הפנייה לאשפוז כפוי על סמך השמועות – פסיכיאטר מחוזי ד”ר זאב ירמלוביץ ועובדת סוציאלית מלשכת הרווחה קיראון

שנת 79 – עא 79 / 219 זאב ירמלוביץ נ’ משה חובב – שימוש בחוק פרוץ לרווחה (בזמנו) לאשפוז כפוי, אחריות נזיקית של פסיכיאטר באשפוז לא נחוץ, “קשר השתיקה של הרופאים” וקשיי הוכחה. התובע אושפז אצל הנתבע (הפסיכיאטר ד”ר זאב ירמלוביץ) על סמך פניה בעל פה של עובדת סוציאלית, מכתב מרופאו הכללי (ד”ר מיטרני) של התובע ומכתב מהיועצת החינוכית של בתו של התובע אך בלי שבדק את התובע או שמע אותו.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו שרשלנותו של הפסיכיאטר ירמלוביץ התבטאה בכך שהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי שטרח לברר אמיתותם מכלי ראשון והעיקר – ללא בדיקתו של התובע, בין מרצון ובין בעל-כרחו. יתרה מזו, אחת העובדות הנזכרות במכתבו של ד”ר מיטרני – כאילו היה התובע בהסתכלות במרפאה פסיכיאטרית בקריה – הוכחה כמוטעית.
היועצת החינוכית הודתה שמעולם לא בקשה שהבת תראה לה את החבורות וסימני המכות אותן ספגה, לטענתה, מידי אביה (התובע). העובדת הסוציאלית שטפלה במשפחה הסתמכה על דברי קרובים ושכנים באשר למעשיו ואיומיו של המשיב, אך מעולם לא היתה עדת ראיה להם.
גם מסקנותיו של ד”ר מיטרני, במכתב שכלל לא נועד לפסיכיאטר אלא למשרד הבריאות, אין מסקנה חד-משמעית, שהמשיב חולה בנפשו וזקוק לאשפוז. על כך יעידו המלים המופיעות במכתב “מר פלוני עושה רושם של אדם חולה מאד” וכן “אני סבור שמר פלוני הוא אדם חולה”.
לדעת השופטים, בכל אלה לא סגי. בבוא פסיכיאטר מחוזי להשתמש בסמכות הרחבה שהוענקה לו לשלול חרותו של אדם, בפרט בעל-כורחו, דורש הצדק הטבעי שיעשה כן בדחילו, על סמך עובדות מאומתות ובדוקות, להבדיל משמועות גרידא. אמנם אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את הפסיכיאטר המחוזי לכוף אדם להיבדק על ידו, או על ידי איש מטעמו, עד שהמחוקק יתקן מעוות זה.

משרד הבריאות ערער לעליון שקיבל את הערעור הואיל ובאותה תקופה לשון החוק איפשרה לפסיכיאטר מחוזי לשלוח אדם לאשפוז ללא בדיקה (סעיף 5 בחוק חולי נפש באותה עת: “נוכח פסיכיאטר מחוזי כי חולה עלול לסכן את עצמו או את הזולת חייב הוא להורות, בכתב, שהחולה יאושפז בבית החולים.”)
קשר השתיקה של עובדי הרשויות פעל בצורה משומנת כפי שנכתב בפסק הדין: “הרופאות למחלות נפש שטפלו בו, באברבנאל בת-ים וב”גהה”, העידו מטעם המערערים וכולן סמכו ידן על הוראת האשפוז“.

מסקנות שעולות מפסק הדין:

באילו מצבים ניתן לאשפז חולה ללא הסכמתו?

כאשר החולה אינו מהווה סכנה מותר לאשפזו רק בהסכמתו גם אם החולה זקוק לאשפוז. המצב שונה במידה והחולה מסוכן.

לפי אילו מדדים תבחן ההחלטה האם חולה נפש חייב באשפוז?

השאלה האם יש הצדקה למתן הוראת אשפוז היא שאלה רפואית-פסיכיאטרית ואין לבחון אותה לפי דיני הראיות הנהוגים בבית המשפט או עקרונות הצדק.

האם פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראות אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה פסיכאטרית?

פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראת אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה רפואית פסיכאטרית, ובלי שנתקיים דיון בנוכחותו של המאושפז ונשמע דברו לפני האשפוז.

מה האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת על רופא פסיכיאטר הנותן הוראת אשפוז?

רופא פסיכיאטר הנותן הוראות אשפוז רשלנית עלול להיות אחראי בנזיקין ובפליליים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא. זאת במידה והוראת האשפוז לא היתה “נחוצה באופן סביר” מהבחינה הרפואית-פסיכיאטרית ואם ההוראה לא בוצעה בתום לב ובלי זדון.

כיצד ניתן להוכיח את קיום תום הלב וחוסר הזדון בהתנהגות הרופא הפסיכיאטר?

בדרך כלל מוכח תום הלב וחוסר הזדון מתוך נחיצותו הרפואית-פסיכיאטרית של המעשה לפי תורת הרפואה. באופן דומה חוסר תום לב וקיום זדוני מוכחים על ידי אי נחיצות המעשה מהבחינה הרפואית.

על מי מוטלת הראיה בתביעה שטענתה כי הוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין?

הטוען שהוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין – עליו נטל הראיה.

מה המשמעות המשפטית של מצב בו רופא מסרב להעיד בשאלה מקצועית נגד חברו למקצוע או לספק חוות דעת מומחה שתסכן רופא אחר באחריות נזיקית?

מצב זה מכונה במשפט “קשר השתיקה של הרופאים” ולפיו בדרך כלל לא יסכימו רופאים מומחים להעיד בבית המשפט באופן שיסכן את חברם באחריות משפטית. מצב זה, לפי פסיקת בית המשפט, “גובל בפלילים” אבל קשיי ההוכחה אינם יכולים להחליף את העילה הנזיקית עצמה או את החובה להביא ראיות.

האם ניתן לחייב בפיצוי נזיקי במידה והרופא התרשל והפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל אך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למטופל?

אין יסוד משפטי המאפשר חיוב בפיצוי רק לשם הרתעה ובמידה והקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק נותק, דין התביעה להדחות.