התנועה למען איכות השפיטה בישראל: החלפת העו”סיות ביחידה לסיוע בבתי משפט למשפחה (יח”ס) בעורכי דין מגשרים
הגיע העת להודות כי חיוב הורים לבצע גישור אצל עובדות סוציאליות ביחידות לסיוע שליד בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים (היח”ס) נכשל כישלון טוטלי.
יחידות היח”ס המאוישות ע”י עובדות סוציאליות לא הצליחו לגרום להקטנת מספרי התיקים הנפתחים בבתי משפט למשפחה, לא הצליחו לגרום לסיום מחלוקות בנועם, ולא הובילו לצמצום העבודה של שופטי בתי המשפט למשפחה. ההיפך הוא הנכון.
הציפיה שהעובדות הסוציאליות יצליחו לגרום לגישורים ולהקטנת ההתדיינות בבתי המשפט למשפחה נכשלה כישלון חרוץ.
הסיבה לכישלון היא כפולה: היות והעובדות הסוציאליות עוברות הכשרה בבית הספר המרכזי להכשרת עובדי רווחה אשר מנוהל ע”י ויצ”ו, מי שזוכה כל שנה במכרז תפור, הרי שהן נפלטות מבית ספר זה כאשר הן רוויות בשנאת גברים ובהפליה מגדרית נגד גברים. מטבע הדברים כל הגברים והאבות הגרושים שונאים אותן ומתעבים אותן, והנשים שילדיהן נלקחו בכפייה למוסדות ויצ”ו שונאים אותן יותר.
הסיבה השנייה היא שכל עוד החוקים מוטים מראש ומפלים נגד גברים (למשל משמורת אוטומטית לאישה ופטור לנשים מחובת מזונות בשל הדין העברי) הרי הגישור הופך לישיבת סחיטה בה העו”ס מנסה לסחוט את הגבר לבצע ויתורים בידיעה שממילא החוק איננו לטובתו.
התנועה לאיכות השפיטה בישראל מציעה לפטר את כל העובדות הסוציאליות מיחידות היח”ס ולבנות מחדש את היחידות האלה כמרכזי גישור שיאוישו בעורכי דין מטעם לשכת עורכי הדין. כמו כן התנועה מציעה לבטל כליל את סע’ 5 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות המסדיר את פעולות יחידות הסיוע הללו, ולבטל את צו בית משפט לענייני משפחה (הקמת יחידות הסיוע, דרכי פעולתן וסדרי עבודתן), תשנ”ו-1996, אשר בסעיף 1 קובע כי מספר העובדים הסוציאליים בכל יחידה לא יפחת ממספר השופטים המכהנים בבית המשפט או ממספר ההרכבים בבית הדין הדתי. אין בכך כל צורך.
מהלך זה ישיב את אמון הציבור ביחידות הסיוע (שייהפכו ליחידות גישור עם דגש על וולונטריות), שכן כיום לציבור אין כל אמון בעובדות סוציאליות, במיוחד אין אמון בעובדות סוציאליות המוכשרות בבית ספר שמנוהל ע”י ויצ”ו.
מהלך זה יאפשר לעו”ד אבי חימי ראש לשכת עורכי הדין להציג עצמו בציבור כמי שמסדר פרנסה לעורכי הדין הצעירים, ואלו שאינם מצליחים לקושש לקוחות לאור התחרות העזה בשוק שלו.
להצלחת המהלך יש לבטל כליל את חובת ההתייצבות ביח”ס שכן ממילא אין זה מביא תועלת ומי שלא מעונין בכך פשוט לא ישתף פעולה או ימציא פתקי מחלה ולא יתייצב. גישור מטבעו חייב להיות וולונטרי.
לא ניתן להכביר מילים עד כמה חשוב לצמצם את כל המגע בין אזרחים ובין עובדות סוציאליות. הן גורמות אך ורק נזק. למשל, כאשר שופטת מזמינה תסקיר מעו”ס, רשימת ההמתנה היא 9 חודשים. עו”ס עם מצפון לא הייתה נותנת להורים לחכות 9 חודשים עד שתתפנה, והייתה מסרבת בכלל להיות חלק מזה. אלא שלעו”סיות אין כל מצפון ומי שבדרך כלל ניזוק מרשימות ההמתנה הם מי מההורים שבינתיים אינם יכולים לקבל משמורת משותפת, כי הם תלויים בתוצאות התסקיר.
גם התסקיר עצמו מיותר לחלוטין. כל מה שיש להורים לספר, הם יכולים לספר ישירות לשופט ולהיחקר על כך. השימוש בעובדות סוציאליות גורם לכך שבתי המשפט למשפחה מתבססים על עדויות שמועה מפי העו”ס, על רשמיה והאינטואיציות שלה, במקום להתבסס על מערכת של זכויות וחובת אשר נוצרת בדרך של משפט עם הוכחות, דיני ראיות וחקירות עדים. 
לא הצלחנו לאתר שום דין וחשבון כלכלי ממנו ניתן לראות מה עלות מרכזי היח”ס למדינה, ולכן גם לא ניתן להגיע לחישובי עלות מול תועלת. נזהיר מראש שמשרד הרווחה והיח”ס משלמים רבה כסף למכונים כמו “ברוקדייל” אשר שורצות בהן פמיניסטיות רדיקליות ומשימתן היא לייצר “מחקרים” מוטים ומסולפים כאילו היח”ס מועיל למישהו, וכאילו הציבור שבע רצון ממנו.
אלו מחקרים שיש להתייחס אליהם כמו אל עלוני פרסומת ממומנת, ואין להאמין לאף מילה שם. הסטטיסטיקה היחידה שמדברת מהשטח היא כמה זוגות מגיעים ליח”ס וממשיכים לתביעות בפני שופטים בבתי משפט, וכמה מהם מגיעים להסכמה כוללת ולא ממשיכים לבתי משפט. את זה אף אחד לא סופר ולא מציג, אולם השטח מדבר בעד עצמו ומהשטח עולה תמונה ברורה שהיח”ס אינו מצליח לצמצם אפילו תיק גירושין אחד.
לאור כל האמור וחוסר התועלת המוחלט של שירותי היח”ס, חוסר האמון המוחלט של הורים בעובדות הסוציאליות אשר מוטות מגדרית ואינן ניטרליות, התנועה לאיכות השפיטה ממליצה לסגור את כל שירותי היח”ס ולהפנות את מי שמעונין בגישור אל לשכת עוה”ד. בעניין זה ברור שאין להתייעץ עם גורמים ממשרד הרווחה שכן כל מה שמעניין אותם זו פרנסה לאלפי העו”סיות שבלעדי היח”ס יפנו למל”ל ויבקשו הבטחת הכנסה כי אין ל”כישוריהן” כל דורש.
