העליון דחה תביעת 17 משת”פים נגד שב”כ שר הבטחון וראש הממשלה להשוואת תנאי פרישתם כמגייסי סוכנים בג”ץ 5517/17
המדינה מגייסת מש”תפים, מדובבים, שטינקרים בשירות החוק, המופעלים על ידי שירות הביטחון הכללי, שר הביטחון וראש ממשלת ישראל, כדי להפליל אזרחים, שלעיתים בכלל לא התכוונו לבצע עבירה, כמו המקרה של יגאל עמיר, שנדחף על ידי אבישי רביב, לבצע רצח ראש הממשלה ב- 4.11.1995 ולמטרות טובות נוספות, כמו קבלת מידע מה מתכנן האוייב, פיגועי טרור וסיכולם ועוד.
17 המשת”פים, סיכנו את חייהם תבעו את מדינת ישראל בבקשה להשוואת תנאי פרישה שלהם כמגייסי סוכנים עבור שב”כ לתנאי הפרישה של גורמים שעסקו בפעילות דומה עבור יחידות בטחוניות אחרות בישראל.
שופטי העליון הורו לשב”כ להגיש תצהירים מטעם הגורמים שהפעילו את 18 המש”תפים בדבר הבטחות שניתנו להם, ככל שאכן ניתנו.
בתצהירי המדינה הכחישו טענת העותרים להבטחות שניתנו להם לקבל קצבת גמלה חודשית ותמיכה למשך שארית חייהם. הובטח להם שיוגש להם סיוע כלכלי וסוציאלי בישראל, לאחר נסיגת צה”ל מדרום לבנון, אך הדבר נעשה ברמת הפשטה גבוהה, ללא פירוט באשר לטיב ואופי הסיוע שיינתן.
השופט מלצר כותב:
“כידוע, תנאי ראשון והכרחי לכך שרשות ציבורית תחויב לקיים הבטחה שלטונית שנתנה על עצמה, בכך שהעותר למימושה יניח תשתית עובדתית כי זו אכן ניתנה.”
העותרים אכן הביאו מזכרים חסויים “בזמן אמת” בסמוך מאוד להפעלתם על ידי המפעילים שלהם כסוכנים כפולים.
השופט מלצר כותב כי הסוכנים הללו זכו לסיוע וליווי שיקומי שוטף באמצעות צוות מקצועי והוענק להם סכום משמעותי לצורך קליטתם בארץ ולשם רכישת דיור קבע, וניתנה להם גם “הטבת הוקרה” כספית בשיעור תמיכה שניתנה להם על פני תקופה של 6 שנים עד להפסקת התמיכה והעברתם לסטטוס של “סיום טיפול”.
סופו של דבר השופט מלצר דחה את תביעתם מאחר והגישו את העתירה, כשהיו בעיצומו של פרק “סיום הטיפול”.
המדינה בעצם אומרת “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”. העובדה כי האנשים הללו סיכנו את חייהם וחיי משפחתם, לא מעניינת את המדינה, וההבטחות שניתנו להם התבררו כשוות כקליפת השום.
