חנה ינון שופטת בימ"ש שלום ת"א – פסק דין מנותק מהעובדות ומהחוק בפרשת מעצב תכשיטים עודד קאשי ע"א 29415-06-12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' עודד קאשי
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1uL
המעצב עודד קאשי חיקה שעוני יוקרה, איתמר לוין, news1, ינואר 2014
כמה טעויות יכולה השופטת חנה ינון לעשות בפסק דין אחד? הרבה מאוד.
היא נכשלה בהבנת הנקרא: ההסכם בין עודד קאשי לבין אודמר פיגה ברור וחד-משמעי, ומלמד שקאשי חיקה שעונים והתחייב לשלם פיצוי.
היא נכשלה בקריאת חוק לשון הרע ופסקה פיצויים כפולים.
היא נכשלה בקריאת דוחות כספיים והעניקה לקאשי אישית פיצוי על נזק שלכאורה נגרם לחברה שבבעלותו.
היא נכשלה במשפטים שנה א' וחייבה בפיצוי על-פי עילה בה לא דנה.
היא נכשלה בהבנת הראיות והעדויות בנוגע לפנייתו של בר חיון לקבלת תגובתו של קאשי.
שורה כזו של פשלות מחייבת לכל הפחות בירור מעמיק עם ינון. היא מטרידה ביותר, משתי סיבות. האחת: מי לידינו יתקע, שזהו המקרה היחיד בו פסק דין של ינון מנותק מן העובדות ומן החוק? השנייה: האם מדובר רק ברשלנות תהומית, או שמא בפסיקה שמסיבות כלשהן נטתה מן האמת?
ביהמ"ש המחוזי ביטל את חיובו של הארץ לפצות את קאשי לאחר שחשף את החיקוי שביצע 
קובע: הידיעה הייתה אמת – קאשי חיקה את השעונים והתחייב לפצות את היצרנית ב-10,000 דולר
המעצב עודד קאשי ייצר שעונים שחיקו שעוני יוקרה שווייצריים. כך קובע (יום ד', 22.1.14) בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר ביטל את חיובו של העיתון הארץ לפצות את קאשי בגין לשון הרע.
שופטת בית משפט השלום בתל אביב, חנה ינון, חייבה את הארץ לשלם לקאשי 150,000 שקל בעקבות ידיעה בה נאמר, כי יצרנית השעונים אודמר פיגה טענה שקאשי זייף שעונים השייכים לה. הכתב בר חיון הסתמך על מקור חסוי, ומסר גם שקאשי התחייב להעביר לאודמר פיגה את השעונים המחקים ולפצות אותה ב-10,000 דולר.
לדעת ינון, הפרסום נעשה בחוסר תום לב משום שהעיתון לא המתין לקבלת תגובתו של קאשי, ומה שנאמר בהסכם אינו תומך בדברים שהובאו בידיעה.
שופט בית המשפט המחוזי, חגי ברנר, קובע, כי הפרסום היה אמת. הוא מצטט באריכות את ההסכם בין אודמר פיגה לבין קאשי, בו נקבע שהאחרון יצר "שעוני חיקוי" הדומים עד כדי הטעיה לשעונים השווייצריים ומסכים לשלם לה 10,000 דולר. קאשי אומנם לא הודה במפורש בחיקוי, מעיר ברנר, אך הוא עשה זאת במשתמע, ולכן האמירה בידיעה לפיה הוא הודה בכך היא פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. גם העובדה שאודמר פיגה ייחסה לקאשי זיוף בעוד שהוא "רק" (המרכאות במקור) חיקה את השעונים, היא פרט לוואי שכזה.
"בהינתן העובדה שקאשי הינו מעצב ידוע של תכשיטי יוקרה, המסקנה הברורה היא כי היה אינטרס ציבורי בפרסום, שכן ישנו אינטרס חברתי בחשיפת העובדה שמעצב תכשיטי יוקרה נכשל בעניין של שיווק והפצת שעוני חיקוי עליהם הטביע את שמו", מוסיף ברנר.
עוד דן ברנר בשאלת תום הלב של הארץ וחיון, וגם כאן הוא דוחה את מסקנותיה של ינון. ברנר מציין, כי חיון פנה לבאי-כוחו של קאשי, הותיר עבורו הודעות – אך הלה לא הגיב. משחלפו ארבע שעות, רשאי היה חיון להסיק שקאשי אינו מעוניין להגיב ולפרסם את הידיעה, בפרט כאשר היה בידיו ההסכם בינו לבין אודמר פיגה. ברנר מעיר, כי קאשי לא הגיב גם לאחר הפרסום, עובדה המחזקת את המסקנה שלא היה מעוניין להגיב.
ברנר מוסיף וקובע, כי ינון לא הייתה יכולה לפסוק לקאשי גם פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק וגם פיצוי על הנזק המוערך שנגרם לו. מדובר במסלולים חילופיים ולא במסלולים מצטברים בחוק איסור לשון הרע, אומר ברנר. הוא גם מעיר, כי חוות הדעת על הנזק שגרם הפרסום נגעה לחברה שבבעלות קאשי ולא לו אישית, ולכן לא ניתן היה לפצות את קאשי עצמו בהקשר זה. בנוסף לכך, ינון לא יכולה הייתה להעניק פיצויים בגין רשלנות כאשר התביעה הייתה בגין לשון הרע.
קאשי חויב להחזיר להארץ את כל הסכומים שקיבל ולשלם הוצאות בסך 50,000 שקל בשתי הערכאות. את הארץ ייצג עו"ד עומר אשכר ממשרד ליבליך-מוזר, ואת קאשי – עו"ד יעקב קלדרון.
