עו”ד סוזי עוזסיני ארניה – חיים ומוות בידי הכנסת: חוקים שיכולים להציל מאובדנות
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-22G
ערב עיון מס’ 6 בנושא “אובדנות בצל הגירושין ושירותי הרווחה”
20 במאי 2014, בית ברודט לתרבות יהודית, בהנחיית עו”ד סוזי עוזסיני ארניה
[youtube=http://youtu.be/6s8c9Fxando]
דברי פתיחה עו”ד סוזי עוזסיני ארניה:
אני רוצה לפתוח ערב עיון זה החוסה תחת הכותרת “התאבדות בצל הגירושין והרווחה”, ובציניות כואבת – “מתגרשים ומתאבדים” בציון העובדה כי את הכנס הזה יזמו פעילים מטעם הארגונים א’ זה אבא, והקואליציה למען הילדים והמשפחה, לאחר אירוע ההתאבדות הטראגי של עו”ד אלון וולף בערב יום השואה האחרון.
מותו של אלון וולף, בנם של הורים ניצולי שואה, בערב יום השואה האחרון, נגע ללב רבים, בשל שבחר להתאבד דווקא ביום השואה, ומבין מאות האנשים איתם היה בקשר אף אחד לא ציפה לזה אולם, לצערנו, כמוהו ישנם עוד רבים אחרים שבדרך כלל זוכים לפחות חשיפה ומודעות ציבורית תקשורתית.
על פי נתונים אשר מדינת ישראל הודתה בהם בוועדה הסוציאלית כלכלית של האו”ם מתוך 400 מתאבדים בשנת 2011, כ- 150 הם גברים גרושים או בהליכי גירושין או על רקע אלמ”ב. כיום יש כבר 500 מתאבדים. מנגד בכנסת טוענים, שאפשר להתייחס רק ל- 35 גברים המתאבדים בסטאטוס של גרושים (לאחר גט).
התקשורת אינה תמיד מוצאת לנכון לדווח פרטים אודות אותם מקרים והרקע להם, פעמים רבות בשל העובדה שמדובר בחומר שהינו חומר חסוי השמור בבתי המשפט לענייני משפחה, וגם בשל הנחיות ממשרד הבריאות שדיווח נסיבות התאבדות עלול להוביל לגלוריפיקציה של המעשה, כלומר לטענתם, מי שעד עכשיו לא הצליח למשוך תשומת לב, אם יידע שהתאבדותו תוביל לפרסומו, זה יעודד התאבדויות.
בשל אותו חיסיון משפטי, ומדיניות ההתנגדות לגלוריפיקציה, אין הציבור יודע אם עמדה ברקע תלונה של אישה או גרושה שיש לחקור אותה, אם אותו אדם נחקר במשטרה על רקע תלונה טקטית של בת זוגו , אם הוגשו המלצות פקידות / פקידי הסעד או קציני המבחן שאותו אדם הרגיש שהן פוגעים בו ואינן נכונים, אבל אין לו סיכוי להביא לחקר האמת ואם בית המשפט הסתמך על אותן חוות דעת שהוגשו מטעם הרווחה ושרות המבחן כחותמת גומי.
רק המשפחה האבלה נשארת עם כל אותן שאלות, ופעמים רבות אוזלת יד לצד האובדן הטראגי . למרבה הצער מלאכת הניחומים מוטלת על אותה פקידת הסעד שהגבר חש שהיא בגדה באמונו. פקידי הסעד וקציני המבחן נחשבים כגורם אובייקטיבי ומקצועי אשר מהווה זרועו הארוכה של בית המשפט ולכן המתאבד חש שקשה מאד לשנות מסקנות המפורטות בחוות הדעת שלהם. כל ניסיון לשנות מסקנות מאותן חוות הדעת, צריך להיעשות (בהיבט של ענייני משפחה באמצעות אבחונים פרטיים עולה הרבה מאד כסף ולנוכח מעמדם המיוחד של אותם תסקירים, ספק אם בכלל ניתן לשנות את הכף. נטען שתסקירים שקריים ותלונות שווא שקריות הן אלה שדוחפות אנשים לתחושת אין מוצא והם מתאבדים.
במקרים רבים פקידות הסעד דורשות בעקשנות שילך למרכז קשר, או בכלל יש עיכובים יזומים של חידוש הקשר כנקמה או כדי לאלף את הגבר. כנ”ל גם בפלילים כאשר קציני מבחן אינם ממליצים כלל על שחרור, ואז במקרה הטוב, בשחרור , מתקיים קשר בין אב לילדיו במסגרת של הסדרי ראייה מפוקחים, אם בכלל. גם נטל המזונות וההוצאה לפועל קשה מנשוא. המזונות בישראל הם דרקוניים, ומי שלא עומד בזה קורס, ואין לו כל מוצא.
יוצא כי המערכת מעמידה בפני גברים, בכל הנוגע לקשר שלהם עם ילדיהם, חסמים רבים. על הגברים האבות להוכיח בפני כולי עלמא את אבהותם באבחונים ובטיפולים הפרושים על גבי שנים ועולים הון תועפות, והם מבזים את הגבר ומשפילים אותו. מה שמפתיע הוא כי עד לרגע הגירושין אותו גבר היה אב מוסמך וראוי, משפטית לפחות, ואילו יוצא כי אגב הליכי גירושין, על גברים רבים מוטל נטל הוכחה חדש, של גבר “גרוש” , להוכיח “תקינות אבהית”.
אני רוצה להקדיש כמה מילים לכותרת “חוקים ומוות ביד הכנסת, חוקים שיכולים להציל מאובדנות”.
לטעמי הדרך למנוע הישנות מקרים קשים של התאבדויות מתבטאת הן בשינוי חוקים דרקוניים או מוטים, לדוגמא: חזקת הגיל הרך , או תחולת מזונות על פי הדין האישי באופן אבסולוטי ואכזרי על הגבר בלי קשר ליכולת כלכלית, וכן במודעות שמתבטאת בפיקוח על אותם גורמים שהחלטותיהן יכולות להכריע גורלות כגון פקידות סעד וקצינות המבחן, העושות ככל העולה על רוחן. כמו כן, יש לגרום לשינוי דפוסי החשיבה המערכתית בכללותה, ועל כך הרחבתי בהרצאתי בכנס הקודם.
מטרת הכנס היום הינה להפנות את תשומת הלב הציבורית והמערכתית לכך שיש לשים יתר פיקוח ויש לרסן את הכוח של הרשויות המטפלות בגירושין: השופטים, פקידות הסעד, ההוצל”פ והשוטרים ביתר שאת עת המדובר בהליכי משפחה כה רגישים שכן אנשים עשויים למצוא עצמם מעוכבי יציאה מן הארץ, נחקרים בחקירה פלילית, מורחקים מילדיהם, לעיתים אף מעבודתם, נאלצים לנהל מאבקים במספר חזיתות הכרוכים בהוצאות כספיות מרובות ומרוששות ולהגיע לכדי ייאוש ממש.
כל הסיטואציה הזו הינה מלחיצה מאד, הגבר מורחק מן הבית, מילדיו, לעיתים מתלווה לכך ההשפלה של ביקורים במרכזי קשר, הוצאות כספיות מרובות הנלוות לכל הליכי הגירושים ולעיתים מתווספים לכך הליכי חקירה מעצר ומשפט. כל אלה מהווים מצע נוח לאקטים של ייאוש כגון התאבדות שכן לא כולם מספיק חזקים להתמודד נפשית , כלכלית וחברתית עם השלכות קשות אלה.
בנוסף לתיקוני חקיקה שיוויונים, מה שכן עשוי להיות אפקטיבי לטיפול במניעת אובדנות, הינו הוספתם של מנגנוני פיקוח הן שיפוטיים והן סמי שיפוטיים , הטלת שסתומים ובלמים מרסני כוח על אותם מקבלי החלטות במשרד הרווחה, בהוצל”פ, ובמשטרה היוצרים לא פעם מציאות של מערכת אטומה וקשה, במסגרת הליכי גירושין ,חקירה ומשפט העשייה להוביל, כאמור, לדרך ללא מוצא ולמעשים נואשים ממש. מה שבטוח זה שפיתרון תרופתי הוא כמו כוסות רוח למת.
ראשית כפי שציינתי כבר בעבר, יש לשים לב שהכוח הניתן במערכת החוקית והשיפוטית שלנו לגורמים שונים, לקצינות מבחן, למשטרה, לפקידות סעד ולשופטים עצמם, יהיה מרוסן ומפוקח, בכדי למנוע ככל שניתן מצבים של תלונות שווא ומעצרי / מאסרי שווא. יש לווסת את הכלים המנהלתיים והמשפטיים אשר נשענים עליהם בזמן קבלת ההחלטות.
למשל להקפיד על חוקיות הליכי חקירה ומעצר כפי שנעשה בחוקה האמריקאית, ולהקפיד הקפדה יתרה לשמור את זכויות היסוד של האזרח. למשל, החופש מפני הפללה עצמית, בגרסתו האמריקאית לא קיים פה, כי הימנעות ממתן עדות היא בעצמה עשויה לסייע להרשעה, וזו רק דוגמא. דוגמא נוספת: הרשעה על בסיס עדות של מתלוננת יחידה, כאשר הסיוע הנדרש נשחק עד דק, ובנוי מהתרשמויות של התנהגות באולם בית המשפט. או הכרעה על בסיס תסקירים של עובדת סוציאלית שבכלל איננה נחקרת בבית המשפט, או קצינות מבחן.
לעיתים יש לחץ כבד של ארגונים עם אג’נדות “להחמיר” ביחס למען יראו וייראו, באמצעות הפצת נתוני שווא, סטטיסטיות מבושלות, האדרה עצמית, פחד מעליהום תקשורתי, וממנגנוני תגובה אוטומטיים של הרשויות. על כל זה דיברתי בכנס הקודם.
במישור דיני המשפחה, יש טלאי על טלאי. דיני משפחה בהם אנו נתקלים הינם פעמים רבות דינים מיושנים, מעדיפים נשים, כמו משמורת אוטומטית לאישה בחזקת הגיל הרך, ופטור לנשים ממזונות, ובמקביל בבתי דין רבניים, נשענים על דין אנכרוניסטי לחלוטין.
לכן, נדרשים לצד יצירתה של חקיקה שוויונית שבה גבר שווה לאישה ואישה שווה לגבר, גם יצירת מנגנוני פיקוח כפולים ומכופלים כדי להימנע ממצבים בהם אדם אחד כגון פקידת סעד, קצין מבחן או רשמת הוצאה לפועל שאיננה יכולה לקיים חקירת יכולת, כי החוק לא מאפשר זאת, יכריעו גורל של אדם שאינו תמיד חזק מספיק באישיותו כדי להתמודד עם כל אותן חזיתות מרובות ונוקשות .
נקודה אחרונה שברצוני להעלות, הינה כי ניתן עקרונית לתקוף את חוות דעת של קציני מבחן ופקידי סעד בבית המשפט בתביעה נזיקית על רשלנות. אולם גם כאן ישנם שני חסמים , “חוק חסינות עובדי ציבור” אשר קובע כי קיימת לו הגנה מקום שעובד הציבור פעל ” בתחום אחריותו”. דהיינו, רק מקום בו ניתן להוכיח “פעולה בזדון” או “בכוונה רעה” – להבדיל מטעות בשקול הדעת- הרי שהחסינות לא חלה.
כמו”כ בתי המשפט מבחינים בין “רשלנות” לבין “טעות שנעשתה בשקול הדעת”, על סמך הנתונים שהיו אותה עת בפני עובד הציבור . שאלה נוספת היא מי יתבע אותם? שהרי במצבי התאבדות יכולים לתבוע רק הילדים ואלו ממילא הינם תחת חסותה של אימם שהיא אפוטרופסית כדין. כאשר נשים כאלה כן תובעות יוצא ש”חוטא יוצא נשכר”. הן תובעות את הביטוח, הן תובעות תגמולים, וכן הן יורשות אוטומטיות של החצי של הגבר, כי בהרבה מקרים הם לא משאירים צוואות לטובת מוטבים, או שהצוואות נעלמות. או שהם לא מספיקים לעכל מה עומד בפניהם ולא טורחים לעשות צוואה. האישה לוקחת את החצי שלה, ועוד חצי מהחצי שלו, והשאר שמגיע לילדים גם מגיע אליה.
רק בידי הכנסת היכולת להציל חיים באמצעות חוקים שוויוניים, חוקים שהם לטובת האזרח, ולא לטובת המערכת, וויסות ופיזור של כוח. אני קוראת לארגוני הנשים להפסיק את ההסתה המגדרית נגד גברים. המדינה שלנו זקוקה לחוקים שוויוניים, ולאוג שכל גבר ואישה ישרדו את תהליך הגירושין ללא פגיעה בעצמם או בילדיהם.
