עוזי פוגלמן שופט עליון אשפוז פסיכיאטרי בכפיה לקטין בניגוד לרצון אביו ובניגוד לחוק הנוער רע”א 2224/14

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-25S

“בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה: בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו”.

“בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או -כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי“.

“לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובמסמכים המצורפים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

המסגרת הנורמטיבית למתן טיפול נפשי לקטין, עליו הורה בית המשפט בענייננו, מצויה בסעיף 3ד לחוק הנוער, הקובע:

“(א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה:

(2) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו. (ב) צו לפי סעיף קטן (א) יהיה לתקופה שקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלושה חודשים; בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פסיכולוג כאמור בסעיף קטן (א), המטפל בקטין, להאריך את תוקפו של הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים”.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופטת ו’ פלאוט). בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לנוער שהורה על המשך אשפוז בנו הקטין בבית חולים פסיכיאטרי, לתקופה של עד שלושה חודשים.

1. במרכז הבקשה ניצב בנם המשותף בן ה-11 של המבקש והמשיבה 3 (להלן: הקטין) שעלו לפני מספר שנים מארגנטינה, לאחר שהתגרשו בשנת 2005. הקטין הוצא ממשמורת הוריו עוד בילדותו, ובהמשך הושם תחת אפוטרופסות של דודו, אחי אמו. בעת שהיה הקטין תחת אפוטרופסות הדוד הוא נשלח על ידיו, יחד עם אמו, מארגנטינה למקסיקו, שם שהו השניים תקופה מסוימת עד שעלו לישראל בשנת 2009. עם בואם ארצה, הושם הקטין, בהסכמת אמו, במשפחת אומנה. בשנת 2010 עלה גם המבקש ארצה, ומשהגיע הוציא את הקטין ממשפחת האומנה, ומאז הוא מתגורר עמו. במהלך שנת 2012 שולב הקטין, הודות למאמצי אביו, בבית ספר תלמוד תורה. למרבה הצער סבל הקטין מבעיות רגשיות והתקשה להתמיד במסגרות הלימודיות שבהן שולב. בשל בעיות אלו הגישו שירותי הרווחה, בהסכמת המשיבה 3, בקשה להכרזת נזקקות בעניינו של הקטין. המבקש התנגד לבקשה אך אישר את קיומן של בעיות רגשיות וקשיים שעמם התמודד הקטין. ביום 30.10.2012 קיבל בית המשפט לנוער את הבקשה והכריז על הבן כ”קטין נזקק” מכוח סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960 (להלן: החוק). הקטין הוסיף להתגורר עם המבקש לאחר שהוצא בעניינו צו השגחה ונקבעו תנאים באשר להמשך קבלת טיפול מתאים.

2. בדצמבר 2013 הגיע הקטין, בליווי המבקש, לבית חולים פסיכיאטרי כשהוא שרוי במצב רגשי קשה. בהסכמת המבקש ובאישורו אושפז הקטין בבית החולים למשך 48 שעות לצורך קבלת טיפול. שירותי הרווחה הגישו לבית המשפט לנוער בקשה למתן צו לבדיקה פסיכיאטרית באשפוז לצורך בחינת מצבו הנפשי של הקטין. ביום 15.12.2013 נעתר בית המשפט לנוער לבקשה ונתן צו כאמור לתקופה של שבעה ימים. ביני לביני מונתה לקטין אפוטרופא לדין, היא המשיבה 4. חרף התנגדות המבקש, הוארך האשפוז מעבר לשבעה ימים. ביום 2.1.2014 נעתר בית המשפט לנוער לבקשה נוספת של שירותי הרווחה והורה על המשך אשפוזו של הקטין למשך 30 ימים נוספים. במהלך הדיון בבקשה נשמעו טענות המבקש בדבר אלימות המופעלת כלפי בנו בבית החולים, ובית המשפט הורה לבדוק זאת. משהגיעו לקיצם גם 30 ימי אשפוז אלה, הגישו שירותי הרווחה בקשה להורות על המשך אשפוזו של הקטין בבית החולים למשך שלושה חודשים נוספים. נטען כי חוות הדעת הרפואיות בעניינו של הקטין מחייבות את המשך אשפוזו; וכי שהותו מחוץ לבית החולים פוגעת בתהליך הטיפולי. המבקש התנגד לבקשה וטען כי שהותו של הקטין בבית החולים אינה מיטיבה עמו; כי מסרבים לתת לו טיפול פסיכולוגי חרף הצורך בכך; וכי יש לקטין בעיות רפואיות המחייבות את שחרורו. ביום 13.2.2014 קיבל בית המשפט לנוער (כב’ השופטת ל’ פרוינד) את הבקשה והורה על המשך אשפוזו של הקטין למשך שלושה חודשים נוספים.

3. המבקש ערער על החלטה זו וביום 27.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופטת ו’ פלאוט) את הערעור. בית המשפט קבע כי מצבו של הקטין וחוות הדעת הפסיכיאטריות בעניינו מצדיקים להותירו באשפוז; כי שהותו מחוץ לבית החולים הוכחה כמזיקה לתהליך הטיפולי; וכי הקטין לא התלונן על אירועים חריגים במהלך אשפוזו.

4. מכאן הבקשה שלפניי. עיקר טענותיו של המבקש הוקדש להחלטות קודמות בעניין הקטין שהמועד לערער עליהן חלף, ועל כן לא אוכל להידרש להן במסגרת הבקשה שלפניי. בעיקרו של דבר, טוען המבקש כי יש לבטל את החלטת בית המשפט לנוער בדבר המשך האשפוז. בתשובתם טענו שירותי הרווחה כי היות שהקטין שוחרר לבית המבקש כבר ביום 13.3.2014, הבקשה התייתרה. האפוטרופא לדין התנגדה גם היא לבקשה.

5. לאחר שעיינתי בטיעוני המבקש ובתשובות שהונחו לפניי, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. אמנם, “המָאטֶריה הרגישה של יחסי הורים וילדים מחייבת מעט גמישות מחשבתית ופרוצדוראלית כאשר נבחנת בקשת רשות ערעור ב’גלגול שלישי’ […] אולם בוודאי שאין לומר כי רשות הערעור ניתנת אוטומטית בענייני הורים וילדים, בבחינת יצירת מסלול ייחודי של ערעור שני בזכות” (בע”מ 3039/12 פלונית נ’ משרד הרווחה, פסקה 5 (19.4.2012)). גם אם אניח אפוא לטובת המבקש כי אמת המידה בבקשות מעין אלו מקילה יותר, לא ראיתי כי ניתן להיעתר לבקשה בנסיבות דנן. כאמור, הבקשה שלפניי מופנית נגד החלטת בית המשפט לנוער מיום 30.10.2012 שבה הוכרז בנו של המבקש “קטין נזקק” מכוח סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק. המועד לערער על החלטה זו חלף ולא אוכל להידרש לה בגדרי הבקשה שלפניי. אשר לתקופת האשפוז שאליה מופנית למעשה הבקשה דנן, הרי שזו באה אל קיצה ובמובן זה הבקשה שלפניי הפכה לתיאורטית. מעבר לכך, ובבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי בית המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב בהחלטת בית המשפט לנוער שלפיה יש להאריך את תקופת האשפוז בשלושה חודשים נוספים בהסתמך על חוות הדעת שהונחו לפניו באשר למצבו של הקטין. הודגש כי מצבו של הקטין אמנם משתפר וכי חלה רגיעה ביחסו כלפי הסביבה, אך ששהותו מחוץ לבית החולים אינה מיטיבה עמו בשלב זה. על רקע תשתית זו, ואף שניתן להבין את כאבו של האב, לא קמה עילה להתערב בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ז’ בניסן התשע”ד (‏7.4.2014).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  14022240_M02.doc   יג

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il