כב’ השופטת חנה בן עמי: תסקיר פקידת סעד הוא לא טיוטה של פסק דין
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1ni
כבוד השופטת חנה בן עמי בכנס בנושא ועדת הציבור לביקורת על דרכי הפעולה של פקידות סעד:
תסקיר פקידת הסעד הוא לא טיוטה של פסק דין!
נכון שחשוב להיות נחמד ולדבר בנימוס, אך תפקידם של אלו שעושים במלאכה להתייחס לעיקר. אם מישהו מבצע עבירה יש להעמידו לדין, אך לא יכול להיות שמי שסגנונו אינו מוצא חן בעיני פקיד סעד, יתוייג כמסוכן וישללו ממנו זכויות יסוד, כמו למשל, ימנעו ממנו בפועל לראות את הילדים שלו.
מלאכת ההכרעה היא של השופט, וההמלצה של עובדת סוציאלית צריכה להישאר בגדר המלצה בלבד.
תפקידו של התסקיר לתת מידע אמיתי, אוביקטיבי, מהימן ושלם. התסקיר צריך להכיל עובדות, את העבר של המשפחה,את הסביבה, את המצב הנפשי, הוא צריך לנתח את הנסיבות שהעומד מולם הגיע למצב שהוא נמצא, ובסופו של דבר כשהתסקיר מוגש, הוא לא טיוטה של פסק דין.
הוא צריך להביא בחשבון שהשופט צריך לשקול שיקולים רחבים ולהגיע למסקנה שהוא יגיע אליה.
תפקידו של פקיד הסעד איננו לכתוב פסק דין לשופט ובוודאי לא להיות המוציא לפועל של פסק הדין. הוא בסך הכל צריך להביא נתונים ועובדות, וצריך לאפשר לשופט לראות את התמונה בכללותה.
לצערי, מאז שהדברים הללו נכתבו המצב לא השתפר.
כשיש פקיד סעד שמתוקף החוק, יכול להקל על השופט את העבודה, וכשמדובר באיש לכאורה ניטרלי, השופטים נוטים לא לבדוק את התסקירים המוגשים על ידם.
כשמדובר בעובד סוציאלי שנותן תסקיר, למרבה הצער, לא ניתן לצדדים לחקור את פקיד הסעד. הדברים נלקחים “כתורה למשה מסיני”, על זה מסתמכים ועל זה בונים תוצאות שבעצם התוצאה שלהם יכולה להיות נזק לא רק לקטין אלא לכל המערכת המשפחתית.
זה לא סוד שלקציני מבחן כמו לפקידי סעד אין מיומנויות חקירה או מהימנות המושמעים באוזניהם, ולמרבה הצער, נטיית לבם היא להתרשם מהצד החיצוני של בעל הדין המופיע לפניהם, ממתק שפתיו, ולא פעם להתייחסות של ההורה לפקיד הסעד ומנכונותו להרשים את פקיד הסעד.
מהתיקים שבהם דנתי, והם לא מעטים, ההתרשמות שלי, כשמדובר בפקיד סעד, גם בהנחה שמדובר באנשי מקצוע מוכשרים בתחומם, לא זאת שאין להם הכלים והמיומנויות לצורך חקירה ובדיקה, אלא שגם במיומנויות שיש להן הן לא עושות שימוש מושכל.
מלכתחילה הן מגיעות עם נטיות לב ודעות קדומות, ולמרבה הצער, נוכח הכח שניתן בידיהן, הן על ידי המחוקק והן על ידי השופט, הן רואות את העמדה שלהן שכאמור היא פרי של עמדות ראשוניות מוטות ובדיקה לא מיומנת את השורה האחרונה, את פסק הדין אליו יש להוביל את השופט ובסופו של יום להכתיב לו את עמדתם.
ובמקרים שאותם הן רואות מתאימים, לא להשאיר לשופט ברירה, אלא להגיע ליעד אותן הן מובילות אותו. מה שאני רוצה לומר לגבי הובלת השופט לאותה תוצאה שהן רוצות – שכאשר מוציאים ילד מהבית ומעוניינים להובילו להליך של אימוץ, מרחיקים את הילד רחוק מהבית, לא מאפשרים ביקורי הורים ומציגים דמות דמונית, וכשהן מגיעות לבית המשפט, אפילו אם השופט מגיע למסקנה שלא היה מקום להוציא את הילד מהבית, כבר חלפו שנתיים, והשופט אומר לעצמו “נכון מלכתחילה לא היה צריך להוציא את הילד הזה מהבית, הילד הזה כבר שנתיים לא היה בבית. כל המערכת כבר השתנתה הוא כבר גדל במשפחה אחרת, עכשיו אני לא יודע האם זה טובתו של הילד להחזיר אותו. ילד זה לא חפץ. זה לא עציץ. הילד גדל”.
הניסיון שלי עם השופטת חנה בן עמי היה שלילי ביותר.
השאלה היא על כמה ילדים היא הכריזה כבני אימוץ.
ובכמה מקרים היא הכריזה על בוגרים כי אינם כשירים למשפט?
אני פשוט לא בטוחה שהיא מבינה שדווקא במקרים המזוויעים ששללו את ההורה כהורה וכאדם, על לא עוול בכפו, אך ורק למטרות מחקר ואאוגניקה, נגרם העוול המזוויע ביותר ששווה בעוולתו למעשיהם של הנאצים.
למעשה לא נראה לי שהיא כלל הפנימה ומפנימה זאת.
ועד שכל העוסקים במלאכה זו לא יבינו זאת יהיה קשה מאוד להפסיק את תופעת חטיפת הילדים ע”י פקידות הסעד.
מי שמתיר מקרה אחד של אימוץ שלא יתפלא שיש מקרים רבים נוספים של אימוץ.
מי שמוכן להכריז על אדם אחד כלא כשיר ולנהל הליכים חסויים בעניינו שלא יגלגל עיניים צדקניות נוכח תסקירים חסויים מלאים שקרים המציגים מיצג שווא.
אני מקווה שאלוקים ישפוט ביני ובין השופטת חנה בן עמי. לא רק שהיא חטאה כלפי בברוטאליות ב1993 , כאשר הייתה לה הזדמנות לתקן זאת ב1998 היא התנהגה באופן כה נבזה וכה מכוער עד שכל הנוכחים במסדרון בית המשפט, היו פשוט מזועזעים.