שופטת מרים נאור דרכי רמיה לסחר ילדים לאימוץ פרשת התינוק האתיופי החטוף
דצמבר 2013 – בפסק דין בדנ”א 6211/13 בן כ- 120 עמודים רובם ככולם אוסף הבלים וחוות דעת של עובדות סוציאליות ו”מומחים” ללא ראיה אובייקטיבית כגון ניסיון ממשי לגדל את הילד במשפחתו קבעה השופטת מרים נאור כי ילד ממוצא אתיופי (הנסיך החטוף) ישלח לאימוץ סגור מבלי שנעשה ניסיון ממשי אחר כלשהו. השופטת מרים נאור הרבתה בהכפשותיה נגד מצב משפחת הילד וציטוטים כאלו ואחרים מבני המשפחה לרעתם, אולם לא ניתחה כלל את המאמצים, אולי ציפתה השופטת למשפחה מושלמת ללא רבב. התנהגותה של מרים נאור פותחת פתח לתפירת תיקי אימוץ מאוסף הבלי פיהם של פקידי סעד ו”מומחים” החוששים לפרנסתם ויכתבו כל מה שפקידי הסעד ינחו אותם, ולהעמיס את המערכת בעוד תיקי אימוץ לילדים להם משפחות טובות וראויות ללא ניסיון ממשי לגדל את הילד במשפחה. מרים נאור מדשנת את תעשיית הסחר בילדים המזוהמת של משרד הרווחה מזה שנים רבות מחטיפת ילדי תימן, ילדי הגזזת, פרשיות דודו דהאן, רעות איש שלום, ועוד, ומסכנת את הפרט המשפחה והחברה ע”ס חוות דעת של גופים שרלטניים. מרים נאור משתמשת בסיסמת “טובת הילד” בעוד שבפועל לא מיצתה מאומה למימוש זכויותיו לגדול במשפחתו, אלא להפך, הילד נתלש ממשפחתו מיד בהולדתו ונכלא בבית ילדים לשנה בעוד משפחתו נלחמת עליו.
“ילד המריבה” נשאר אצל משפחת האומנה , אבל פרשת הפעוט ממוצא אתיופי אינה רק מקרה בודד ופרטי: המאבק על הפעוט, עוד מעט בן שלוש, חשף שוב את מחדלי מערכת הרווחה, מחדלים שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין של בית המשפט העליון אתמול (יום ב’). לדעת כל הצדדים והמומחים, אילולא שהה הילד זמן כה ארוך אצל משפחת האומנה, היה אינטרס מובהק להעבירו לדודתו הקצינה. גם השופטים, שבהחלטה דרמטית בחרו בסופו של דבר להשאירו אצל ההורים המאמצים, דיברו על “החמצה”, אלו שהתנגדו היו חריפים בהרבה.
השופטת עדנה ארבל, שנמנתה עם דעת המיעוט, מתחה ביקורת קשה על רשויות הרווחה ובית המשפט לענייני משפחה בפרשה שנחשפה ב-ynet. היא תיארה כיצד לאורך כל הדרך הביעה הדודה נכונות לאמץ את הילד: “התרשמותי היא שרשויות הרווחה לא עשו די לבחון באופן ממשי גילויי נכונות שהועלו על ידי המשפחה לטפל בפעוט. לא התרשמתי כי נעשה מאמץ לחזק את המשפחה ולבחון אם ניתן, בליווי ובהדרכה מתאימים, להעביר את הקטין למשמורת של מי מבני המשפחה הביולוגית. לו הייתה מתקבלת הכוונה והדרכה שכזו, ייתכן שהצעת אימוץ קונקרטית של הדודה הייתה מתגבשת במועד מוקדם בהרבה”.
גם ההחלטה הראשונית של בית המשפט להשאיר את הפעוט אצל משפחתו המאמצת בנימוק ל”קשר המועט” בין הילד למשפחתו הביולוגית זוכה לביקורת של ארבל. “בשלב זה, שבו גם הקשר בין הקטין להורים המיועדים לאמץ עוד היה בחיתוליו, קשה לקבל נימוק זה וממילא קשה גם לקבל את הבהילות שבה התקבלה ההחלטה על מסירתו למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ מבלי שנבחנה ומוצתה בקשת הדודה, שהקטין הוא מבשרה, לאמצו בהסכמת אמו ולגדלו כבנה. הצעה זו ראויה הייתה להיבחן ולו משום שהיא הייתה מאפשרת לקטין המשך קשר עם אמו, שנשאה אותו ברחמה 9 חודשים, ולטובת הקטין שיוכל לגדול בכך בחיק משפחתו”.
“מצב בלתי מתקבל על הדעת”
השופטת ארבל סיכמה את דבריה ותיארה את המצב שנוצר בתיק, שלפיו הילד הועבר למשפחת אומנה מבלי שמוצתה בדיקת האופציה של אימוץ בידי הדודה ובינתיים שהה כבר זמן רב אצל משפחת אומנה ונקשר אליה – כך שהכתיב למעשה מלכתחילה את ההחלטה בהליך האימוץ: “מצב זה, שמצמצם באופן ניכר את האפשרויות שבפני בית המשפט ומגביל את שיקול דעתו בסוגיה מהותית, דיני נפשות של ממש, הוא בלתי מתקבל על הדעת”.
מנגד, המשנה לנשיא העליון, השופטת מרים נאור, טענה בדעת הרוב כי “בתיאור האירועים עד לתחילת שנת 2012 מצוי במידה רבה מענה לטענות המועלות כיום בדיעבד נגד שירותי הרווחה”. נאור מציינת כי נבדקה האפשרות שהקטין ייקלט במשפחה המורחבת, אך נסיבות אובייקטיביות הקשו על כך, בהן מצבה הנפשי של האם, היחסים המורכבים בינה לבין אחיותיה, רצונה של האם, עמידתה של המשיבה לגדל את בנה בעצמה, והיותה של הדודה באותה עת בשירות סדיר ורווקה.
עם זאת, גם נאור סייגה את דבריה וכתבה כי על אף הדחיפות “לוח הזמנים שתואר מעורר במבט לאחור תחושה של החמצה. שכן, בזמן שהצעתה של הדודה עמדה לבחינתו של בית המשפט לענייני משפחה, כבר נקבעו למעשה עובדות בשטח. ייתכן כי לפחות במבט לאחור ניתן היה לבחור בחלופות אחרות, אשר הסיכון כי יביאו לשינוי עובדתי ובלתי הפיך הוא קטן יותר”.
הדודה כואבת: “הרגשה נוראית”
ההורים המאמצים חגגו את ההחלטה ואמרו כי זה “היום המאושר בחייהם”, הדודה הקצינה שנאבקה במשך תקופה ארוכה על אימוץ הפעוט כאבה את הכרעה. “זו הרגשה נוראית, אנחנו לא מעכלים את ההחלטה הזו בכלל”, אמרה ל-ynet. “כמה שניסינו באמת להכין את עצמנו לכל אפשרות, אנחנו ממש לא היינו מוכנים להכרעה שכזו – לא רגשית ולא שכלית”.
פרשה זו מעלה גם את השאלה אם המקרה הפרטי מסמן בעיה עמוקה יותר במדיניות רשויות הרווחה בכל הקשור להוצאת ילדים מבתיהם, ואם ידם של הרשויות קלה יותר על ההדק כאשר מדובר בהוצאת ילדים ממשפחות עולים. לפחות האחראי על משרד הרווחה סבור כי יש לבחון את השאלות הללו לעומק. שנים של ביקורת הביאו את שר הרווחה מאיר כהן להכריז לפני ארבעה חודשים על הקמת ועדה לבחינת הנושא. הוועדה, בראשות מנכ”ל משרד הרווחה, יוסי סילמן, צפויה להגיש את מסקנותיה בקרוב.
“רשויות הרווחה בישראל לא הפנימו את החשיבות של זכות הילד לגדול אצל המשפחה הביולוגית”, אומרת ד”ר רונה שוז, מומחית לדיני ילדים ממכללת “שערי משפט”. לדבריה, “אם הזכות הזו הייתה עומדת לנגד עיניהם הם היו שוקלים לחיוב את האפשרות של הילד לגדול אצל משפחתו הביולוגית בשלב מוקדם יותר”.
הזכות לזהות, הזכות להשתייכות
באמנת האו”ם לזכויות הילד, שבה עוגנה זכות זו, נכללות גם זכויות אחרות – הזכות לזהות והזכות להשתייכות. “אם הילד לא מודע לשורשים שלו זה יוצר בעיות של זהות עצמית”, אומרת ד”ר שוז. “לפיכך, במקרים שבהם הילד יכול לגדול במשפחה הביולוגית יש לתת לכך עדיפות, ורק במקרי קיצון להוציא את הילד מביתו. כאשר מדובר בילד אתיופי שיש לו מראה אחר מזה של המשפחה המאמצת הקונפליקט רק מתחדד”.
במשרד הרווחה אמרו אמש כי הוצאת ילד מהבית נעשית במסגרת “תהליך ארוך ורגיש מאוד, שמעורבים בו אנשי מקצוע רבים מתחומי החינוך, הרפואה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית”. לדבריהם, ועדה בין-משרדית דנה בתוכניות הטיפול במשפחה בהשתתפות ההורים, ורק אם כל הניסיונות לסייע למשפחה לא צולחים פונה פקיד הסעד לבית המשפט לנוער, והוא זה שמקבל את ההחלטה הסופית על הוצאת הילד מהבית או על דרכי טיפול אחרות.
“קיימת בעייתיות במדיניות הוצאה זמנית של ילדים ובאימוץ, במיוחד כאשר מדובר במשפחות מוחלשות”, טוענת מנגד ד”ר שוז, שמוסיפה שישראל מרבה בהוצאה של ילדים מבתיהם. לדבריה, הסיבות לכך נעוצות במחסור במשאבים: “עובדים סוציאליים מבינים שהם לא יוכלו לפקח על הנעשה בבתי הילדים ולכן מעדיפים להוציא את הילד מביתו במקום לפקח ולטפל. שנית, בישראל מסיבות היסטוריות יש הרבה פנימיות ומוסדות ולכן יש אפשרות להוציא ילדים ובכך גם לאפשר את המשך הפעילות של המוסדות הללו”.
חי ישראלי, יו”ר תא פקידי הסעד באיגוד העובדים הסוציאליים, סבור עם זאת כי הרשויות עושות את המקסימום במצבים מורכבים. “פקידי סעד הם אנשים מנוסים שלא מקבלים החלטות לבד או בקלות דעת. אנחנו לא פועלים בחלל ריק, אלא במסגרת חוקית. המדינה קבעה את הסמכויות להוצאת ילדים מהבית וההחלטות מתקבלות רק לאחר תהליך ממושך מאוד שכולל גורמים רבים. הוצאת ילד מהבית היא באמת הפתרון האחרון שלנו”. אבל גם ישראלי מסכים כי קיים מחסור במשאבים: “פקיד אחד מטפל לעתים ב-80-50 צווים בו זמנית. העומס גדול מדי ואין מספיק כלים לטיפול”.
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה לדברים: “המשרד שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את עקרון טובת הילד. בית המשפט שותף מלא לתהליך והוא זה שמקבל את ההחלטה על הוצאת הילד מהבית. הוצאת ילד מהבית נועדה לשמור על ביטחונו, להגן עליו ולטפל בו. ההוצאה נעשית רק לאחר שהוצעו תוכניות טיפול למשפחה בתוך הקהילה. המטרה בראש ובראשונה היא לענות על צורכי הילדים ולדאוג לביטחונם, למוגנותם, להתפתחותם ולשלומם הפיזי והנפשי”.
