה עניה במסגרת עסקה מסחרית
