החטא ואונסו – בית ספר ליידי דיוויס
הבוקר הוגשו כתבי אישום נגד 13 הנערים החשודים במעורבות בפרשת האונס החמורה בתל אביב שפורסמה השבוע. מדובר בנערה בת 15 שנאנסה באכזריות והושפלה ע”י חבורת נערים ממשפחות “טובות” מצפון תל אביב. לא ברור מה גרוע יותר, הנערים הפושעים או ההורים שלהם שהצדיקו את מעשיהם בתואנה כי ילדיהם “בני טובים” והנערה “פרובוקטיבית”… הורים שלרגע לא מפקפקים במעשי ילדיהם ה”טובים” ומאשימים כהרגלם את הקורבן.
ההורים טענו להגנתם כי הנערה הציגה התנהגות פרובוקטיבית… האם יתכן כי התנהגות זו היא תוצר של ההתעללות שעברה ע”י הנערים הללו? אם התנהגות זו אינה תוצר של ההתעללות שעברה, זה בוודאי לא נותן לגיטימציה למפלצות אדם אלו לנצל את חולשתה על מנת להתעלל בה, שהרי בסך הכל מדובר בנערה חסרת ישע.
אין ספק, האתוס של הגנה על החלש אינו צד חזק בחברה הישראלית על כל גווניה, והצהרה זו אף אינה פוסחת על הציבור הדתי לאומי שלאחרונה נחשף בערוותו בפרשת הרב מוטי אלון והעובד הסוציאלי הדתי סטנלי שניידר.
הרומן החטא ועונשו מאת דוסטויבסקי עומד על הרחמים להם זכאים גם אלו אשר חייהם נראים בעיני אחרים כלא חשובים לכאורה. ספר זה מרבה לעסוק בשאלות מוסריות כמו חשיבות החיים והאחריות ללקיחתם והעונש הנלווה לכך. הסטודנט הרוצח רסקולניקוב גרס כי אין בני האדם שווים, והשאלה החוזרת במחשבותיו היתה, האם, בתור האדם “הדגול” שהוא, יש לו הזכות לבצע פשע על מנת להטיב עם העולם? האפשר לאדם “נעלה” כמוהו לקחת חיים כה “בלתי נחוצים” כחייה של הזקנה המלווה בריבית קצוצה? מסקנתו של הספר מעמידה את הסדר החברתי על כנו, בבוא הרוצח רסקולניקוב על עונשו, והגאולה שהוא מוצא בחזרתו בתשובה.
האם היות הנערה מאוהבת וחסרת ישע בשל היותה חסרת יכולת נפשית להתנגד לתביעותיו של הנער האנס מקנה לו זכות לרצוח את נפשה רק משום שהוא ומשפחתו חושבים שהיא “פרובוקטיבית”? וודאי שלא.
הרצחת וגם ירשת
בעידן ההישגיות וחוסר הערכיות, כאשר הוריו של נער מתבגר אינם מסוגלים להבין את חומרת מעשיו של בנם ואף מצדיקים אותו, קל וחומר שנער זה, בן 16-17 לא יוכל להבין בעצמו את חומרת מעשיו, למרות שגיל האחריות הפלילית במדינת ישראל נקבע לגיל 12. (בבריטניה הוא נקבע לגיל 10, כנראה שהילדים הבריטים בוגרים יותר מהילדים הישראלים)
לא מפליא אם כן, אם אותו אספסוף הורים שבניהם אנסו והשפילו את הנערה, הורים שאף לא הביעו סליחה או חרטה כלפי הקורבן וגם הצדיקו את מעשי ילדיהם, הם אותם הורים שכל פעם שהיה ילד בעייתי בגן של הבן שלהם כשהיה קטן, הם היו רצים לעיריה וללשכת הרווחה על מנת לנסות לסלק את אותו ילד “פרובוקטיבי” מהגן, בתואנה כי הוריו “מזניחים” אותו והוא משפיע על ילדם לרעה… שהרי הילד שלהם הוא “נורמטיבי” וכל ילד “שונה” או “נחות” שחלילה יציק או יפריע לאוצר שלהם בלימודיו ובמשחקיו, יורחק מבית הספר ע”י אותו אספסוף הורים “נורמטיבים”, כמובן בסיוע אנשי “חינוך” שאינם יודעים להתמודד עם הילדים ה”שונים” לכאורה.
ברבות הימים, כשהילד הרך וה”טוב” של הורים אלה יהפוך לנער מפלצתי ויאנוס נערה באכזריות בלתי נתפסת, הם יפרסו עליו את כנפיהם ויגנו על האוצר, שהרי הילד שלהם הוא “ילד טוב” והם “הורים טובים ונורמטיבים”, והאשם הוא בקורבן, שהרי הנערה התקרבנה והיתה “פרובוקטיבית” וממילא היא “שונה”, נחותה והגיעה מבית “מזניח” לכאורה.
מיהו “נורמטיבי”
ההגדרה “נורמטיבי” היא הגדרה לא ברורה ומתייחסת בעיקר לפאן הארצי של הדברים. כך תוגדר משפחה “נורמטיבית” כתא משפחתי שבו יש אמא, אבא, שניהם נשואים, מצבם הכלכלי טוב, יש להם כלב, וילדיהם הולכים באופן סדיר לבית הספר ולחוגים. ההגדרה אינה מתייחסת כלל לערכים עליהם גדלים הילדים.
ההורים הישראלים משקיעים פחות זמן איכות עם ילדיהם בהשוואה להורים האירופאים. במקום לשבת עם הילדים ולהסביר להם על תורת המידות ועל דרכי העולם, הם מעדיפים להעביר את האחריות לגורמים אחרים כגון פסיכולוגים ו”מטפלים” למיניהם. כך אנו עדים כיום לקיומה של תופעה חולנית גדלה והולכת של תעשייה עתירת כסף של “טיפולים” למיניהם בילדים, כמו טיפולי אמנות, מים, סוסים, חמורים, עיזים ועוד… טיפולים שהם מיותרים לחלוטין, חסרי כל ביסוס מדעי, אינם תורמים כהוא זה למצבו הרגשי והערכי של הילד. ההורים שאינם מסוגלים להעניק את זמן האיכות לילדם שולחים אותו במקום זאת ל”טיפול” ובלבד שישתחררו מעול זמן האיכות ויוכלו להתגאות בפני חבריהם בגינה או בבית הכנסת כי הילד שלהם “מטופל”.
חוג אמנות לילדים עולה כ-200 ₪ בחודש, תוסיפו לאותו חוג את המילה “טיפולי” והופ המחיר קופץ ל-200 ₪ בשעה, למרות שמדובר באותו חוג, אותם תכנים, אותו הדבר.
נציין כי גם החוגים עצמם אינם יכולים להוות תחליף לזמן האיכות של הילד עם ההורה בבית, שהוא חשוב אלפי מונים מכל חוגי ההעשרה והמענקים החומריים למיניהם.
דיבורים, דיבורים, אבל היכן נתונים מספריים שמאששים את מה שנאמר?
[youtube http://www.youtube.com/watch?v=uGekEdepxsU]
מיתוס ה”אמא היהודיה” התנפץ ב-UNICEF
מחקר יוניסף משנת 2007 מראה מצב עגום ביותר של המשפחות הישראליות. ההורים הישראלים אולי יותר היסטריים לגבי ילדיהם מן ההורים האירופאים אך הם בהחלט פחות “הוריים” ופחות משקיעים בילדיהם מאשר ההורים האירופאים. מיתוס ה”אמא היהודיה” הוא מיתוס מופרך.
בדוח יוניסף נבדקו 21 מדינות OECD המוגדרות כמדינות מפותחות, בהן ישראל.
הטבלה בעמ’ 21 מראה את אחוז בני הנוער בגילאים 15 עד 19 שאינם נמצאים במסגרת כלשהי: חינוכית, מקצועית או תעסוקתית, כלומר אחוז הנוער שמסתובב בחוסר מעש. ישראל מובילה במקום הראשון עם כ- 25% מבני הנוער חסרי מסגרת, כמעט פי 2 מהבאה אחריה בטבלה, צרפת.
הטבלה בעמ’ 24 מראה את אחוז בני הנוער בגיל 15 אשר אוכלים עם הוריהם את הארוחה העיקרית סביב לשולחן, מספר פעמים בשבוע. ישראל נמצאת במקום האחרון עם 57%, לעומת איטליה בראש הטבלה עם 94%.
הטבלה בעמ’ 25 מראה את אחוז בני הנוער בגיל 15 אשר משוחחים עם הוריהם שיחת הורה-ילד מספר פעמים בשבוע. ישראל בתחתית הטבלה עם 37% , לעומת הונגריה בראש הטבלה עם 91%.
הטבלה בעמ’ 28 מראה את אחוז בני הנוער בגילאים 11, 13 ו15 אשר אוכלים ארוחת בוקר בכל יום לפני שהולכים לבית הספר. ישראל וסלובניה בתחתית הטבלה עם 40% , לעומת פורטוגל בראש הטבלה עם 82%.
הייתם רוצים שאנס יגן עליכם?
תארו לכם שנערים אנסים אלו יתגייסו לצה”ל בקרוב ומאיזו סמטה יגיח ילד ערבי “פרובוקטיבי” שמקלל את אותו חייל שאנס, כך שבמקום לנסות לתפוס אותו ולאזוק אותו או לירות עליו כדורי גומי, החייל שאנס יירה עליו כדורים חיים ויהרוג אותו, או לחילופין נערה מתנחלת שמקללת את החייל הזה והופכת ל”פרובוקטיבית”, ובמקום לאסור אותה, הוא ינחית לה אגרוף בבטן כי היתה “פרובוקטיבית”.
הייתם נותנים לחייל כזה נשק ביד? אני לא. קשה לחשוב שאדם שפעל לפי “עקרון העדר” ואנס נערה כי חבריו מן העדר השפיעו עליו, לא יושפע מחר במלחמה ע”י חבריו לבזוז בתי אזרחים או לאנוס נערות “פרובוקטיביות” של האויב או לירות כדור בשבוי כפות.
מערכת החינוך, לאן?
מערכת “החינוך” כיום אינה מערכת מחנכת, היא לכל היותר מלמדת, אבל בהחלט לא מחנכת. המורים כיום אינם מחנכים ילדים משום שהם עצמם אינם ערכיים כבעבר ודלים ביותר ביכולת הקשב שלהם לצרכי התלמידים.
המורים אינם רוצים ואינם מסוגלים להתמודד עם ילד שגוזל מהם אנרגיות מיותרות ואז בהבל פה הם מעבירים את הטיפול לרשויות הסעד, לעיתים בפיצוח מזמור של השמצות והכפשות על הילד והוריו, תוך ניצול לרעה של החוק המקנה להם להשתמש במושג “חשד סביר להזנחה והתעללות” כאוות נפשם וללא כל פיקוח.
מורים רבים שעובדים יד ביד עם עובדים סוציאלים ומעוניינים בילדים רדומים שלא יפריעו להם במהלך השיעור, כופים על תלמידים ליטול סמים פסיכיאטריים, זאת באמצעות עירוב פקידת סעד אשר מגבה את המורים ומשתמשת בכח הרב מדי שנתן לה החוק כדי לכפות סמים פסיכיאטרים על ילדים.
אמות המוסר של מורים רבים בישראל כיום הן מתחת לכל בקורת. רחל מירון, לשעבר מנהלת בית ספר היטיבה לתאר את מצבם העגום של המורים כיום. היא טוענת שכדי להצליח, המורים לא יכולים לפעול כרובוט ולהשתמש בחוק היבש, מורים חייבים להשתמש בחוקים פנימיים שלהם אשר מבוססים כמובן על ערכים אמיתיים.
בובת “טיפול” של רשויות הרווחה
חוסר המקצועיות המשווע המלווה בשחיתות בריונית של עובדי הרווחה כלפי הורים וילדיהם ידוע זה שנים רבות לא רק בישראל אלא בעולם המערבי כולו. ח”כ מרינה סולודקין הגדירה את קבוצת עובדי הרווחה כפשע מאורגן. די לצפות בתחקיר מבט שני או בכתבה בשם יתומי הרווחה של מרב בטיטו על מנת להבין באיזו מערכת דורסנית מדובר.
עובדי סעד לרוב אינם קשובים למצוקותיהם של ילדים אלא משתמשים בילדים כבובות “טיפול” בלבד.
כמה לא מפתיע כי עובדות הרווחה שושנה חרחס מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית ת”א והילה אריאל מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעירית ת”א כשלו באיתור מצוקותיה של הנערה שנאנסה. נערה שטופלה על ידם למעלה מ-10 שנים החל מכיתה א’ הידרדרה במדרון התלול מתחת לאפן ובמסגרת אותו “טיפול” כושל ארוך טווח שניתן לה החל מכיתה א’. “טיפול ארוך טווח” בטרמינולוגיה של עובדים סוציאלים הוא מילה נרדפת לביטוי “ניסוי וטעיה”, מנסים וטועים, ושוב מנסים וטועים, וכך הלאה, וכך חולפות להן השנים ואז מתברר שה”טיפול” הזה הוא בכלל ברכה לבטלה, משום שלרשויות הסעד בישראל אין כלל את הכלים המקצועיים לטפל נכון בילדים ובמשפחות.
ואז מתרצות העובדות הסוציאליות בעירית ת”א את כשלונן כ”תקלה” ואף מוסיפות חטא על פשע וטוענות כי תיתכנה עוד “תקלות” כאלו. במילים אחרות הן מודות כי אין להן את המסוגלות לאתר ילדים ונוער במצוקה ולטפל בהם נכון, ואם אכן הצליחו במקרה אחד או שניים, הרי שמדובר ביד המקרה בלבד.
אלה, נערה בת 14 שסבלה הצקות חוזורת ונישנות מצד תלמידים בבית הספר, ובעקבות כך נרדפה ע”י רשויות הסעד בכרמיאל ואושפזה בכפיה במחלקה פסיכיאטרית אמרה לנו לפני שנמלטה מישראל כי מי שעבר התעללות מינית, אותו ישלחו למוסד סגור ולא את הנערים המתעללים. האם יתכן כי הנערה הסתירה את מקרה האונס משום שחששה כי תישלח למוסד סגור לצורך “טיפול” ו-“שיקום” בעוד שהנערים האנסים היו ממשיכים את לימודיהם בבית הספר כרגיל?
נזכיר אף את הנאנסת מקיבוץ שמרת שמעולם לא התגברה על מקרה האונס. מן הסתם אף היא הפכה לאחר האונס לעוד “בובת טיפול” של רשויות הסעד אשר כשלו במתן מענה נכון לטיפול במצוקותיה וברבות הימים אף גזלו ממנה את ילדיה, בשל חוסר מסוגלותה לטענתם לגדל את ילדיה.
עולמו הצר של העובד הסוציאלי
שופט הנוער בדימוס, מר אהרון מלמד, אשר שימש אף כיועץ במשרד הסעד ממשיך בדרכו החד צדדית, בה הוא תומך בעובדים הסוציאלים ומוקיע את משפחות הקרבנות. כך הצהיר השבוע מר מלמד שהנערה שנאנסה באונס קבוצתי שייכת לקבוצת נערות אשר להן “פרופיל אישיותי קבוע”. לדבריו, אלו נערות שמחפשות תשומת לב בחוץ כי חוו “הזנחה” בבית. ובמילים אחרות, הקורבן אשם ובעיקר אשמה משפחתו הכואבת ש”הזניחה” אותו.
גישתו של השופט מלמד מציינת למעשה את גישת משרד הסעד, גישה מוטעית מיסודה השמה את הילד ומשפחתו במוקד הדיון, ולא את הילד וסביבתו במוקד הדיון. מחצית מילדותם מבלים ילדים במסגרות החינוכיות, ולא ניתן להתייחס למסגרות אלו כאל ריק. כאשר ילד מפתח בעיות התנהגות, העובד הסוציאלי מנסה מייד לאתר את מקור הבעיה במשפחה תוך התעלמות טוטאלית מסביבות אחרות כגון סביבת בית הספר שלעיתים היא עצמה הגורם להידרדרות בהתנהגותו. העובד הסוציאלי למעשה מתעלם מן המכלול ובמקום לבנות תכנית טיפולים מערכתית מתאימה הוא מחפש פגמים במשפחה, יוצר בקיעים בתא המשפחתי ושם חוצץ בין המשפחה לילד. עובדי משרד הרווחה פועלים כנגד ההורים ולא לטובת הילדים. נדיר למצוא פקידת סעד שתתלונן נגד אנשי חינוך שהתעללו בילדים שהרי אנשי חינוך מספקים לה סחורה ופרנסה, הם מדווחים לה על ילדים עם בעיות התנהגות כאשר אינם יודעים להתמודד איתם. אם הילה אריאל, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ת”א שהיתה אחראית על הנערה שנאנסה היתה פועלת גם במישור הסביבתי, קרי בבית הספר או בשכונה, יתכן והיתה מאתרת את הבעיה מבעוד מועד.
שווים יותר ושווים פחות
בעוד שבעיני הטבע כל בני האדם שווים באותה מידה, הרי שבעיני בני האדם עצמם לא כל בני האדם שווים באותה מידה. כשם שרסקולניקוב חשב שיש שווים יותר ושווים פחות, והחליט לרצוח את הזקנה, כך גם בעיני הממסד יש שווים יותר ושווים פחות. אך בעוד שמצפונו של רסקולניקוב העיק עליו והוא הפנים את מעשיו האסורים, טחנות ה”צדק” במדינת ישראל ממשיכות לטחון רפש, כדברי קהלת: ” מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע”.
על שופטי הנוער שפועלים בניגוד לחוק וללא פיקוח, באמצעות הדלתיים סגורות,עושים שימוש בבית המשפט כאילו היה המגרש הפרטי שלהם ופוסקים כחותמת גומי של פקידי סעד ממשרד הרווחה לא נרחיב הפעם.
המשפט של הנאנסת מקיבוץ שמרת ארך שנים. בבית המשפט המחוזי דן בפרשה השופט מיכה לינדנשטראוס. לינדנשטראוס זיכה את הנאשמים וטען כי עדות הנערה הייתה בלתי אמינה. בעקבות הזיכוי פרצה סערה ציבורית והמדינה החליטה לערער על הזיכוי של ארבעה מבין שמונת הנאשמים לבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, והשופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג הפכו את ההחלטה והרשיעו את הארבעה, שנשלחו לעונשי מאסר של שנה עד שנה ושלושה חודשים בלבד. כאמור, הנאנסת מעולם לא הצליחה להשתקם ומיכה לינדנדשטראוס שעובד כיום כמבקר המדינה ממשיך להתעלם מתלונותיהם של הורים על פשעי משרד הסעד כנגד ילדיהם.
בשנת 2003 שחרר השופט ציון קאפח פדופיל שתקף מינית ילדה בת 10 משום שטען כי הילדה “פיתתה” את הפדופיל. בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של קאפח והרשיע את הפדופיל.
בשנת 2004 שיחררה שופטת הנוער דנה מרשק מרום 9 נערים שהואשמו באונס קבוצתי של נערה בת 16 בגלל שהנערים הם “בני טובים והרשעה תחבל בגיוסם לצה”ל”…
אז עתה ברור לנו מי גרוע יותר מן הנערים והוריהם, אלו הם השופטים שנותנים גושפנקא למעשים הנלוזים של בני בליעל ומאשימים את הקורבנות, את החלשים.
ועתה יתכן כי יקלו בעונשם של הנערים האנסים מצפון ת”א כי יתחשבו בכך שהנערה היתה “פרובוקטיבית” והם בסך הכל “בני טובים”.
ורק פיני כהן שזרק נעל על השופטת דורית בייניש משום שלטענתו היא מושחתת ימשיך להיות במעצר עד תום ההליכים, לא בגלל שרצח או אנס חלילה אלא רק בגלל שזרק נעל, שהרי חייהם של שופטים שווים יותר מחייה של ילדה שנאנסה או מחייה של הזקנה המלווה בריבית קצוצה, לא?
