העליון קיבל ערעור 27 תובעים בפרשת “היעלמות ילדי תימן” לקבלת פיצויים מהמדינה והסוכנות היהודית – התובעים יוכלו להגיש תביעתם במאוחד ע”א 2392/19
ביהמ”ש העליון קיבל את תביעתו של סלמה עוזרי ו-26 עותרים נוספים, במסגרת תביעתם לקבלת פיצוי על היעלמות ילדיהם בשנות ה-50. ביום 22.11.18 הגישו המערערים לביהמ”ש המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בסך של מעל 2.5 מיליון ש”ח. 27 המערערים הם הוריהם, אחיהם ואחיותיהם של 11 תינוקות, פעוטות וילדים מבין ילדי תימן שהוגדרו “עלומים”, וכנטען נלקחו על ידי נציגי הרשויות מידי הוריהם בתקופת עלייתם ארצה וקליטתם בה, בעת שהותם במחנות העולים, במעברות ובכפרי העבודה בין השנים 1948 – 1954 ולא ידוע מה עלה בגורלם.
ביהמ”ש המחוזי טען כי כל תביעה צריכה להתנהל בנפרד, אולם המערערים טענו כי יש לראות במעשי ומחדלי המדינה והסוכנות היהודית פעולה מערכתית, וכי אין מדובר באוסף של מקרים בודדים אלא בדפוס חוזר של מקרים דומים, כך שצירוף תביעותיהם של 27 התובעים היא הדרך הדיונית היעילה ביותר לבירור התביעה.
השופט אלרון קבע כי הצדק עם המערערים, וכי מתקיים התנאי הראשון המנוי בתקנה 21 לצירוף תובעים – קיומו של מעשה או סדרה של מעשים המהווים את הבסיס העובדתי הנטען לתביעה. הדבר אף עולה ממסקנות שלושת הוועדות, כי יש הגיון וטעם רב באיחוד טענותיהם של המערערים כולם תחת קורת גג אחת, בהיותם של המעשים והמחדלים הנטענים נגד המדינה והסוכנות היהודית, המקימים חבות בנזיקין, חלק מפרשה אחת.
המדינה הודיעה, כי “נבחנת אפשרות ליישוב המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט.”
השופט אלרון כותב: “יש לברך על כך, וטוב תעשה המדינה אם תוסיף לפעול בעניין בהקדם בשל חשיבותו הציבורית של הנושא“.
סלמה עוזרי ו-26 מערערים נוספים, הם עולי תימן שעלו ארצה בשנות החמישים עם בני משפחתם, הגישו לביהמ”ש המחוזי בת”א תביעה לפסיקת פיצויים בגין הנזקים הנפשיים הקשים שגרמו להם מחמת היעלמות ילדיהם ואחיהם מבתי התינוקות במחנות העולים בהם שוכנו עם עלייתם ארצה ומבתי החולים, במסגרת הפרשה המכונה, “פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן“.
השופט אלרון דן בשאלה האם היעלמותם של תינוקות, פעוטות וילדים שעקבותיהם אבדו לבלי שוב במסגרת פרשת ילדי תימן, מהווה “מעשה אחד”, או “סידרה של מעשים”, המעוררים “שאלה משפטית או עובדתית, וככזו מוצדק לדון בה במסגרת תובענה אחת, תוך צירוף תביעותיהם של כל בני משפחותיהם של הילדים הטוענים לזכות סעד.
פרשת היעלמותם של ילדי תימן מזרח ובלקן, עמדה לאורך השנים במוקד הדיון בשלוש ועדות חקירה: הוועדה הבין משרדית שכונתה “ועדת בהלול-מינקובסקי”, שפעלה בין השנים 1967 – 1968, ועדת הבירור שכונתה “ועדת שלגי”, אשר מונתה בשנת 1998, ולבסוף ועדת החקירה הממלכתית שכונתה “ועדת קדמי”.
בתום עבודת שלוש הוועדות, שבדו תלונות בקשר להיעלמותם של 1,033 תינוקות, פעוטות וילדים, נותרו 56 מהם בגדר “עלומים”.
בתביעה שהגישו המערערים, פורטו נסיבות היעלמותם של 11 תינוקות וילדים, בני משפחותיהם של המערערים, בהתאם לממצאי החקירה ולמסקנות ועדת קדמי, אותם תינוקות וילדים נלקחו על פי הנטען מחזקת הוריהם והושמו במשמורת הסוכנות היהודית בבית חולים ממשלתי בחדרה, בבית היולדות הממשלתי ברנדייס, בבית חולים רמב”ם, בבית חולים בנהריה, בבית החולים רמב”ם, בבית החולים בנהריה, בבית התינוקות במחנה עין שמר, במרפאה במחנה בית ליד, וכן במרפאה ובבית התינוקות שבמחנה העולים ראש העין, בין השנים 1949 – 1950. זמן קצר לאחר מכן נמסר להורי הילדים, לחרדתם הרבה, כי ילדיהם נפטרו, ואולם ברבות השנים התברר כי לא כך הדבר.
המערערים טענו שהם נמנים הקבוצה שנפגעה באופן הקשה ביותר מהפרשה, שכן בעוד שלגבי מרבית הילדים שנעלמו באותם שנים, נקבע על ידי ועדות החקירה שהם נפטרו או הובאו לקבוה, אולם יקירהם הם בגדר “נוכחים נפקדים”, שלא ידוע מה עלה בגורלם.
היעלמותם, כתוצאה ממחדלי המדינה והסוכנות היהודית, הותירה את בני משפחותיהם מצולקים וחבולים נפשית כלשון המערערים, באופן המזכה אותם לשיטתם בפיצוי בגין נזקי גוף.
המדינה חוייבה בהוצאות המערערים בסך 20,000 ש”ח.
עצם העובדה שהמדינה מנהלת מגעים מחוץ לפרוטוקול עם התובעים, יש בה הודאת המדינה בהכרת פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, להשליך על חטיפת תינוקות של הורים ממוצאים שונים מבתי החולים ליולדות. המדינה לא רוצה שיהיה פרוטוקול או פסק דין, עליו יוכלו להסתמך תובעים נוספים נגד המדינה, עובדה שתציג אותה בעיני העולם כסוחרת ילדים.
עא-2392-19-התקבל-ערעור-סלמה-עוזרי-ו-26-אחרים-נגד-מדינת-ישראל-והסכונות-היהודית-לארץ-ישראל
