בפעם הרביעית! העליון העיף את רון קובי (רוקנבי): הדחתו מראשות העיר טבריה סופית דנג”ץ 1294/20

נשיאת בית המשפט העליון קבעה היום בפעם הרביעית, בבקשה לדיון נוסף על בג”ץ שהגיש רון קובי, לשעבר ראש עיריית טבריה, שטען על 3 הלכות לפרשנות סעיף 206 לפקודה, שמעניקה לשר הפנים שיקול דעת רחב עד כדי חסר גבולות”, הפוגעת קשות בזכות לבחור ולהיבחר. כידוע, רון קובי, לא הצליח להעביר את תקציב עיריית טבריה.

השופטת חיות פסקה כי דין הבקשה להידחות, וטענותיו של קובי, הן טענות ערעוריות מובהקות, וכבר נפסק כי בקשה לדיון נוסף, איננה ערעור נוסף.

השופטת חיות סיימה את דבריה ברחמים על קובי:

“אין ספק כי ההחלטה המסיימת את כהונתו של המבקש כראש עיריית טבריה – קשה לו. אך תוצאה, קשה ככל שתהיה, היא לבדה אינה עילה מספקת לקיומו של דיון נוסף”.

 

בבית המשפט העליון

דנג”ץ 1294/20

לפני:

כבוד הנשיאה א’ חיות

המבקש:

רון אהרון קובי

 

נ ג ד

 

המשיבים:	1. השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת,     חה”כ זאב אלקין
	2. שר הפנים
	3. מנכ”ל משרד הפנים
	4. משרד הפנים
	5. סמנכ”ל משאבי אנוש במשרד הפנים
	6. רפאל טרבלסי
	7. יוסף בן חמו
	8. דוד אזולאי
	9. מנשה בן אלישע
	10. מיכאל לרר
	11. יוסף בן דוד
	12. פנחס ועקנין
	13. דוד אוחנה
	14. יוסי אוקנין

 

בקשה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט העליון בבג”ץ 350/20 מיום 17.2.2020 אשר ניתן על ידי כבוד השופטים י’ עמית, נ’ סולברג וא’ שטיין

 

המבקש:                               בעצמו

 

החלטה

 

           זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י’ עמית, נ’ סולברג וא’ שטיין) בבג”ץ 350/20 מיום 17.2.2020 (להלן: פסק הדין), לפיו נדחתה עתירת המבקש בעניין החלטת השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת (להלן: המשיב 1), המורה על סיום כהונת המבקש כראש עיריית טבריה.

 

1. במוקד פסק הדין עומד ההסדר הקבוע בסעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), שמורה, בין היתר, כי על מועצת עירייה לאשר את תקציב העירייה “בתוך שלושה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת, ואם לא חלפו שישה חודשים מיום עריכת הבחירות לראש העירייה – בתוך שישה חודשים מיום קבלת חוק התקציב השנתי בכנסת”. בהסדר נקבע עוד כי אם התקציב לא יאושר במועד שננקב “תסתיים כהונת המועצה או כהונת המועצה וראש העיריה, כפי שיורה שר הפנים”. יצוין כי לפי סעיף 206(ב1)(2) לפקודה, שר הפנים מוסמך להאריך את המועד הנ”ל בתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים.
2. השתלשלות העניינים כולה פורטה בפסק הדין ולענייננו די כי תובא תמצית הדברים: בבחירות שהתקיימו לרשויות המקומיות ביום 30.10.2018 נבחר המבקש לראשות עיריית טבריה. בהתאם לסעיף 206(ב1) לפקודה היה צורך לאשר במועצה את תקציב העירייה עד ליום 30.6.2019, אולם ארבעה ניסיונות של המבקש להביא לאישור התקציב עד מועד זה עלו בתוהו. מועד אישור התקציב הוארך בידי שר הפנים (להלן: המשיב 2) עד ליום 14.7.2019 אך גם עד מועד זה לא הצליח המבקש לאשר את התקציב. עקב כך, המבקש וחברי המועצה הוזמנו לשימוע טרם שתתקבל החלטת המשיב 2 בקשר להמשך כהונת המבקש כראש העירייה. טרם עריכת השימוע הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה (בג”ץ 4829/19). לאחר הדיון בעתירה עודכנוּ כי המשיב 2 החליט להאריך את המועד לאישור התקציב עד ליום 30.9.2019. משכך אותה עתירה מיצתה את עצמה ובית המשפט הורה ביום 5.8.2019 על מחיקתה.

 

3. ישיבת המועצה האחרונה התקיימה ביום 3.9.2019 ובה שוב לא הצליח המבקש לאשר את התקציב כנדרש. המועד הנדחה האחרון לאישור התקציב חלף, כאמור, ביום 30.9.2019 והמבקש וחברי המועצה הוזמנו שוב לשימוע בטרם תתקבל החלטה לעניין המשך כהונת המבקש כראש העירייה. באותו שלב, שב המבקש והגיש עתירה לבית משפט זה (בג”ץ 6485/19) בה טען, בין היתר, שיש להימנע מלקיים את השימוע עד לכינונה של ממשלה חדשה, וכי המשיב 2 מצוי בנסיבות העניין בניגוד עניינים. בפסק הדין שניתן בעתירה הנ”ל ביום 25.11.2019 (השופטים י’ עמית, ג’ קרא וי’ וילנר) אושרה הסכמת המדינה לפיה הסמכות לקבל החלטה בעניין המשך כהונת המבקש תועבר בנסיבות העניין לשר אחר בממשלה. עוד נקבע כי הליך השימוע יתקיים בהקדם האפשרי בפני מנכ”ל משרד הפנים (להלן: המשיב 3). בקשת המבקש לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נדחתה (דנג”ץ 7856/19).

 

4. סמכותו של המשיב 2 לקבל החלטה בעניין כהונת המבקש הועברה למשיב 1 והמבקש וחברי המועצה זומנו לשימוע בפני המשיב 3. המבקש הגיש עתירה נוספת שכוונה נגד הליך השימוע (בג”ץ 8307/19), ואולם: בקשתו לצו ביניים נדחתה, השימוע התקיים במועדו וביום 12.1.2020 קבע בית משפט זה (השופטים י’ עמית, נ’ סולברג וי’ וילנר) כי העתירה תימחק תוך שמירת זכותו של המבקש לעתור שוב לאחר שתתקבל ההחלטה בעניינו. לבסוף, ביום 8.1.2020 המליץ המשיב 3 למשיב 1 על סיום כהונת המבקש כראש עיריית טבריה. המשיב 1 החליט לאמץ המלצה זו ביום 13.1.2020 (להלן: ההחלטה), ובהתאם לכך מונתה ועדה למילוי תפקידי ראש העירייה ומועצת העירייה.

 

           מכאן העתירה הרביעית במספר שהגיש המבקש (בג”ץ 350/20) אשר פסק-הדין שניתן בה הוא נושא הבקשה לדיון נוסף שבפני.

 

5. בפסק הדין נדחתה עתירתו של המבקש, פה אחד, ונקבע כי ההחלטה אינה לוקה בחוסר סבירות המקים עילה להתערבות בה. בית המשפט ציין – בהסתמך על הפסיקה הנוגעת לאופן הפעלת שיקול הדעת הנתון לשר הפנים לפי סעיף 206(ב1) לפקודה – כי השיקול המרכזי שהיה על המשיב 1 לשקול הוא התנהלות המבקש והמועצה ביחס לאישור התקציב עצמו. נפסק כי בנסיבות העניין המבקש מנע מהמועצה אפשרות לאשר את התקציב, נוכח העובדה שלא כינס ישיבת מועצה נוספת לאחר יום 3.9.2019. בית המשפט הזכיר אומנם כי בהתנהלות המועצה נפלו פגמים, אך הדגיש כי בהתאם להלכה הנוהגת, ראש רשות מקומית עשוי לשאת באחריות לאי העברת התקציב גם בנסיבות אלה. בית המשפט לא ראה צורך להידרש לטענה שלפיה המשיבים 2 ו-3 שרויים בניגוד עניינים ולטענה שלא היה מקום לקבלת ההחלטה על ידי שר ב”ממשלת מעבר”, משום שטענות אלה נטענו וקיבלו התייחסויות במסגרת ההליכים הקודמים שניהל המבקש.

 

6. המבקש עתר לקיום דיון נוסף בפסק הדין, והצביע על שלוש הלכות שנקבעו בו, לשיטתו: ראשית, נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה קשה וחשובה הנוגעת לפרשנות סעיף 206 לפקודה, שמעניקה לשר הפנים שיקול דעת “רחב עד כדי חסר גבולות” הפוגעת קשות בזכות לבחור ולהיבחר. לפי המבקש, השיקול המרכזי אותו יש לבחון בנסיבות כאלה הוא יכולת ראש העירייה לאשר את תקציב העירייה לאחר שהמועצה סיימה את תפקידה. שנית, המבקש גורס כי בדחיית הטענה בדבר קיומו של ניגוד עניינים מצד המשיבים 3-2, יש משום קביעת הלכה חדשה הנוגדת פסיקה קודמת של בית משפט זה. שלישית, נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה בנוגע לסמכות של שר ב”ממשלת מעבר” לסיים כהונה של ראש עירייה, הנוגדת הלכה קודמת.

 

           במסגרת הודעת עדכון שהגיש המבקש ביום 1.4.2020 הוא הצביע, בין היתר, על מצב העיר טבריה, על התנהלות העירייה בימים אלה ועל החשיבות שבראש העירייה יעמוד אדם שנבחר בבחירות.

7. לאחר עיון בפסק הדין נושא הבקשה ובטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 קובע כי התנאי היסודי לקיומו של דיון נוסף הוא שפסק הדין נושא הבקשה קבע הלכה, וכבר נפסק בהקשר זה כי על ההלכה להיות מפורשת ולגלות עצמה על פניו (דנג”ץ 7984/19 רסלר נ’ השר לשירותי דת, פסקה 5 (30.12.2019)). עיון בפסק הדין בענייננו מלמד כי לא נפסקה בו הלכה ביחס לפרשנות סעיף 206(ב1) לפקודה, ודאי לא כזו המצדיקה קיום דיון נוסף. בית המשפט בחן את החלטת המשיב 1 תוך שהוא מסתמך על ההלכה הנוגעת לשיקול הדעת המסור לשר הפנים בהחלטה לפי הסעיף האמור, ועל יישומה בפסיקה. טענת המבקש בהקשר זה מופנית, הלכה למעשה, כלפי האופן שבו יושמה גם במקרה דנן ההלכה על הנסיבות הספציפיות של עניינו, אך הליך של דיון נוסף אינו מיועד לבירור טענה מעין זו (שם, בפסקה 6).

 

8. יתר טענות המבקש הן טענות ערעוריות מובהקות, וכבר נפסק כי בקשה לדיון נוסף איננה ערעור נוסף (דנג”ץ 5658/19 גבאי נ’ משרד התחבורה, פסקה 5 (9.8.2018)). אין ספק כי ההחלטה המסיימת את כהונתו של המבקש כראש עיריית טבריה – קשה לו. אך תוצאה, קשה ככל שתהיה, היא לבדה אינה עילה מספקת לקיומו של דיון נוסף (ראו: דנג”ץ 1988/08התנועה לאיכות השלטון בישראל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (24.3.2008)).

 

           אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ”ט בניסן התש”ף (‏23.4.2020).

ה נ ש י א ה

_________________________

20012940_V04.docx   גק

מרכז מידע, טל’ 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il

https://www.youtube.com/watch?v=HH7nveayTBY