"איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני?" YNET אפריל 2009 – ארבעה ימי סיוט של הורים ותינוק, בבית חולים עם עובדות סוציאליות ורופאים חוקרים

המאמר "איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני? " YNET מאת נגה (שם בדוי) אפריל 2009.

"בלי משפט, בלי עדויות, בלי החלטה של שופט – שפכתם את דמנו והפכתם אותנו להורים מתעללים. אולי הרבצנו ולא התכוונו, אולי בלהט העניינים? ".

וכשסוף-סוף שוחררנו הביתה, למה היה צריך הרופא הבכיר להוסיף משפט אחד, אחרון, מאיים ומאשים: "במידה ותגיעו שוב עם בעיה דומה, תהיה לכם בעיה? "

חוויות של אמא שתינוקה אושפז ל-4 ימים. לא כדי לבדוק אותו – כדי לבדוק אותה

השארתי אותם לרגע אחד לבד, על המיטה, משחקים – בני הבכור בן השנתיים וחצי והקטן – תינוק בן שנה. פתאום שמעתי "בום", רצתי מיד ולחרדתי מצאתי את התינוק על הרצפה, על גבו, צורח.

הרמתי אותו, חיבקתי אותו, נישקתי אותו, לחשתי לו מילים ולבסוף, לאחר דקות ארוכות, הוא נרגע. הרגשתי רע מאוד. אני אחראית לנפילה הזו. אסור להשאיר אותם לשנייה אחת לבד, בטח לא על המיטה.

חיפשתי סימנים למכה ולא מצאתי. הוא לא איבד את ההכרה. חיכיתי לראות אם חס וחלילה הוא מקיא, מפרכס או אפאטי. כלום. ב"ה לא הרבה זמן אחרי שנרגע מהבכי, הוא התנהג רגיל לחלוטין והמשיך להיות ילד חייכן ושמח.

למה חיכית?

ארבעה ימים לאחר מכן, כשעשיתי לו אמבטיה, נבהלתי לגלות נפיחות מאוד גדולה בצד ימין של ראשו, מעל הרקה. הנפיחות היתה מאוד רכה למגע, כאילו יש בה נוזלים. אני לא אמא היסטרית, לא רצה לבית החולים אלא אם כן המצב באמת בעייתי, אבל הרגשתי מיד שאת הנפיחות הזו צריך לבדוק. נסענו אליכם, לבית החולים. בבדיקת הרנטגן הראשונה אמרתם לי שלילד יש שבר בגולגולת.

"למה חיכית 4 ימים לפני שבאת?" הטיח בי הרופא שלכם בחדר המיון, אבל מאוד מהר אחר כך טרח הרופא הנוירו-כירורג לספר לנו שבעצם – הכול בסדר. לפי התנהגות הילד לא נגרם נזק ולמעשה, אנחנו יכולים ללכת הביתה.

אבל לא הלכנו הביתה.

היינו מאושפזים 4 ימים – לא כדי לבדוק את הילד. כדי לבדוק אותנו. ואז התחילו להגיע העובדות הסוציאליות – לא אחת, לא שתיים, אלא שלוש. החוויה עשתה לי אמנם דפיקות לב – אבל יכולתי להבין את זה. הם לא מכירים אותנו ורוצים לבדוק אם אנחנו לא הורים מתעללים. לגיטימי.

שלא יהיה ספק: אנחנו מכירים מאוד בעובדה שבדיקה מעמיקה היא הכרחית. במיוחד לאור הפרסומים האחרונים על התעללויות בילדים. טובת הילד היא מעל הכל, גם במחיר של פגיעה בהורים. עדיף שתשעה הורים ייפגעו אם זה יציל את התינוק העשירי מהתעללות אמיתית. אנחנו מבינים בכל ליבנו. פגיעה בילדים ובמיוחד ברכים שבהם, זהו פשע שדינו מאסר עולם ללא חנינה, אם לא יותר מזה.

אבל אתם הגזמתם.

לא הסברתם לנו כלום על מצבו, לא דיברתם איתנו תמיד ישירות, הרבה פעמים שמענו פרטים חשובים רק דרך עובדות סוציאליות, לא שאלתם אותנו אם אנחנו מאשרים את הבדיקות שערכתם לילדנו. בדיקות ועוד בדיקות ועוד בדיקות.

בלי משפט ובלי עדויות

4 ימים בבית החולים (שהוא באופן טבעי מקום מסוכן לתינוקות), צילום רנטגן ראשון, צילום סי.טי. עם קרינה חזקה, סקירת שלד – 8 צילומי רנטגן נוספים לכל איבר בנפרד כדי לבדוק שברים אפשריים נוספים (שכמובן לא נמצאו), שתי בדיקות קרקעית עיניים, בדיקה רדיואקטיבית למיפוי עצמות, עשרות דקירות לעירויים כי פספסתם כמה פעמים, בדיקות אינטימיות לחיפוש חבלות, בדיקות דם ומה לא. חלק מהבדיקות נעשו בלי ליידע אותנו כלל ובלי שנהיה נוכחים בבדיקה.

אמרתם שאין לי מילה להחליט אם לערוך את הבדיקות. מבחינתכם – אנחנו כבר היינו הורים מתעללים. בלי משפט, בלי עדויות, בלי החלטה של שופט – שפכתם את דמנו והחלטתם שאנחנו הורים מתעללים ואין לנו זכות החלטה על ילדנו יותר. רמזתם לנו שוב ושוב – שאתם כבר יודעים מה היה שם, בבית שלנו.

כששאלתי את אחד הרופאים הבכירים למה צריך לעשות עוד בדיקה, הוא ענה: "זה יכול לתת לנו הרבה מידע", ושוב, רמז, אנחנו על הכוונת – הורים מתעללים.

חלק מהדיווחים החשובים ביותר העברתם לנו דרך העובדת הסוציאלית. היא הודיעה לנו פתאום שיתכן ומדובר בשני שברים, אחר כך היא הודיעה שאולי זה בעצם אחד, אבל ארוך ואולי שניים – אחד מנפילה קודמת. היא גם זו שהודיעה לנו אילו בדיקות עומדים לעשות, מתי אנחנו הולכים הביתה. לא הרגשנו כי הרופאים היו מחויבים לעדכן אותנו בכל דבר או לבקש אישור לבדיקות. אנחנו הרי – הורים מתעללים.

את הלב רואים בעיניים

שפכתם את דמנו במבטים, שאלות, הערות, רמזים. לא יכול להיות שזה שבר כתוצאה מנפילה ממיטה. 'אולי הרבצנו ולא התכוונו', 'אולי זו לא חבלה מכוונת, אבל אולי, בלהט העניינים'.

הגזמתם.

את הלב רואים בעיניים, וגם את הנשמה. איך אתם, בתור צוות רפואי, רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות, אנשים שאמונים על עבודה עם אנשים, לאחר שהיה של יום, אפילו יומיים במחיצתנו, יכולתם לחשוב שנפגע בילדנו בכוונה תחילה או שלא בכוונה תחילה?

לא ראיתם את העיניים שלנו? של ההורים שלנו, של החברים שלנו, של האחים שלנו? למה לא יכולתם לעשות את כל הבירורים ביום-יומיים? למה נשארנו 4 ימים?

איך יכולתם לחשוב שאני אפגע בבני? בתינוק המתוק שלנו, התמים, הנפלא וחסר הישע?

איך יכולתם לרמוז שאני, שבעיני כל הסובבים אותי וגם בעיני עצמי יכולתי להגיע רחוק בתפקיד זה או אחר, שבחרתי בקריירת האמהות במשרה מלאה ובלב שלם, שבחרתי להישאר בבית ולתת להם מה שלדעתי הם צריכים יותר מכל: אמא קרובה, בטוחה, חמה ואוהבת, סבלנית, מחבקת, מנשקת, מגוננת, דואגת – אעשה דבר כזה?

איך יכולתם לחשוב שאני – אמא שלא סומכת על אף אחד שיטפל בילדיה כמו שרק היא יכולה, שיצאה לבלות בשנה האחרונה אולי 5 פעמים, כי היא לא רוצה שילדיה יתעוררו בלילה ויבכו ואבא ואמא לא יהיו לידם, אמא שהפסיקה להניק את בנה הגדול כשהיה בן שנה רק כי הייתה בהריון עם השני, ובנה התינוק עדיין יונק, אמא שכל כך אוהבת את ילדיה שתהיה מוכנה למות עבורם, שבוכה כשכואב להם או כשנדמה לה שמישהו העליב אותם – איך יכולתם לחשוב שאפגע בתינוק שלי?

איך יכולתם?

למדנו את הלקח. אנחנו לעולם לא נשאיר יותר את ילדנו ללא השגחה, במיוחד במקום גבוה. אפילו לא לשנייה.

למה הייתם חייבים לעשות כל כך הרבה בדיקות לתינוק קטן כזה? למה לא שיתפתם אותנו בתהליך? למה השארתם אותנו כל הזמן בערפל? למה דיברתם אלינו כל הזמן בחשדנות והאשמה, לפני שהיו מסקנות אמיתיות?

ואיך יכולתם? איך יכולתם לחשוב כי אפגע באיזושהיא צורה בילדי? המחשבה הזו לא נותנת לי מנוח. מזעזעת אותי בכל פעם מחדש.

וכשסוף-סוף שוחררנו הביתה, למה היה צריך הרופא הבכיר להוסיף משפט אחד, אחרון, מאיים ומאשים: "במידה ותגיעו שוב עם בעיה דומה, תהיה לכם בעיה? "

ילדי היום, תודה לאל, בריא ומרגיש טוב. הייתי רוצה להגיד שלא אסלח לכם על זה לעולם, כי כך אני מרגישה עכשיו. אבל כנראה, אני מקווה, שאסלח, ולא בשבילכם. בשבילי.