נוגדי דיכאון אינם יעילים יותר מפלצבו

אינני יודע אילו חדשות בנושאי בריאות הסתובבו בחלקים אחרים של הגלובוס, אך כאן בבריטניה, לא יכולנו לזוז לאחר "החשיפה" שגילתה כי ברוב המקרים נוגדי דיכאון פופולאריים אינם יעילים יותר מפלצבו [1].

הסיפורים בנושא זה נפוצו לכל עבר כתוצאה מפרסום של מחקר חדש שבחן תוצאות מבדקים של ארבעה סוגים של נוגדי דיכאון ביניהם תרופות "חוסמות ספיגה מחדש של סרוטונין" (selective serotonin reuptake inhibitors – SSRIs) כמו פרוקסטין (סרוקסט, פקסיל) ופלואוקסטין (פרוזאק) [2]. הדבר המעניין במחקר זה הוא שהוא איחד תוצאות של מחקרים שפורסמו וכאלה שלא פורסמו.

חושפים מידע נוסף

הסיבה לרלבנטיות של מחקר זה היא שתעשיית התרופות ידועה כמי שקשורה בהטיית פרסומים על פי צרכיה. התנהלות כזו – פרסום של תוצאות מועדפות וקבירת מידע יעיל פחות, עלולה לתת לרופאים ולמטופלים שלהם רושם מעוות למדי לגבי יעילות הטיפול שניתן. איחוד של מידע שפורסם ושלא פורסם ייתן, באופן בלתי נמנע, הנחיה מדויקת יותר באשר ליעילות הטיפול.

במקרה זה, איחוד המידע הצביע על כך כי נוגדי דיכאון אינם פועלים טוב יותר מפלצבו פרט למקרים בהם מדובר בדיכאון חמור. כיוון שרובם המכריע של האנשים הנוטלים נוגדי דיכאון אינם נופלים בקטגוריה של אלה הסובלים מדיכאון חמור, תוצאות המחקר מראות כי באופן כללי עדיף באותה מידה שייטלו גלולת סוכר במקום נוגדי הדיכאון שהם יקרים ובעלי פוטנציאל טוקסי.

בעודי מקשיב אתמול לרדיו שמעתי יותר מהתבטאות אחת באשר לתוצאות אלו ולגבי ההשלכות שלהן. במקביל הזהירו את האנשים שלא להפסיק ליטול את התרופות בבת אחת. המסר היה "לכו והיוועצו ברופא שלכם". סביר להניח שיהיו כמה התייעצויות לא נינוחות עם רופאי המשפחה בשבוע או בשבועיים הבאים בעקבות ממצאי מחקר זה.

קשה להפסיק

אני מאמין כי אנשים רבים יכעסו על כך שכבר נטלו נוגדי דיכאון, בלי קשר לעובדה שהמידע לא תומך ביעילותם. אולם זוהי רק חלק מהבעיה: אם אנשים יחליטו להפסיק ליטול את התרופות, הם עלולים לגלות כי הם מתקשים בכך. הפסקה חדה (ואף גמילה הדרגתית) מתרופות נוגדות דיכאון עלולה לגרום לתסמיני גמילה די מתישים כמו סחרחורות, חרדה, הפרעות שינה ושינויים במצב הרוח.

אם כך לא רק שאנשים רבים נטלו שלא במודע תרופה שבאופן כללי אינה טובה יותר מפלצבו, אלא הם עלולים למעשה להרגיש רע יותר לעומת מקרים בהם היו נוטלים את הפלצבו, מאחר והפסקת נטילת התרופה עצמה היא די קשה.

אני לא מומחה לגמילה מנוגדי דיכאון אך אני יכול לומר מניסיון כי אנשים שרוצים ללכת במסלול זה צריכים להיגמל באופן מאוד הדרגתי במשך מספר שבועות או חודשים ואולי אף יותר משנה.

ובאופן כללי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בהשגחת הרופא המטפל.

למרות שמחקר חדש זה יצר כותרות גדולות, העובדה היא שאין כל חדש בסיפור הזה. בינואר האחרון התפרסם מאמר שהראה די בבירור כי מחקרים "שליליים" רבים אחרים שבדקו נוגדי דיכאון אפילו לא הגיעו לפרסום.

כמה אנשים קוראים לחייב לפרסם מחקרים שבודקים נוגדי דיכאון. אני תומך בכך אולם אני מציע להרחיב את הרעיון באשר לכל התרופות.

תמיכה בתקופת הגמילה

הייתי רוצה גם לראות את חברות התרופות פועלות באופן אחראי בכך שיעניקו חסות לתכניות חינוך לרופאים – שלא יכריחו אותם לרשום יותר מרשמים לנוגדי דיכאון אלא לגרום להם לרשום פחות. ומה באשר למסירת מידע במסגרת תכניות אלה באשר לאופן בו רופאים יכולים לתמוך בצורה הטובה ביותר במטופלים שרוצים להיגמל מתרופות אלו – בפרט אלה הסובלים מגמילה?

אולם יש לי הרגשה שזה לא עומד לקרות בזמן הקרוב כיוון שזה עלול להסתכם בהודאה טקטית כי הבעיה נגרמה, בחלקה, בשל הכישלון של חברות התרופות לחשוף באופן חופשי ומרצון את כל המידע שברשותן.

אך אני מאמין שחברות התרופות תאלצנה לחפור עמוק בכל מקרה: לא קשה מדי לדמיין כי אנשים ירגישו שחייבים להם פיצוי כלשהו, גם אם יצטרכו לעבור דרך בתי המשפט כדי לקבלו.

[1] חומר שדומה בצורתו לתרופה אך אינו מכיל חומר פעיל. בדרך-כלל בודקים תרופות חדשות בניסויים קליניים לעומת פלצבו – משווים את השפעת התרופה לזו של הפלצבו כדי להעריך את יעילותה.
[2] Kirsch I, et al. Initial severity and antidepressant benefits: a meta-analysis of data submitted to the food and drug administration. PLoS Medicine. 2008:5(2): e45

* דר' ג'ון בריפה הוא רופא המתגורר בלונדון, סופר ומחבר בתחום הבריאות ובעל עניין בתחום התזונה והרפואה הטבעית.