שופטת תמר נמרודי – תחלואי תאוות גביית קנסות

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1KT

תאוותה של השופטת תמר נמרודי נחשפה בעת התגאתה על שיתוף הפעולה שלה עם עיריית ירושלים לגביית קנסות מהאזרחים. אולם מה קורה שתאוותה לא באה לידי מימוש והאזרח לא משלם הקנס.

המאמר המחיר היקר של מוכרי הבייגלה, יוסי שריד, הארץ, יולי 2013

גזר הדין שניתן למוכר הבייגלה זכי סבאח הוא רק אחד מגזרי דין שרירותיים ומופרכים, שניתנו לאחרונה, והיו למשל ולשנינה.

אתם כבר מכירים את זכי סבאח. ניר חסון כתב עליו ב”הארץ”: זכי הוא ערבי כבן 60, אב לשבעה ילדים, חולה סוכרת, וכבר 15 שנה הוא מוכר בייגלך בשער יפו, במזרח ירושלים, ללא רישיון.

על מרכולתו הנפשעת הוא מקבל קנסות מדי יום, ונצברו לחובתו מאות דו”חות מטעם הפקחים; הוא לא שילם אותם. רק לעתים רחוקות מגלים העיריה ושלוחיה דבקות כזאת במשימה: את עגלת הכעכים מנוי וגמור אתם לסלק. סוף סוף הם הצליחו וניצחו. זכי הועמד לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים.

השבוע התקבלה החלטה בעניינו. את הסיפור הזה לא ראיתי בשום עיתון; סיפורים כאלה נדחקים בדרך כלל אל מעבר לשוליים. אבל אשתי נסעה אתמול במכוניתה והאזינה לתוכנית של גבי גזית. היא לא כל כך האמינה למשמע אוזניה, על כן שיתפה גם אותי.

אני לא יודעת אם שמעתי היטב, אמרה, או רק נדמה לי. תן ניחוש, דחקה בי, מה אתה חושב העונש שנקבע לו. היססתי: אל תגידי לי שהוא נשלח לבית הסוהר. נשלח גם נשלח, אבל לכמה זמן, ניסתה אותי שוב. אולי ל-30 יום, שיערתי, ולעצמי חשבתי שהרחקתי לכת. שוב יצאת אידיוט, נאנחה אשתי.

השופטת, תמר נמרודי, אישרה לסבאח 3,554 יום מאסר, או 80 אלף שקל תמורתם. לרוכל הכעכים אין כרגע סכום כזה, על כן התחיל לרצות את עונשו בפועל. לעורך הדין שלו, אמיר שניידשר, טלפן מבית הכלא וחלק אתו חוויות: יחד אתו, בתא אחד, יושב פלוני, שנתפסו בכליו 38 ק”ג הרואין, הוא נתפס ונשפט לשש שנים. לזכי שלנו עוד יהיו הרבה הזדמנויות להיפגש עם רוצחים ואנסים וסוחרי סמים ודורסים למוות וסרסורים ונותני שוחד ומקבליו, ולהכירם מקרוב. מי מביניהם ישווה לו בתקופת המאסר.

למה לי להתגולל על השופטת – קלת דעת ומקלדת – שדווקא במקרה זה מצאה לנכון למצות את כל חומרת הדין לפי “החוק היבש” והעבש. חיברה השופטת החרוצה דו”חות וקנסות, הכפילה בימים ובשנים, עשתה יפה חשבון, והגיעה לתוצאה המדויקת. 
אגיד מלה בגנות ירושלים, שביום בהיר ניתן לראות ממנה את כל כיכר סדום, עריה וסביבותיה. אך הימים ימי שנאה וחושך, ואין רואים דבר, אפילו לא את עצמנו, ואיך שאנחנו נראים. והקריה, שהיתה פעם נאמנה, כך טוענים, מלאתי משפט וצדק ילין בה, היתה לזונה.

האם עדיין יש שופטים בירושלים? הרי גזר הדין הזה הוא רק אחד מגזרי דין שרירותיים ומופרכים, שניתנו לאחרונה, והיו למשל ולשנינה. לו יהודי ולא ערבי מכר כעכים בלי היתר, לא היו לשים את חייו כעיסה בלי נחתום. אותו חוק יבש אוסר לשלוח נדון למאסר שלא בפניו. זכי לא היה נוכח בבית המשפט, כששלחו אותו לעשר השנים בפנים. אולי, מי יודע, לו ראתה אותו השופטת בעיניה, היתה נוטה לו חסד; אולי. אבל ערבים לא רואים כאן ממטר, הם תמיד נוכחים-נפקדים, גם כשהם כבר תשושים, חולים ומטופלים בילדים.