אבות בדרך ללא מוצא התאבדות אבות בצל הגירושין
ערב עיון מס’ 6 בנושא “אובדנות בצל הגירושין ושירותי הרווחה”
20 במאי 2014
בית ברודט לתרבות יהודית
בהנחיית עו”ד סוזי עוזסיני ארניה.
גברים בדרך ללא מוצא. גברים הפכו שק החבטות של המדינה. זה הנושא הכי לא פופולארי לדבר עליו. אחרי שנים של פרופגנדה פמיניסטית, חיי הגבר בישראל הפכו לעפר ואפר. אני יכול לספר שכל שני וחמישי יש לנו קריאה אובדנית. אנשים כותבים בפייסבוק שאין להם טעם לחיות, או שאין להם אוכל לחיות, או שקוראים לנו להגיע לבית החולים, לעמוד ליד מי שניסה להתאבד ולעודד אותו עד שישתקם וייצא משם. פעמים קוראים לנו לבוא ללוויות.
האמת חייבת להיאמר שחוץ ממילות עידוד ותמיכה, אנחנו לא ממש יכולים לעשות שום דבר. אנשים מגיעים למצב שכל הדלתות נעולות, ומהסבל יציל רק המוות. נניח שאדם כמו עו”ד אלון וולף עומד בקומה 9 ומאיים לקפוץ. מה נגיד לבן אדם כזה? שניקח אותו לטיפול פסיכיאטרי? שנעטוף אותו במעטפת של אהבה ותמיכה? שיהיה בסדר והשופטת תשנה את דעתה עליו? הרי כל האופציות האלה בשקר יסודן.
טיפול פסיכיאטרי רק יגרום לו לכתם שהוא לא יוכל להשתחרר ממנו, והגרושה תקוץ על המציאה. טיפול תרופתי איננו יעיל כי יש טענות שדווקא כדורים נוגדי דיכאון מגברים את הבלגן בכימיקלים במוח, ומגבירים את הרצון למות.
גם מעטפת של אהבה ותמיכה לא פותר את שורש הבעיה. אם למחרת ידפקו לו שוטרים עוד פעם בדלת, אז ברגע שהוא ייצא משם והתרופה תתפוגג, אז ברגע שהוא יקבל את הניירת הבאה מבית המשפט, פקידת הסעד, או ההוצל”פ, התחושות יצופו מחדש.
מה יכולנו להגיד לאלון וולף שלא ראה את ביתו? שיהיה טוב? הוא היה איש עשיר מאוד, וגם הכסף לא עזר לו. מה אנחנו יכולים להגיד לאדם שכל המשכורת שלו מעוקלת ואין לו בית? שמחר הוא יקבל בית, והמשכורת לא תהיה מעוקלת?
ההסתה מבית היוצר של ארגוני נשים פשוט בלתי פוסקת. הן עסוקות מבוקר ועד ערב איך לייצר חוקים שידחפו גברים היישר אל בתי הקברות. וכולם מפחדים מהן. יש להן צבא שלם של עסקניות ותועמלניות ומה שמעניין אותם זה רק איך לנעול את הגברים מכל הכיוונים כדי לדחוק את הגברים למצבי אובדנות, ייאוש ושירימו ידיים.
לכן כל כך קל לייצר תלונת שווא, וכל כך קל לסלק גבר מהבית שלו עם התחתונים בלבד. לכם גם קל לעקל משכורות כמה שנים מראש, ולהתנקם בילד באמצעות סחיטה רגשית של מניעת קשר עם הילדים, מה שמשאיר את האבא בתחושת אבדון אדירה. אם הגבר מתאבד באמצע ההליכים ולא עשה צוואה, מי שחוגגת סו אותה אישה שדחפה אותו למותו, ומי שבאה לנחם את המשפחה זו אותה פקידת סעד שהמציאה עליו שקרים שהוא אלים, מסוכן, פסיכי, או חסר מסוגלות הורית.
בשנת 2007 כתב רז משגב לוועדה למניעת אובדנות, שיש להם קליינטים פוטנציאלים והם מתעלמים מהם, האבות הגרושים. כתבה לו בחזרה ימימה גולדברג ראש הוועדה ש”אין ספק שכל מעשה אובדני, בין אם הוא נעשה ע”י אב גרוש או לא, חייב שנעשה כל מאמץ על מנת למנוע אותו. שר הבריאות והנהלת משרד הבריאות מייחסים לנושא חשיבות מרובה. היא הבטיחה שילקחו בחשבון קבוצות בעלי סיכון גבוה ואובדנות על מנת לבנות עבורן תוכניות מניעה ייחודיות.
עברו 8 שנים והתוכנית הייעודית מתבררת. מי שלוקח חסות על התוכנית הזו אלו חברות התרופות, והפיתרון שהם מציעים זה לסמם אנשים בתרופות, כביכול כדי להציל אותם. נדהמתי לראות את הפנייה של יושב ראשה המועצה שיעל גרמן מינתה פונה לחברות התרופות ומציע להן חסויות במאות אלפי שקלים באווירה אנרגטית, תוססת ומדהימה.
זה ממחיש עד כמה הרשויות המופקדות על הצלת חיים מנותקות מהציבור, ובכנס שמדברים בו על אנשים שמאבדים את חייהם, הם מתארים את זה כנס אנרגטי. תוסס ומדהים.
הם גם מציעים להכשיר שומרי סף שיעסקו באיתור מועמדים להתאבדות. רק ההכשרות האלה יעלו מעל 10 מיליוני שקלים, כדי לאתר מועמדים להתאבדות. זה מראה כי את התקציב הם משקיעים לא במתאבדים, אלא באיך לעשות כסף ממתאבדים ואתן דוגמא: לפני כמה שנים התאבד שופט בישראל, מוריס בן עטר, וטענו כי התאבד בגלל עומס בעבודה. אלא שבת זוגו היא פקידת סעד ראשית מחוז ירושלים. ואני שואל, אם הוא חי עם עובדת סוציאלית בבית, איך היא לא קלטה שבעלה הולך להתאבד? הרי כפקידת סעד מחוזית היא אמורה לשמש שומרת הסף הכי טובה, ובכל זאת בעלה התאבד אצלה בבית.
עד היום נושא מצוקתם של האבות הוא מוקצה מחמת מיאוס. בכנסת בכל שנה שמתקיים יום האובדנות, מי שמשתלט על השיח זה כל מיני עמותות, שאם תדווח להם שמישהו עומד בפני טראומה, הם פשוט יזמינו לו 2 ביריונים ויש לאברבנאל. זה פיתרון?
כולנו פותחים עיתונים ורואים מבזקי חדשות כגון “גבר התאבד בתא המעצר בשל עבירת אלמ”ב”, או נמצאה גופת אלכוהוליסט. או נמצאה גופת הומלס. לציבור לא מספרים שמאחורי שבאלכוהוליסט נהיה כזה, בגלל שהמדינה הפכה אותו כזה, או שההומלס הוא בלי בית, כי הבית שלו עוקל.
אפילו בכתבות על דורון חביב שהופיעו במקומון מודיעין נעלמו מהרשת. בכלל נעשה שימוש ציני במי שמאותת אותות מצוקה כאשר הוא מדבר על התאבדות. היום הפרקליטות מגישה כתבי אישום על איום בהתאבדות סחיטה רגשית, ומי שחותם על כתב אישום כזה, בעצם דוחף את אותו גבר כן להתאבד, כי הבחירות שנותרו לו הן כלא – או מוות.
ואם לא די בכך, אז בכנסת הפמיניסטיות המציאו מושג חדש: גם התאבדות זו אלימות.
לסיום, אביא מקרה מוחשי. צופית גרנט ליוותה לאפריקה שלושה בנות של אבא הודי שברח מהארץ לפני שנים. כאשר היא הפגישה בינהם, ושאלה אותו בנוכחות המצלמות למה ברחת מהארץ, למה השארת שלושה בנות בלי אבא, הן סבלו בלעדיך. תראה כמה הן פגועות.
הוא הסביר לה שבגלל ההוצל”פ, הוא פשוט לא היה יכול לחיות, כי הגרושה לקחה לו את כל המשכורת. גם זה לא שכנע את צופית, והיא המשיכה לחבוט בו בנוכחות המצלמות שהוא אבא רע, אבא נוטש, “למה לא התמודדת” היא שאלה. כאילו שאם היה נשאר בארץ, היה לו דרך להישאר בחיים. כמוהו יש הרבה אבות בחו”ל שהדרך היחידה שלהם לברוח מחיי דלפונות ומעצרים, היא לברוח לחו”ל.
הצלת חיים יכולה להיעשות רק ע”י שינוי חוקים דרקוניים, חוקים אכזרים, חוקים שמתעלמים מזכויות אזרח, ודוחפים גברים ונשים למצב שהחיים שלהם הם טרגדיה שאין ממנה מוצא.
קישורים:
עו”ד סוזי עוזסיני ארניה – חיים ומוות בידי הכנסת: חוקים שיכולים להציל מאובדנות
עו”ד מורן סמון – מחירו של הלהט לנצח בכל מחיר
עו”ד נוגה ויזל ייצוג חשודים בעבירות אלימות במשפחה – המדרון החלקלק להתאבדות
עו”ד יניב מויאל – אין קול ואין עונה בוועדה למניעת אובדנות בצל הגירושין ושירותי הרווחה
עו”ד יניב מויאל בפאנל משתתפים בערב עיון אובדות בצל הגירושין ושירותי הרווחה
גיל רונן – החמצת לקוחות אובדניים בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות
