משרד הרווחה הזמין את האם הביולוגית של הנסיך החטוף ל"מפגש פרידה אחרון" מבנה
משרד הרווחה הודיע לאמו הביולוגית של הנסיך החטוף על הפסקת הביקורים השבועיים אצל בנה וזימן אותה למפגש פרידה אחרון.
"בהתאם להחלטת בית המשפט הריני להודיעך כי מופסקים בזאת הסדרי הראייה הסדירים שבין מרשתך לקטין", נכתב במכתב שהועבר לידי עורכי דינה של האם, לאחר שגורמים במשרד הרווחה לא הצליחו לדבריהם ליצור קשר עם האם עצמה.
במכתב מבקשים נציגי משרד הרווחה מהאם שלא להגיע למשרדיהם ביום ראשון, למפגש הקבוע בין האם לבנה שהיה נהוג מאז היוולדו.
"איך אנשי הרווחה חוזרים שוב על אותה טעות?", מתרעמת דודתו הביולוגית של הילד "הם כל הזמן מדברים איתנו על טובת הילד, אבל הילד רגיל לפגוש את אמו פעם בשבוע. האם גם הפרידה הפתאומית הזאת היא טובת הילד? אני לא קוראת לזה פרידה, זה משהו שקשה לתאר אותו. האם הזאת לעולם לא תראה את בנה היחיד".
דודתו הביולוגית של הילד מתחה ביקורת על החלטת משרד הרווחה: "אנחנו לא יודעים אפילו איך להודיע לה על ההחלטה. היא לעולם לא תראה את בנה היחיד, אנחנו חוששים לחייה". בערעור המשפחה בתיק בע"מ 4486/13, נקבע:
הוחלט, כאמור, בדעת רוב השופטים, י' עמית וע' ארבל, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט נ' הנדל, לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את הצעתה של אחות האם לאמץ את הקטין והורה להשאירו במסגרת אימוץ סגור. יש להותיר את הכרזת הקטין כבר-אימוץ לגבי האם (מיום 25.12.10) וכן להורות על החזרתו של הקטין אל חיק משפחתו, לאימוץ על ידי אחות האם ובעלה של האחות, עם צמצום תוצאות האימוץ באופן שהקטין יוכל לקיים מפגשים עם אמו ומשפחתו כפי שיקבע על ידי אחות האם, ובהנחיית והדרכת שירותי הרווחה.
מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
ואכן האמא פגשה את בנה, והילד אף קרא לה במהלך כל המפגשים אמא ושמח לפוגשה. בפסק דין דנ"א 6211/13, 6252/13 נפסק כי הילד ישאר במשפחת האומנה, אולם לא נקבע כי הביקורים בין האמא לבנה ייפסקו. אין מדובר בפסק דין חלוט, שכן האמא והדודה הודיעו כי יגישו ערעור על פסק הדין שניתן.
החלטת משרד הרווחה להפסיק את הביקורים לצמיתות בין הבן לאמו גורמת לנזקים עצומים לקטין תוך שימוש פסול בהליכי בית המשפט והשחרת שמה הטוב של האמא, במטרה לעשות לאמא רצח אופי ולאלצה להיכנע לתכתיבי משרד הרווחה. משרד הרווחה ששם עצמו מעל בית המשפט, עושה דין לעצמו, מוליך שולל הן את בית המשפט והן את המשפחה הביולוגית. למרבה התמיהה, משרד הרווחה מזלזל בבית המשפט ובמשפחה הביולוגית והוא מתיחס למצער לצו בית המשפט משל מדובר בהמלצה בלבד. יודגש, מפגש הפרידה האחרון שיזם משרד הרווחה בין האמא לבנה נועד ביודעין ומתוך מטרה ברורה לייתר את האמא מחיי בנה ולגרום לה ולבנה נזקים בלתי הפיכים.
משרד הרווחה נוהג בעורמה ובתחבולה להכשלת הקשר בין הבן לאמו כדי "למשוך זמן" ולהמשיך לייצר לעצמם תשתית שתאפשר להם לקבוע, כי הילד התרגל לאומנים ואינו זקוק לאמא שלו. קביעת מפגש פרידה בין הבן לאמו מלמד כי משרד הרווחה באופן זדוני ומכוון, פועל כמי שיש לו מה להסתיר והוא נוגס בזכויות הורים וילדיהם תוך פגיעה מוחשית בתא המשפחה.
כך נכתב על האם הביולוגית בתיק בע"מ 4486/13:
על אהבתה של האם לבנה ורצונה לגדלו בעצמה, ולחלופין בעזרת אחיותיה, אין מחלוקת.
חשוב לתת את הדעת להתנהלות האם ולעובדה שמעולם לא חדלה מלהילחם על זכותה ההורית כלפי הקטין, ולא עשתה כל מעשה שעשוי להיחשב כקיפוח זכותה כאם.
לאחר לידת בנה, ולמרות ששוחררה לביתה, המשיכה האם לשהות בבית החולים ולישון במסדרונות בית החולים בתקופה בה היה הקטין מאושפז בפגיה.
האם מעולם לא ויתרה על בנה. מאז היות הקטין בן חודשיים התקיימו מפגשים עם אמו במחלקת הרווחה אחת לשבוע. האם התקשתה לקבל את העובדה שעליה להיפגש עם בנה במסגרת זו, אך עם זאת הגיעה לכל המפגשים ועל פי דו"ח העובדת הסוציאלית יחסה כלפיו היה רך ואימהי, וכפי שתואר בחוות הדעת "מחבקת מנשקת ומלטפת את בנה".
בענייננו, לא הייתה מצד האם הזנחה של הקטין, לא הייתה כל בעיה מבחינת התנהלותה של האם כלפיו, והיא בוודאי לא עשתה דבר שיש בו לקפח את זכותה כאם כלפי בנה, ההיפך הוא הנכון.
כאמור, האם עשתה כל שביכולתה בניסיונותיה להשאיר את הילד בחזקתה.
היא חזרה וביקשה לאפשר לה לגדל את בנה בכוחות עצמה או לשבצה יחד עימו למסגרת מוסדית מתאימה, אולם נמסר לה כי לא קיימות מסגרות לאמהות במצבה.
האם מוכת גורל, חלתה, וכתוצאה ממחלתה נאלצה שלא ברצונה למסור את בנה. למרות מצבה הנפשי, התמידה במפגשים עם הקטין וגילתה כלפיו אהבה וחום, וקיוותה בכל מאודה שישוב לחיקה. אך בלית ברירה, כשהבינה את מצבה והובהר לה שהיא לא תוכל לקבלו לרשותה, השלימה עם העובדה ואף הציעה שאחותה היא שתאמץ אותו, וקיוותה שתזכה גם היא לראותו.
מתכונת האימוץ שהגדיר בית המשפט היא אימוץ סגור, אך לדברי הדודה – בהחלטתו התיר בית המשפט למשפחה את האפשרות להגיש בקשה לפתוח בהליך אימוץ פתוח. "בית המשפט השאיר לנו דלת פתוחה בעניין הזה וברווחה יודעים שאנחנו מתכוונים להתחיל בהליך, אז לאן הם ממהרים?", שואלת הדודה. "אנחנו לא יודעים אפילו איך להודיע לאם את הדבר הזה. אנחנו חוששים לחייה מהרגע שתשמע שמכינים לה את הפגישה האחרונה".
קישור לעצומה שהוקמה להשבת הנסיך החטוף לדודתו ומשפחתו הביולוגית:
http://www.atzuma.co.il/ethiopianchild#sign
האקטיביזם השיפוטי ניצח את ילד המריבה, פרופ' אסתר הרצוג, 27.12.13
החלטת בית המשפט העליון מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים". חפשו את שורש הרע בפסיקת אהרן ברק.
באפריל 2005 החליט בית המשפט העליון בראשות אהרון ברק להשאיר את "תינוק המריבה" בידי מאמציו. גם אז, כמו בימים אלו, הייתה הפסיקה רוויה במלל אידיאולוגי על "טובת הילד", במהלך טיהור שרץ גזילת התינוק מאמו. וכך, לאחר קרוב לתשע שנים חזר בית המשפט העליון וחיזק את מוסד האימוץ בישראל לטובת בעלי הכוח על חשבון קבוצות מוחלשות.
ביטול החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון להחזיר את התינוק למשפחתו הביולוגית מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים", שמוסדות השלטון יבטיחו כי כל אפשרות לכרסם בפריבילגיות של הראשונים תיאטם. כך העצימה הפסיקה האחרונה פעם נוספת את סמכותן, הדרקונית בלאו הכי, של רשויות הרווחה המשרתות בנאמנות את הקבוצות החזקות.
שוב נחשף מקומה של פקידות הסעד כ"שוט" של החברה כלפי העניים (בלשונה של חוקרת העבודה הסוציאלית ד"ר מילי מאסס) וככלי של המדינה לחלוקה מחדש של תינוקות כדי לחזק את תמיכת הקבוצות המבוססות. פסק הדין הנוכחי מבליט בקיצוניות את המשמעויות החברתיות הללו: תינוק שחור, בן למשפחת עולים מאתיופיה, הועבר להורים לבנים, ותיקים וכנראה מבוססים.
במקום לתבוע את הענשתה של מערכת הרווחה על החבלה בניסיונן של האם והדודה של התינוק להשאיר את התינוק במשפחה, אימץ בית המשפט את מעשיה הפסולים והמלצותיה המוטות ועמד מאחורי הטענה השקרית שהדברים נעשו "לטובת הקטין". האם לפקידות הסעד ולשופטים ניתנה הנבואה המאפשרת להם לדעת כיצד ישפיע ניתוק התינוק ממשפחתו הביולוגית והחיבור למשפחה מאמצת בהמשך חייו?
ומנין הערובה שחייו במשפחה המאמצת יהיו טובים יותר מחייו במשפחתו הביולוגית? אחת התופעות המוכרות בהקשר זה היא שילדים מאומצים סובלים מקשיי "זהות", מחיפוש אחר שורשי משפחותיהם כל חייהם. בפסיקתו החדשה מחק בית המשפט העליון את כללי הצדק הטבעי-האנושי וקבע שילדים שייכים למדינה ולא למי שהביאם לעולם. במקום להיות הגורם שמבטיח את זכויות האדם הטבעיות להורות, הוא הפך את המדינה לגורם שולט על הדבר הכי משמעותי עבור האדם: צאצאיו.
הכול סחיר – גם ילדים
אם יש הוכחה מושלמת לכך שהמדינה המודרנית הפכה לעריץ המשתלט על חיי נתיניו ומנכס לעצמו את פרי עמלם ופרי בטנם – זו ההחלטה האחרונה של בית המשפט העליון, ביחד עם מערך הסעד שמנהל עבורו את גזילת הילדים מהוריהם. המלך שלמה, שהיה גבר ושליט מוחלט בעת העתיקה, הבין את עליונות הקשר הביולוגי של האם אל ילדה. היום – במדינה המודרנית, כשהטכנולוגיה הולכת ומשתלטת על ההולדה וכאשר ניתן לשכור רחם – הכול סחיר והקשר הביולוגי נדחק לקרן זווית. בחברה שכזו, שבה ערכה של הביולוגיה הולך ונמחק ותינוקות הם יותר ויותר תוצאה של טכנולוגיה, אפשר להשתמש בתינוקות בקלות לצורכי מסחרה חברתית ופוליטית.
קשה שלא לחשוב גם על ההיבט המגדרי בכל הפרשה. פקידי הסעד, שרובם ככולם נשים, משמשים את המדינה בהליך פגיעה באמהות מוחלשות, גם במקרי אימוץ וגם במקרים רבים מאד של לקיחת ילדיהן למוסדות ולאומנה. על המפגש ההרסני בין הנשים כפקידות סעד לבין נשים מוחלשות חד-הוריות, עולות, עניות ועוד, שהן "מטופלות" שלהן, דיברה כבר ברברה סבירסקי ב-1984 בספרה "בנות חוה בנות לילית".
המפגש בין נשים משני צדי המתרס, בין בעלות מעמד חברתי-מקצועי-כלכלי מבוסס לבין נשים ממעמד נחות מהן הוא פטאלי עבור הקבוצה המוחלשת. במפגש זה יכולות פקידות הסעד לראות את הנשים ה"אחרות" ממקום מנוכר, לתפוש אותן כ"אמהות לא ראויות" ולקחת מהן את ילדיהן ללא נקיפות מצפון ובהרגשה שהן ממלאות את "ייעודן המקצועי". גם נשים שופטות, כמו מרים נאור, יכולה להיאטם הן ל"קשר הדם" והן לזהות המגדרית שלה. רוממות מעמדה המקצועי-חברתי מחייב אותה לפעול ולדבר ממש כפי שהיא פועלת ומדברת, נגד הלב והרחם. פרופ' אהרון ברק בוודאי גאה בה כעת.
